הסיכום השנתי של קולומבוס ל-2019 /// האלבומים, השירים וההופעות שעשו לנו את השנה

עיצוב: Elad Elharar Design & Illustration

רגע לפני שנצלול עמוק אל סיכום העשור, לא רצינו לפספס את כל הטוב שהיה לשנת 2019 להציע לעולם. צוות הספינה מכה בארנ'בי, חווה תיקון היסטורי מוזיקלי על אדמות אירופה, מדלג לאפריקה ואפילו מגלה דברים חדשים לגמרי שמסתבר שקיימים כבר עשרים שנה.
סיכום 2019 של קולומבוס, הנה זה בא…

KOKOKO! – Fongola
אומרים שלהיסטוריה יש תנועת מטוטלת טבעית. אם בקצה אחד יש מוזיקה אלקטרונית והיכולת של כל אדם עם מחשב ליצור מוזיקה, בקצה השני נמצאת המוזיקה של ההרכב KOKOKO מקונגו. כשהם עולים לבמה עם הכלים שלהם, הם נראים כאילו מישהו הכניס את מגרש הגרוטאות לבמה וחיבר למגבר. אוסף הכלים המוזר שכולל בקבוקי פלסטיק, גיטרות מאולתרות ופחים, מניע את המטוטלת חזרה לסאונד פשוט, למרות השילוב עם אלקטרוניקה מדודה. הפשטות של הסאונד, חוסר ההרמוניות, הדבקות בקצב והחזרתיות, גורמים לכך שאחרי עשרים שניות של שיר, כבר מרגישים חלק מהמסע שלהם. אבל הכוח הכי גדול של האלבום הזה, טמון ביכולת להעביר את התחושה של הליכה ברחוב סואן בקונגו. החיספוס של הסאונד, הצעקות של חברי הלהקה ותחושת הדחיפות במוזיקה הם לא רק אלמנטים מוזיקליים – הם הלך רוח וחיבור לבית. אני רק מקווה שיתחילו לצאת קצת יותר אלבומים כמותו. כאלה שלא מחפשים איך לקחת את הסאונד צעד קדימה, אלא דווקא אחד אחורה. אולי אפילו שניים, ועדיין להיות חדשניים באותה מידה.
להאזנה לאלבום

Billie Eilish – When We All Fall Asleep, Where Do We ?Go
כשניגשתי לכתוב את הסיכום, בהתחלה לא חשבתי אפילו על האלבום הזה. בעיקר כי אני מרגיש שהמוזיקאית בת ה-17 נמצאת איתנו כבר הרבה זמן. אבל אז ראיתי שלמרות שהיא בסביבה קצת יותר משלוש שנים, בשנה אחת היא הצליחה לקפוץ בערך מעל כל המכשולים שאומן ניצב בפניהם, ולהגיע לשש מועמדויות גראמי, להיטים בבילבורד והכרה די גורפת בכשרון הענק שלה. אז מה הופך את אייליש ואת האלבום שלה למושלמים? הרי המרכיבים הם לא משהו שלא ראינו לפני – קצת מכונות תופים, פסנתר, קול מדהים. אין ספק שההפקה באלבום הזה מהודקת ומתאימה לו, אבל לא כאן טמון סוד הקסם.
לדעתי, הכוח האמיתי של האלבום מצוי בדינמיקה של הצלילים שלו. כשאייליש לוחשת, היא לוחשת ממש חלש. כשהיא צועקת, היא צועקת. ובין לבין היא גם מספקת למאזין את קטעי האינדי-פופ הקליטים שהיא יודעת לעשות. קחו לדוגמה את השיר When the party’s over. אייליש שרה פה בעדינות בלתי-נגמרת. חצי הדקה האחרונה מכילה כמעט רק שקט ואת קולה הדק. אי אפשר לתאר שרק לפני שני קטעים, בשיר You should see me in a crown, היו באסים מלאי חספוס ותחושה כל-כך אפלה. הניגודים הללו הם בדיוק מה ששומר את האלבום מעניין ב-100% מהזמן. אני לא יודע איפה אייליש תהיה באלבום הבא, וקצת מפחד שהיא עלתה גבוה מדי ומהר מדי. אבל בינתיים, התזוזה הזו בין השקט לרועש ובין המרגש למטלטל בהינף כמה שניות של שיר, ממצבת אותה כגיבורה החדשה שהמוזיקה הפופולרית אפילו לא ידעה שהיא צריכה.
להאזנה לאלבום

Brittany Howard – Jaime
אני מאוהב בבריטני הווארד. זהו, אמרתי את זה. כל אוסף של ארבעים דקות המכילות את הקול הענק והטוטאליות האומנותית שלה, כנראה היה מוצא את דרכו לאוזני ולליבי. אבל אם חשבנו שב"אלבמה שייקס" היא הביאה את כל כולה, האלבום הזה מגלה לנו עוד חמישה צדדים חבויים שלה. יש פה לא מעט מהסול, הבלוז והרוק שאפיינו את השייקס, אבל לצדם גם המון סינתיסייזרים לא אופייניים, ואפילו נבל שמופיע לכמה רגעים. אבל זו לא האינסטרומנטציה שמרגשת באלבום, אלא היכולת של הווארד לתת את כולה, בכל שיר. בין אם זה קטע הפתיחה הפאנקי – History Repeats, בלדות שקטות כמו Presence או 13th Century Metal האגרסיבי, אני תמיד מאמין לה.
להאזנה לאלבום

