בין חרכי החומה /// שי אברהמי חוגג 40 שנה לסיבוב ההופעות של The Wall

לרגל ארבעים שנה לטור שבא בעקבותיו, שי אברהמי מספר צעד אחר צעד על תהליך היצירה של אחד האלבומים המונומנטליים של המאה העשרים – The Wall של פינק פלויד

אפשר לריב הרבה על הנושא של פינק פלויד. מצד אחד יש את התוהים על מה כל הרעש ולמי יש כוח ללהקה שהשירים שלה נמשכים הרבה מעבר לשלוש וחצי הדקות המקובלות. מצד שני, את הנשבעים בשמה שבעצמם מתחלקים לקבוצות שונות – הסידיסטים, הווטרסים והגילמוריסטים. יש לי תאוריה שגורסת שחלק מההילה של הלהקה טמון כנראה במיתולוגיה שלה – תולדות הלהקה נשמעות לפעמים כמו משהו שכתב מחזאי יווני קדום – היבריס, מהמורות, תהפוכות, מפלצות, חברות וסיפורי בגידה. אלו משתלבים בינות לשירים ולאלבומים, כדי לייצר שלם גדול בהרבה מסך האנשים שיצרו את המוזיקה.
אם תדונו אותי לאלבום אחד של פינק פלויד לעולמי עד, אני לא אהסס לשנייה. Wish You Were Here היא היצירה השלמה ביותר שאני מכיר, מלאת כעס, תוגה וגעגועים. תלחצו אותי עוד קצת, ואני אלך על הרצועה האחרונה של האלבום, Shine On You Crazy Diamond חלקים 6 עד 9. אני אפילו מוכן לוותר על חלק 8. אבל זה רק באופן אישי. בשביל מי שרוצה להכיר את הלהקה והסיפור שלה, הדבר האמיתי יהיה האלבום שמבחינת רבים מאד – אוקיי, ספציפית בשבילי – יכול להיחשב לאלבום האחרון שלה, החומה. אלבום שנברא בחטא, התהווה בדם ואש, ודן את יוצרו העיקרי לגלות מחוץ להרכב שרבים (ובעיקר הוא עצמו) לא חשבו שנותרה לה זכות קיום בלעדיו. הוא מהדהד בתוכו חלקים מההיסטוריה האישית של ווטרס ובארט, ומכיל רמיזות לא-דקות בנוגע לחברים נוספים בלהקה ולמה שקרה לה. והסיפור של האלבום מתחיל בהופעה.

המפלצת שעל הבמה
ב-1977 פינק פלויד נמצאת אחרי שורה של אלבומי רוק מתקדם מופתיים שהוציאה, ובסיבובי הופעות באצטדיונים הומי אדם. ביחס הופכי לכמות האהדה שהיא זכתה לה בציבור הרחב, הלהקה הרגישה שהיא מאבדת את הקשר עם המאזינים. לחברי ההרכב ובעיקר לווטרס היה נדמה שהקהל מתעניין באירועים יותר מאשר במוזיקה, ובמהלך סיבוב ההופעות (שנקרא Pink Floyd: In the Flesh) הוא נטה לאבד את מזגו הרעוע גם ככה. במספר מקרים הוא התפרץ לעבר הקהל ודרש ממנו להקשיב בשקט ולא להפריע, ובהופעה האחרונה של הסיבוב הוא העלה לבמה מעריץ ששאג ודרש לשמוע שירים, וירק בפניו. גילמור המבועת לא הסכים לעלות להדרן ונשאר להקשיב ללהקה מקונסולת הסאונד. ווטרס, שהיה המום מההתנהגות שלו עצמו, החל לדמיין הופעה שבה הקהל יוסתר מאחורי חומה, לא יפריע לנגן וייאלץ להעריך את המוזיקה של הלהקה ולא את האלטר-אגו שלה – המפלצת שמופיעה על הבמה. בזמן שההרכב יצא לפגרה, הוא התיישב לתכנן את היצירה שתאפשר לו להגשים את החלום. חודשים לאחר מכן, בפגישת הלהקה הבאה, הוא כבר השמיע להם דמואים לשני פרוייקטים אפשריים – הראשון היה החומה, והשני הוא מה שהפך לאלבום הסולו הראשון שלו אחרי פירוק הלהקה – יתרונות וחסרונות של תפיסת טרמפים. האחרון נשלל מיידית היות והלהקה הרגישה שהוא אישי מדי, והם החלו לעבוד על החומה.

העבודה על האלבום הייתה שונה באופן ניכר מצורת העבודה המקובלת של הלהקה. פינק פלויד הייתה להקה שכתבה בעיקר באולפן. מרבית היצירות הגדולות שלה נבעו מסשנים של אלתור, מתוכם זוקקו קטעים נבחרים והפכו לשירים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ההרכב לקח על עצמו לייצר אלבום שלם, שנכתב מראשיתו עד סופו עוד לפני שמישהו נכנס לאולפן. בנוסף, צרות פיננסיות דפקו על הדלת – פינק פלויד השקיעו הרבה כסף בקרן הון-סיכון שמכרה להם רעיונות בתור "הדבר הגדול הבא", והכסף שהושקע הגיע מההכנסות, לא מהרווחים. עוד נחזור לתוצאות של המהלך הזה בהמשך.