Sampa The Great – Final Form
פנינה מתוך אלבום שרק בישורת האחרונה לא נכנס אצלי לרשימת האלבומים הטובים ביותר של השנה. סאמפה לוקחת את כל הכישורים המוזיקליים שלה: מילים חריפות, קול שיכול להחזיק את הגדולה שבבמות ורמות מיומנות של ברוס לי בכל ז’אנר שחור שקיים, ואורזת אותן לתוך שלוש וחצי דקות שהן תצוגת תכלית של יצירתיות וביטחון.

Tyler The Creator – EARFQUAKE
גם כשטיילר לא שר כמו טיילר המוכר והטוב, הוא עדיין לא נשמע כמו שום דבר אחר. תוסיפו לזה את ליין הקלידים הכי ממכר של השנה, וקיבלתם שיר ארנ'בי עם אותו טאצ’ ספק-מוזר ספק-מדהים שטיילר יודע לייצר.

Bill Callahan – Morning is My Godmother
כתיבת שיר שמצליח להזיז לנו משהו בִפנים היא לא עניין של מה בכך, אבל השיר הזה של ביל קלאהאן עושה בדיוק את זה. בקול עדין, על-סף שבירה, וגיטרה עם נגיעות בלוז ופלמנקו שלא משחקת לפי הכללים הרגילים של הפולק, הוא מצליח ליצור שיר שהוא הרבה מעבר לבלדת הפולק הרגילה שלכם.

Brittany Howard – 13th Century Metal
עם פתיחה שכוללת רעש סטטי וקלידים שנשמעים כמו אורגן קסיו ממשחק מחשב בשנות השמונים, הווארד מספקת תחושת קפיצה אחורה בזמן בצורה מדויקת. תוסיפו על זה קטע שירה שמוקרא בנחישות של מרטין לותר קינג וקולות שזועקים Give it to love, והשיר נשמע כמו הגרסה הכי מעודכנת ורלוונטית של גוספל.

Michael Kiwanuka – Kiwanuka
כשעברתי על בחירות האלבומים שלי בשנים הקודמות, שמתי לב שרובם ככולם לא ממש מיועדים להאזנה "קלילה" ברקע, אלא כאלה שדורשים את מלוא תשומת הלב של המאזינים (שלא לומר, עלולים אף להציק כשהם מנוגנים ברקע). ובכן, החדשות הטובות הן שאלבומו השלישי של מייקל קיוואנוקה הוא בהחלט אלבום שאפשר ורצוי להאזין לו ברקע לכל פעילות – מהספונג'ה של צהרי שישי ספוגי שמש, דרך שיחה על בירה בהאפי האוור לפנות ערב, ועד התכרבלות מתחת לפוך בלילה סוער. אבל, אם רק תתמסרו לו ותצללו לתוכו ברוב קשב, האלבום הזה יתגמל אתכם ויהפוך לחברכם הטוב ביותר.
מפיק האלבום דיינג'ר מאוס, בקלות אחד המפיקים המהוללים בצדק של המאה הנוכחית, ידוע באהבתו הגדולה לעולם הקולנוע, ובחזונו המוזיקלי שמתרחב אל מעבר לסאונד עצמו ומכיל חשיבה ויזואלית ואסתטית מקיפה. ניתן לחוש בכך החל מהשניות הפותחות של האלבום, שמיד מכניסות אותנו לתוך סצנה מסרט: אנחנו בעיצומו של ערב הומה ואפוף עשן בבר ג'אז איפשהו באמצע המאה הקודמת, כוסות שיכר מושקות, פיות שוחקים בחדווה, והפסנתרן בפינת החדר האפלולית קורץ לנו בשובבות ומרמז על העתיד לבוא. בדיוק חצי דקה אל תוך הסצנה, ואז… ברגע אחד העשן מתפוגג, ואנחנו נוחתים בעתיד. כלומר, בהווה. היישר לתוך העיבוד המושלם של דיינג'ר מאוס, אל מיתרים וקלידים מחוספסים רווי דיסטורשן, הלמות תופים אפריקאים ושמחת חיים מתפרצת. קצת אחר כך, מגיע קולו החם, העוטף ומבשר הטובות של מייקל קיוואנוקה, שמרגיע אותנו במילותיו: "אל תהסס, הזמן מרפא את הכאב, אתה לא הבעיה". למעשה, כל האלבום יכול להישמע כפסקול אחד מתמשך לסרט שרץ בראש שלנו. בניגוד לתקופתנו מוכוונת הסינגלים המבודדים, כאן אין באמת הפסקה בין רוב השירים, ורובם פשוט זולגים אחד לתוך השני בחגיגה של צלילים וצבעים. נכון, אולי יש כאן פחות "המנונים" שמחזיקים בפני עצמם, כדוגמת Black Man in a White World מאלבומו הקודם. אבל יש באלבום סיפור שלם, ושזירה מדויקת ביד אמן של רצף קטעים מעולים, שביחד יוצרים מכלול עוצמתי ומענג. עד שהאלבום נגמר, יש לך חשק עז לקרוץ בחזרה לפסנתרן בקצה החדר, ולהטות את המגבעת לעברו במחווה של תודה ענקית.
להאזנה לאלבום

FKA Twigs – Cellophane
היה לי קשה לשמוע את השיר הזה בהתחלה. משהו באינטימיות החשופה והמתריסה שלו הרתיע אותי. אבל הוא נשאר איתי אחרי ההאזנה, ולא יכולתי שלא לחזור אליו פעם אחר פעם, כמו בצילומי מעגל סגור של אירוע טראומתי שאתה לא רוצה לזכור, אבל חייב לנבור בו שוב ושוב. אחרי תחקיר קל, גיליתי ש-FKA twigs עברה בעצמה אירוע לא קל לפני שנתיים, כאשר הוסר מרחמה גידול סרטני, זמן לא רב אחרי שגם חוותה פרידה מבן זוגה (השחקן רוברט פטינסון). נדמה שהשיר – על מילותיו הפשוטות והישירות, המדברות על אהבה כואבת, ניתוק, חסר ובדידות – משלב בתוכו את בליל הרגשות המשתקים שנבעו מהחוויות האישיות הללו. אפשר להרגיש את זה בכל תו, בכל נשימה ובכל חריקת קול של היוצרת הייחודית הזאת. הכול בשיר הזה נשמע סדוק, פעור כתהום, מאיים במינימליסטיות הזועקת שלו. על כן, כדי לחוות אותו במלואו, אני ממליץ לכם לצפות בקליפ היפה שלו, ובשקט הראוי לו – חיצוני ופנימי כאחד.

Bon Iver – Hey, Ma
אהוב ליבי ג'סטין ורנון חזר מעט מעודן יותר אחרי אלבומו הקודם (שהיה אלבום השנה שלי אי שם ב-2016). הוא הוציא לאחרונה אלבום שנשמע כמו שילוב יותר מאוזן בין בון איבר הרך והנעים לבין בון איבר האקספרימנטלי והמחוספס. התוצאה מרגשת ומפעימה כתמיד. מגיב אלמוני ביוטיוב כתב מתחת לקליפ של השיר הזה, שלהאזין לבון איבר זה כמו לשמוע בפעם הראשונה בחיים האלה את השיר האהוב עליך מחיים קודמים. אני כל כך מזדהה עם התחושה הזאת. נדמה לי שכל האזנה שלי לבון איבר מלווה באופן אוטומטי בלחלוחית לא ברורה ובלתי נראית בזווית העין – מעין געגוע אמורפי למשהו שאולי התקיים בלי שהייתי מודע אליו, אולי בכלל לא התקיים, ואולי משהו שעוד יתקיים בעתיד.

Billie Eilish – Bad Guy
אין ספק שזו הייתה השנה של בילי אייליש, בת ה-17 הכי מגניבה ומדוברת בעולם מאז לורד (כפרה עליה). וכנראה זוהי רק ההתחלה של שנה עוד יותר טובה, שכן ממש לאחרונה נחשף כי אייליש תהיה מועמדת בכל ארבע הקטגוריות המרכזיות לפרסי הגראמי של 2020: אלבום השנה, תגלית השנה, הקלטת השנה ושיר השנה (אותו שיר בו עסקינן). בכך היא הפכה לאמנית הצעירה ביותר אי פעם שקיבלה מועמדויות בכל ארבע הקטגוריות. וואלה, מגיע לה. Bad Guy הוא בית ספר להפקה עכשווית, נונשלנטית ומודעת לעצמה, עם הגשה מונוטונית אך רקידה, והוק מוזיקלי ממכר – בדיוק במינון הנכון של כיף, עם קצת ערך מוסף מלמעלה. בקיצור, בילי אייליש בדרך הנכונה. דההה.

(Michael Kiwanuka – Piano Joint (This Kind of Love
הייתי חייב לבחור שיר אחד מתוך אלבום השנה שלי, ולאחר התלבטות קצרה, לא היה לי ספק שזה יהיה השיר המייצג. באלבום הוא מגיע עם הקדמה קצרה בדמות הטרק שלפניו, שמביא אותנו אליו בנחיתה רכה על מצע נוצות אוורירי. אבל גם בלעדיו מדובר בשיר יפהפה ונוגע, שאם תקשיבו לו באהבה הראויה לו, הוא יסתנכרן עם דפיקות הלב שלכם.