מקליטים בגלות
חלק מהשירים שנכתבו במקור לאלבום נדחו מטעמי 'לא מתאימים לקונספט' ועד 'לא מספיק טובים'. לצד זאת, שירים מסוימים זכו לעיבודים חדשים או לחנים שונים, למשל שינויי ההרמוניה בחלק הסולו ב-Another Brick In The Wall, Part 2, שלא היו קיימים במקור. ווטרס 'החרים' מגילמור את Comfortably Numb שנכתב לאלבום הסולו שלו, ועוד שני קטעים מוזיקליים לחלקים היותר רוקיסטים באלבום. כדי להגיע למכנה משותף הוזמן בוב אזרין כמפיק מוזיקלי, דבר שהלהקה נמנעה ממנו מאז האלבומים הראשונים. בזמן שהמתח הפנימי גאה, ונדרש מגשר בין הכיוונים המוזיקליים שגילמור ניסה לקדם בניגוד לדעתו של ווטרס, אזרין ספג את המהלומות. גם במישור האישי הוא שימש כאיש קשר בין ווטרס לשאר הלהקה. אזרין גם שיפץ את סיפור המסגרת של ווטרס, ונתן לו נופך פחות אישי ויותר אוניברסלי.

ההרכב סיים להקליט דמו שני לאלבום כשאנשי הכספים נכנסו לתמונה. התחוור להם שקרן ההשקעות שלהם התמוטטה, ושאם הם לא יעזבו את בריטניה לתקופה של שנה באופן כמעט מידי, הם ימצאו את עצמם בחוב לכתר האנגלי ובפשיטת רגל. היות ומדובר בהרכב מאוחד ומגובש, הם ארזו את הנשים והילדים ועברו לחו"ל – כל אחד למדינה אחרת. ווטרס עבר לשוויץ, מייסון לצרפת, וגילמור ורייט עברו ליוון. הסטודיו שנבחר להמשך ההקלטות היה בצרפת. עוקבים עד כאן? זה עוד מסתבך.

השילוב בין כל המרכיבים הוליד לחץ על ריצ'רד רייט, שצפה בחלוקת התפקידים הופכת פרסונלית. אם בעבר קרדיט ההפקה (ותשלום התמלוגים בהתאם) התחלק שווה בשווה בין חברי ההרכב, כעת היו שלושה מפיקים ועוד מפיק שותף (ג'יימס גות'ר, טכנאי ההקלטה); בזמן שהוא, על בעיותיו האישיות (נישואים כושלים, דיכאון ועל פי גרסאות מסוימות גם מאבק בהתמכרויות), נותר מחוץ לחלוקת השלל. הוא דרש לקבל קרדיט כמפיק, אולם לא הצליח להגיע לעמק השווה עם האחרים, ובשלב מסוים החליט להופיע להקלטות רק בשעות הלילה, לאחר ששאר חברי הלהקה עזבו את האולפן. בינתיים, חברת התקליטים לחצה על הוצאת האלבום עד חג המולד הקרוב.

כל הכוחות לחזית
העיכובים הביאו את ווטרס להכריז על תוספת הקלטות בארצות הברית במהלך חופשת הקיץ. בשלב הזה, רייט איבד את עשתונותיו. על פי גרסתו של רוג'ר ווטרס, כשהוא ביקש להודיע על השינויים בלו"ז, הקלידן שלח אותו לעזאזל. על פי הגרסה ההופכית, רייט קיבל הודעה על פיטוריו ממנהל הלהקה, שבעצמו קיבל אותה מווטרס תחת הניסוח "תפטר אותו עד שאגיע ללוס אנג'לס למקסס את האלבום". גילמור ניסה להרגיע את הרוחות ותמך ברייט עקרונית, אבל כמו כל חבר טוב, לא שכח בדרך להזכיר לו שהוא לא תרם מי-יודע-מה לאלבום. כשווטרס העלה את גובה ההימור והודיע שאם רייט לא יועזב הוא מבטל לחלוטין את האלבום, ריצ'רד החליט שנמאס לו – והתפטר. היות ואופרות סבון מהסוג הזה יודעות רק להעלות הילוך, זה בוצע בסטייל הקלאסי באמת של ג'ון לנון, כלומר בשקט מופתי ומבלי לספר לעיתונות. בעיית יחסי הציבור נפתרה על ידי שכירתו כנגן להמשך ההקלטות וסיבוב ההופעות, אך הם הקפידו שלא להזכירו כחבר להקה על עטיפת האלבום.