Weyes Blood – Titanic Rising
אלבומה הרביעי של נטלי מרינג נקרא על שם הטיטניק, ולא בכדי. זהו אלבום עם סאונד היקפי, קולנועי, שלא מתבייש ללכת עד הסוף. תמיד הרגשתי שמרינג קצת עוצרת את עצמה, מחזיקה משהו מאחור, והנה האלבום שבו היא מאפשרת לאותו "משהו" להתפרץ קדימה, והוא עוצר נשימה מרוב יופי. למרות האלמנטים שבבירור מרינג שואלת מזמרות כמו ג'וני מיטשל או קרול קינג, לאלבום יש תחושה עדכנית, גם בזכות ההפקה של ג'ונתן ראדו מלהקת פוקסיג'ן. האלבום הזה יצא בדיוק כשמרינג החליפה קידומת של העשור – היא כיום בת 31, והיא עוסקת בו בשינויים שהיא עוברת כאדם שעובר משנות העשרים לשלושים. השיר הראשון שפותח את האלבום – A Lot's Gonna Change מסמן זאת, בעוד שאר השירים עוסקים בנושאים כמו דייטים (Everyday) או מציאת משמעות לחיים (Something to Believe). האלבום הוא כמו רצף תמונות סטילס של כל הדברים שמעסיקים צעירה ממוצעת, המנסה למצוא את דרכה בעולם המבוגרים מבלי לאבד את אהבת האדם והתום.
להאזנה לאלבום

!Jamila Woods – Legacy! Legacy
וודס לקחה על עצמה באלבום הזה קונספט שאפתני מאוד, שמוזיקאית פחות מנוסה וודאי הייתה מסתבכת איתו. כפי ששם האלבום רומז, כל שירי האלבום הם מחוות לאומנים שנתנו לוודס השראה – ארית'ה קיט, זורה ניל הרסטון, אוקטביה באטלר, סאן רה ועוד. וודס בוחרת מגוון גדול של מקורות השראה, לא רק מעולם המוזיקה או הבידור אלא גם אנשי רוח והוגים כמו ג'יימס בולדווין (ששניים מספרי הפרוזה שלו תורגמו לעברית השנה). וודס משתמשת בדמויות הללו כנקודת מוצא ליצירה אישית לחלוטין, שרק מרפררת אליהן קלות. למעשה, לא צריך להכיר את היצירות הללו כדי להנות מהאלבום, ויש הרבה ממה להנות. וודס מספקת אמירות פוליטיות קשות וחריפות, אבל הן עטופות בארנ'בי וסול רך ועדין, שגורם גם לאמירות הכי לוחמניות להחליק בקלות באוזן. למרות ההצלחה שזכתה לה וודס בין האלבום הראשון לשני, היא לא נטשה את ה-home base שלה. אני מאוד אוהבת את החום של ההפקה, שכמו אלבומה הקודם היא פרי שיתוף פעולה עם מוזיקאים משיקגו, עיר הולדתה. הקליפים שנעשו לשירי האלבום מוסיפים עוד רובד משמעות לשירים. הקליפ של בולדווין למשל, הוא מחאה על סגירת בתי ספר ציבוריים בשיקאגו וגם מציב אלטרנטיבה פנטסטית, שמבוססת על ספרי הארי פוטר. הגיקית שבי שמחה לראות ינשופה על כתפה של וודס, במחווה למינרווה מק'גונגל. כמו הקליפ הזה, כל שיריה של וודס מכילים מחוות וציטוטים שפשוט כיף לנסות למצוא את כולם, ולגלות כמה עושר ותחכום אפשר להכניס לאלבום אחד.
להאזנה לאלבום

Mercury Rev – Bobbie Gentry's The Delta Sweete Revisited
נראה ששנת 2019 הייתה השנה המתאימה לקאבמק של זמרת הקאנטרי בובי ג'נטרי. שיריה שולבו בפסקולים של סדרות עכשוויות כמו פארגו, ויותר אמנים עדכניים מציינים אותה כהשפעה, למשל אורוויל פק. לא ציפיתי שאלבום עם ביצועים חדשים לאלבום קיים יהפוך לאחד מהאלבומים הכי מושמעים אצלי השנה, אבל רשימת המוזיקאים ובעיקר המוזיקאיות המרשימה שהתגייסו לביצוע הפרויקט, גרמה לי להבין שלא מדובר בעוד אלבום קאברים. איך אפשר שלא לאהוב אלבום בו שרות ושתי באניאן, לוסינדה וויליאמס, הופ סנדובל, רייצ'ל גוסוול מסלואודייב ולאטישה סאדלר?
למרות שג'נטרי היתה אמריקאית, והמוזיקה שלה מאוד מזוהה עם הדרום של אמריקה, דווקא מחצית מהזמרות באלבום הן לא מארצות הברית, דבר שמוסיף לדעתי עניין לפרויקט. מי ידע שלשחקנית קאריס ואן האוטון ממשחקי הכס יש קול מכשף, גם כשהיא לא מגלמת מכשפה? או שסוזאן סנדפור יכולה להשמע כאילו היא הילבילי משדות הטבק? לצד זאת, הבחירה של מרקורי רב לפעול כאן רק כלהקה אינסטרומנטלית, מעידה על היעדר אגו שכיף לראות בימינו. הם לא מתפקדים רק כמוזיקת רקע, אלא מכניסים נגיעות של ריוורב ופאז שהופכות את השירים הללו משנות השישים לעדכניים ומרתקים. חבל לפספס את האלבום הזה כמו שהקריירה המוזיקלית של בובי ג'נטרי פוספסה.
להאזנה לאלבום

Sudan Archives – Glorious
סודאן ארכייבס הוא שמו של הפרויקט המוזיקלי של בריטני פארקס, כנרת מלוס אנג'לס. אין הרבה מוזיקאיות שמשלבות נגינת כינור עם שירה, ועוד פחות מכך שפעילות בז'אנר הארנ'בי. העניין שלה במוזיקה אפריקאית, שניכר בסוג הצלילים שהיא מפיקה מהכינור שלה, גם מייחד אותה משאר המוזיקאים בתחום. היא חתומה בלייבל Stones Throw Records, והוא מתאים לשילוב הניסיוני שהיא יוצרת בין ארנ'בי, אלקטרוניקה וביטים. השיר "אתנה" מאלבום הבכורה שלה הוא מפגן כוח נשי, המשתקף גם בקליפ בו היא מופיעה כקליאופטרה המלכה. קול של מוזיקאית שבאה לכבוש את העולם, מבלי להתנצל. בשיר עצמו היא מדברת על הרצון להצליח כלכלית ולהרוויח מספיק על מנת לרכוש בית להוריה, אך תוך כדי היא נאלצת להכנס לחוב כשהיא מנצלת את כל היתרה בכרטיס האשראי שלה. המתח בין החלומות הגדולים לקשיים הכלכליים בדרך הוא נושא שמהדהד בשיח של דור המילניאלז, ובפרט בקהילה השחורה האמריקאית, בה רבים לא באים מבתים מבוססים כלכלית. לכן, השיר מתאים לדעתי במיוחד לשנה הזו.

Julia Jacklin – Don't Know How to Keep Loving You
לפני שנה כתבתי על Body, הסינגל הראשון של ג'קלין מהאלבום Crushing, ומאז הקראש שלי עליה לא נעלם ואפילו גדל. לשירים של הזמרת האוסטרלית יש אפיל על-זמני, שניכר במיוחד בשיר העצוב הזה, בו היא מבכה את חוסר היכולת שלה לאהוב. "עכשיו שאני מכירה אותך היטב, לא יודעת איך להמשיך לאהוב אותך". ג'קלין כותבת על הקושי שבמערכת יחסים ארוכת טווח, שבה דווקא ההכרות המעמיקה מעלה צדדים באדם האחר שקשה לאהוב. היא רוצה להרגיש כמו קודם, אבל לא מצליחה, והכשלון הזה נשמע כמו הרבה שירים ששמעתי קודם, ועדיין שובר לב בצורה חדשה ומיוחדת.

Richard Dawson – Jogging
בעוד האלבום הקודם של דוסון היה עם סאונד פולקי מאוד, פרימיטיבי במכוון, בסינגל הזה הוא מנגן בגיטרות חשמליות עם דיסטורשן שכמו באות מעולם אחר. הסיבה לשוני מתבררת כשמקשיבים למילים. דוסון מספר על התמודדות לא פשוטה עם חרדה חברתית, שהכריחה אותו להחליף קריירה מיועץ בית-ספר למעצב גרפי פרילנסר, חרדה שמשפיעה עליו בביצוע פעולות פשוטות כמו לעלות על אוטובוס. נדיר למצוא אמן שכותב על קשיים כאלה בצורה כל-כך חשופה, והשיר עובד היטב כשיר שמשקף מצב מעורער. המלודיה בשיר נעצרת לפעמים באמצע ולפעמים מתקדמת, משקפת היטב את תחושת ה"ריצה במקום" שדוסון מתאר.

Lizzo – Juice
השיר הזה מתנגן בכל מקום – ברדיו, ביוטיוב, אי אפשר לחמוק ממנו. הוא מדבק, הוא כייפי, הוא מתאים לכל אחד – לסנובי מוזיקה לצד תיכוניסטים. אי אפשר לסכם את שנת 2019 בלי לציין את השיר הנהדר הזה של ליזו, שהפך אותה לחביבת הקהל בכל מקום. הוא בא עם ווייב אופטימי ושמח, קונטרה לכל שירי הדכדכת האופנתיים (כן, לאנה דל ריי, אני מסתכלת עלייך). העיבוד האייטיזי לצד טכניקת הפקה של שנות האלפיים, גם הוא מספק מעין קריצה קטנה וממזרית, כמו זה שליזו שולחת בקליפ. השיר לא לוקח את עצמו ברצינות יותר מדי, הקליפ מעוצב כמו פרסומת מיושנת, ודרכו ליזו צוחקת על ההחפצה של גוף האישה. דווקא הקלילות הזו נתפסת כחתרנית, כשליזו, כאישה כבדת משקל, לא לבנה ולא מתאימה למודל היופי הנכון, מכריזה על עצמה בשיר כ"הכי שווה". לא מצפים מנשים כמו ליזו להיות קלילות ושמחות, והשיר הזה הוא המרד שלה בציפיות הללו.