בארצות הברית ההקלטות סוף-סוף התקדמו בקצב מהיר יותר, כששורה של נגני אולפן התווספה להקלטות – קלידים, תפקידי תופים בשני שירים ואפילו גיטרות נוספות (התפקיד של הקלאסית ב-?Is There Anybody Out There – לא גילמור. הוא מנגן עם מפרט, את השיר הזה צריך לנגן עם האצבעות). תזמורת כלי מיתר הוקלטה בנפרד בניו-יורק ועיצוב האלבום התקדם, ולמעשה השיג את ההפקה: בשלב המאסטרינג הלהקה נאלצה לקצר את ?What Shall We Do Now, והזיזה את hey you ממקומו אחרי Comfortably Numb לתחילת הצד השלישי (תקליט כפול, זוכרים?) אבל העיצוב כבר עבר את שלב הייצור, והטקסט בעטיפת האלבום נותר כפי שהוא, עדות לשינויים ברגע האחרון. ולא, זה לא מסמל את סוף הקרבות הפנימיים – כמו במלחמת העולם הראשונה, כשהצדדים מגיעים לתיקו בחזית אחת, הם פשוט שולחים כוחות נוספים לחזית אחרת.

בוב אזרין ביצע את המהלך המבריק של הפיכת Another Brick In The Wall לשיר דיסקו-פופ, תוך התנגדות כללית של הלהקה – גילמור לא אהב את הז'אנר, אבל לבסוף החליט שזה עדיין מספיק פינק פלויד; כשאזרין התעקש להמשיך לשחק עם התוצאה ווטרס לעג לו על בזבוז הזמן, אבל אזרין שלח טכנאי למצוא מקהלת ילדים בבית-ספר סמוך. בינתיים הוא ערך את השיר והכפיל את קטעי השירה ללא ידיעת הלהקה, שלא הסכימה לעשות זאת באולפן בשום אופן – ורק אז השמיע להרכב שאישר דה-פאקטו את התוצאה הסופית שהתקבלה.
גם בגזרת Comfortably Numb נערך קרב – ווטרס העדיף גרסת מיקס רכה יחסית, שבמרכזה הליווי הסימפוני; בעוד גילמור העדיף גרסה קשוחה ומלאת דיסטורשן. לאחר ריב מתמשך שנוהל כמו קרב חפירות, הם הגיעו להסכם הפסקת-אש במהלך פגישה במסעדה בלוס-אנג'לס. חציו הראשון של השיר, עד שורת הטקסט האחרונה, נערך בהתאם להעדפתו של ווטרס. גילמור קיבל את הליווי הכבד יותר לטובת הסולו הסופי של השיר, זה שעד היום ממשיך לזכות במקומות גבוהים במשאלי פופולאריות על הסולואים האולטימטיביים של הרוק.

מחוץ לחומה
עם מאסטר ביד בזמן המיועד, ובעצבים שחוקים לחלוטין, ווטרס ניגש להשמיע את התוצאה למנהלי חברת התקליטים, ואלו ניסו לשכנע אותו לוותר על חלק מההכנסות כי מדובר בתקליט כפול. ווטרס הסביר להם בצורה ברורה שהוא לא מתכוון לוותר על כלום, וכשאחד המנהלים הציע להטיל מטבע, הוא הסביר לו שהוא לא רואה שום סיבה להמר על משהו ששייך לו בדין. חברת התקליטים התקפלה, אבל נשארה מרוצה כשהסינגל (הראשון מזה עשור כמעט) של Another Brick In The Wall הגיע למקום הראשון בחמש מדינות שונות כולל ארצות-הברית ואנגליה, והאלבום עצמו מכר מיליוני עותקים בחודשיו הראשונים.

ללהקה זה כבר לא עזר יותר מדי – הרווחים מהמכירות אמנם חילצו אותה מבעיות התזרים, והגלות הכפויה מאנגליה אפשרה להתחמק מתשלומי המס, אבל האווירה הגיעה לכדי פיצוץ סופי. המופע הגרנדיוזי שווטרס תכנן עלה כל-כך הרבה כסף, שסיבוב ההופעות השאיר את הלהקה בהפסד של כמעט חצי מיליון פאונד. באופן אירוני, היחיד שהרוויח ממנו היה ריצ'רד רייט שהשתתף רק כנגן שכיר. כשהלהקה עלתה לבמה המוזיקה נשמעה נהדר, אבל בתוך ההרכב היחסים כל-כך מתוחים עד שחדרי ההלבשה שלהם הוצבו גב אל גב, כך שדלתות הכניסה פונות כל אחת לכיוון שונה, ורוג'ר ווטרס סירב לנסוע להופעות באותו רכב יחד עם שאר הלהקה. בפעם הבאה שהלקה תעמוד בפני הקלטת אלבום, הוא יורכב על בסיס החומרים שההרכב החליט שהם לא מספיק טובים כדי להיכנס לאלבום 'החומה'. כשווטרס יסרב להקשיב לכל רעיון שהוא יעלה, גילמור יניח את הגיטרה במקומה, יסנן משהו בסגנון "כשתצטרך שמישהו ינגן גיטרה תתקשר", ויעזוב את האולפן. התקשורת המשמעותית ביניהם תהיה כבר בבית המשפט. גילמור ומייסון יזכו בשם הלהקה, ווטרס ישמור לעצמו על החומה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0