מונו בבארבי
הבטיחו שזו תהיה הופעת השנה וגם קיימו. התקפה מתאומת היטב על כל החושים, שכללה רגעי שיא רבים. עמדתי ממש מתחת לבסיסטית, טאמקי קונישי, וכנראה שזה ההסבר לכך שבמהלך ההופעה פיתחתי קראש ענק על הנגינה שלה. בשמלה כהה ארוכה ועקבים גבוהים, היא עמדה במרכז הבמה, והצליחה להוות את הלב הפועם של צונאמי הסאונד שהתחולל סביבה. זו הייתה נגינה עוצמתית שהשתלבה היטב עם החלק השני של חטיבת הקצב, התיפוף של יאסאנורי טקאדה. משמאלה ישב (רוב הזמן) הגיטריסט ומקים הלהקה טאקה גוטו, והליינים של הגיטרה התחלפו בינו ובין הגיטריסט יודה סיימטצו במעין דיאלוג מתמשך. היו רגעים עדינים ויפים, היו רגעים שפשוט פיזית הופלתי מהסאונד הסמיך והכבד, והשילוב בין שני הקצוות האלה תמיד נעשה בצורה אורגנית ולא מאולצת. קשה להסביר במילים חוויה כל כך מלהיבה, אבל אין ספק שיצאתי משם בתחושת התעלות שיצא לי מעט מאוד פעמים לחוות.

Ibrahim Maalouf – S3NS
אלבומו האחרון של אברהים מעלוף, החצוצרן הלבנוני-צרפתי הוא תענוג צרוף. הוא מארח בו שורה של נגנים שמתאימים מאוד למוזיקה שהוא יוצר כרגע: כולם קובנים, שלושה פסנתרנים, כנרת וסקסופוניסט. כל אחד מהם מביא את הסגנון האישי שלו לתוך המוזיקה שהיא מראש התכה מדויקת ונעימה של מוזיקה לטינית, אפרו-קובנית, ג'אז ומוזיקה ערבית.
השיר הפותח את האלבום – Una Rosa Blanca הוא הצהרת כוונות לאלבום כולו. מעלוף מארח בו את הפסנתרן הקובני Harold López-Nussa, שמצליח להעביר בנגינה שלו את כל ההיסטוריה של קובה. בשיר משולב קטע מהנאום של ברק אובמה כשהכריז על שינוי היחסים בין ארצות-הברית וקובה ב-2016, פתיחה מרגשת מאוד לאלבום. עוד כמה פנינים הופכות את האלבום למתאים להאזנה בהמון מצבי רוח: Na Na Na עם הכנרית Yilian Canizares הוא קטע מקפיץ עם נגיעות אייטיז בקצוות; הקטע הסוגר של האלבום ,Radio Magallanes, מכיל כמעט עשר דקות של עליות וירידות. הוא משמש כסגירה אפית לאלבום נהדר שמביא לקדמת הבמה סאונד קובני עדכני, בעטיפה עם תו תקן האיכות של איברהים מעלוף.
להאזנה לאלבום

The Kites – Sunset Vibes E.P
העפיפונים הם בכלל צמד שמגיע מטורקיה, בערך המקום האחרון שהייתי חושב עליו אחרי האזנה לאלבום הקצר שהוציאו בתחילת פברואר. האלבום שלהם הוא שילוב של כמה מהדברים שאני הכי אוהב במוזיקה. הוא נפתח עם קטע בשם Latino Vibes, ואם לא תבדקו את הקרדיטים אני יכול להשבע ששומעים את דווין וגרג אולמן שם מנהלים דו-שיח גיטרה-קלידים נהדר. גם סנטנה בימיו המוקדמים מורגש פה – קצב ממכר, אלתורים שנשמעים טבעיים ונוסף על הכל – מדובר במוזיקה אינסטרומנטלית לחלוטין, אבל כזו שלא זקוקה למילים. חצי שנה עברה מאז שיצא האלבום, ואני יכול בקלות לומר שהוא ליווה אותי, חזרתי אליו הרבה וגם נתקלתי בו שוב ושוב כשספוטיפיי החליט לכלול אותו במיקסים היומיים שהוא יוצר לי. כך, בכל פעם מחדש מצב הרוח מתרומם ברגע, ונפתחת מנהרת זמן לתקופות בהן המוזיקה הזו הייתה הדבר הכי גדול בעולם, ואני עוד לא נולדתי. אבל מותר להתגעגע גם לזמן שבו לא ממש נכחת, לא?
להאזנה לאלבום

Preservation Hall Jazz Band – Tumba
השיר לקוח מפס הקול של סרט תיעודי בשם A Tuba To Cuba, והוא רק פנינה אחת מיני רבות שיש באלבום הזה. הסרט מלווה את להקת Preservation Hall Jazz Band – אחת מחלוצות הג׳אז הניו-אורלינסי, בנסיעתה לקובה כדי להתחקות אחר שורשיהם המוזיקליים של חברי הלהקה. יש שם שיתופי פעולה נהדרים עם מוזיקאים קובנים, והמון רוח אפרו-קובנית ולטינית. חלק מהשירים נכתבו ונוגנו שם אבל חלקם נכתבו רק אחרי שצפו בסרט, וקיבלו השראה מחודשת כדי להקליט עוד. השיר Tumba כנראה מתייחס לתוף הצר ממשפחת הקונגואים, והוא נפתח במחיאות כפיים ומנטרה קצבית שחוזרת על עצמה, עד שנכנסים כלי הנשיפה והקלידים והופכים את כל זה לחגיגה גדולה שקשה להשאר אדיש אליה.

Gary Clark Jr. – This Land
פתיחה עוצמתית מאד ומחאה חזקה וכועסת ניצתת מהשיר הזה ומהקליפ המלווה אותו. כעס על אמריקה של טראמפ, על הגזענות, הצביעות וכל מה שנכנס תחת המטריה הזו. מוזיקלית יש פה כל מה שגארי קלארק ג'וניור יודע לעשות הכי טוב – בלוז-רוק גיטרות, הפעם עם קצת היפ-הופ ופחות שירה כדי להעביר את המסר בצורה ברורה יותר וכועסת יותר. רוח התקופה מבעד לשישה מיתרים ודיסטורשן.

Valerie June – Little Wing
זה בדרך כלל לא קורה. לבחור קאבר כאחד משירי השנה בתקופת השפע (טפו חמסה) בה אנחנו חיים. אבל במקרה הזה החלטתי לצאת מן הכלל. בשיר המקורי של הנדריקס אני באופן אישי מתחבר בעיקר לסולו הקצר שלו בסוף. אצל הנדריקס, הגיטרה היא העיקר. אצל ואלרי ג׳ון לעומת זאת, מדובר כמעט בשיר אחר לחלוטין. האווירה מרחפת מעל המילים גורמת להרגשה כאילו הכנף הקטנה אכן מרימה אותנו למעלה, וכל משפט מחליק למקומו. אתה ממש לא רוצה שהשיר יגמר, כשהמגע מתנתק בעדינות בה הוא התחיל.

The Hu – The Gereg
"פולק מטאל" הוא רעיון ותיק שכבר הפך כמעט לקלישאה: בדרך כלל מדובר על להקות סקנדינביות שמשתמשות בגיטרות, תופים וסינתיסייזרים כדי לספר אגדות על ויקינגים. אבל "דה הו" לוקחים את הרעיון הזה למקום אחר לגמרי, אולי מכיוון שהם מגיעים ממקום אחר לגמרי – לא מהאגמים הקפואים של נורבגיה, אלא מהערבות הקפואות של מונגוליה.
הכיוון השונה של "הו" מתבטא קודם כל בכלי הנגינה: המוזיקה שלהם לא מבוססת על גיטרות ובאסים, אלא על כלי נגינה מונגוליים מסורתיים (רק התופים מערביים). הריפים שלהם מבוססים על רעיונות מהמוזיקה המונגולית המסורתית, לפעמים על רקע הרמוניות שנשמעות יותר בלוזיות ומערביות. השירה היא שירה מונגולית גרונית, נמוכה ומפחידה. ברגע הראשון זה נשמע כמו מטאל. בשני, כבר מתחילים לשמוע כמה שזה רחוק, שונה, אפילו קצת מפחיד. וברגע השלישי מבינים שאם כבר לדבר על ג'ינגיס חאן, הדרך היחידה לעשות את זה היא עם מטאל.
להאזנה לאלבום (שימו לב במיוחד ל- Wolf Totem)

Liam Gallagher – Why Me? Why Not
מערבות אסיה לרחובות מנצ'סטר, ומימי הביניים אל הניינטיז – ליאם גלאגר עדיין איתנו. זו הייתה שנה לא-רעה בשביל גלאגר: האלבום הקודם שלו יחסית הצליח במצעדים, אבל עדיין לא זכה להערכת המבקרים. אלבום הסולו השני של האיש והמעילים אמור לפתור גם את הבעיה הזאת. השנה, גלאגר ניסה לעשות את שלושת הדברים שהוא הכי טוב בהם: לשיר, להתחבר לכותבי שירים טובים ולספק עניין לתקשורת. לגבי החלק הראשון, גלאגר נשמע טוב עכשיו כמו שהוא לא נשמע שנים. הקול שלו בוגר, נעים לאוזן, קצת צרוד אבל לא מורח את המילים, ויושב בול על השירים. החיבור לכותבים גם הוכיח את עצמו הפעם: אמנם גלאגר קיבל קרדיט משותף כמעט לכל השירים, אבל בפועל שני הכותבים העיקריים – גרג קרסטין ואנדרו וויאט, הם גם המפיקים של האלבום והתוצאה מהודקת ומדויקת. לגבי העניין בתקשורת – הוא תמיד ידע איך לעשות את זה, אבל עם ההתבגרות אנחנו מקבלים גרסה הרבה פחות מעצבנת, הרבה יותר מצחיקה, ובאופן כללי, למה לא?
להאזנה לאלבום (שימו לב ל-Once)

Bob Dylan – Travellin’ Thru 1967-1969. The Bootleg Series Vol.15
ושוב קולות מהעבר: בוב דילן שלח יד לתוך תיבת האוצרות שלו ושלף משם שלושה תקליטים מלאים בהקלטות שהתרחשו בנאשוויל בסוף שנות השישים, רבות מהן עם הקיסר האמיתי של העיר, ג'וני קאש. כשהרוק האמריקאי צבר תאוצה לקראת הפיצוצים הגדולים של וודסטוק, מונטריי ואלטמאונט, דילן החליט שדווקא בא לו קאנטרי. הוא ירד לנאשוויל, הכריח את הנגנים שלו להסתפר והתיישב עם ג'וני קאש להקליט שירים לכל המשפחה. בזמן אמת, הרפתקת הקאנטרי הולידה שני אלבומים שהצליחו מאוד מסחרית, אבל עם הזמן היא הלכה והתכסתה באבק. עד השנה. החיבור בין דילן לקאש הוא לא פחות ממרגש: הם שרים שירים אחד של השני, בטונים נמוכים ורגועים, מספרים ביחד את הסיפורים הישנים, ובעיקר נשמע שכיף להם, וכשכיף לדילן ולקאש – כיף גם לנו. מאוד.
להאזנה לאלבום (לא לפספס את Ring of Fire ואת Wanted Man)

Ozzy Osborne – Under the Graveyard
יש משהו כיפי בסופרגרופס. חיבור בין שמות שלא ציפינו לראות ביחד, וציפייה שהשלם יהיה גדול לפחות כמו חלקיו. זה המקרה בסינגל הראשון מתוך האלבום הבא של האיש והעטלף אוזי אוסבורן. דאף מק'גאן (גאנז אנ' רוזס) על הבס, צ'אד סמית' (רד הוט צ'ילי פפרז) בתופים ומפיק העל אנדרו וואט על הגיטרות – כולם חברו לאוזי לחגיגת מטאל שלגמרי מצדיקה את ההייפ. באלבום אגב, גם יצטרף גם סלאש למסיבה.

Liam Gallagher – Once
סינגל הבכורה מתוך האלבום של ליאם גלאגר, הוא שהפנה את תשומת הלב של המבקרים לעובדה שמשהו מעניין קורה בצפון אנגליה. מאז הוא כבר הספיק להצהיר שאואזיס לא הייתה כזו פאקינג גרייט, אבל השיר דווקא מעורר נוסטלגיה.

Tool – Pneuma
13 שנים חיכה העולם לאלבום חדש של טול, וכשהשנה זה סוף סוף קרה, אף אחד לא היה מופתע במיוחד. המעריצים קיבלו את מה שהם רצו, ושאר חובבי המוזיקה קיבלו את אותן נוסחאות שטול כל כך טובים בהן. הסאונד מהוקצע, המקצבים מרתקים, והריפים מעניינים מספיק גם כדי להחזיק שירים באורך של כמעט 12 דקות.

Metallica WorldWired Tour, Prague
80,000 צ'כים וסלובקים, גרמנים ופולנים, רוסים ואוקראינים, וגם כמה ישראלים, מתכנסים בשדה תעופה ליד פראג, ולא נלחמים. לפני ההופעה של מטאליקה בפראג קצת חששתי מהסיפור הזה, ואחריה הוא היה נראה לי מובן מאליו: כולנו התכנסנו כאן כדי לשמוע מוזיקה, למה שיהיו בעיות? 36 שנים אחרי אלבום הבכורה, מטאליקה נשמעת מעולה: אוסף להיטים מכל השנים (כולל מהשנים הקשות של St. Anger) מבטיח שהקהל לא יפסיק לצרוח את השירים לכל אורך ההופעה, והלהקה נראית נהנית לא פחות. ג'יימס ולארס מדברים עם הקהל, צוחקים ומצחיקים, רוברט טרוחילו הבסיסט שר שיר ילדים בצ'כית וקירק האמט נותן הכל. יחד עם וידיאו-ארט ופירוטכניקה מושקעת ומדויקת, החוויה מצדיקה את המעמד שמטאליקה נהנית ממנו כבר 36 שנים. אנחנו כבר מחפשים סידור לילדים להופעה הבאה.

Yazz Ahmed – Polyhymnia
אלבומה השלישי של נגנית החצוצרה והפלוגהורן הבריטית-בחריינית שיצא באוקטובר השנה, הוא הטוב ביותר שלה ואחד אלבומי הג'ז הטובים של השנה. סיפור חייה מרתק לא פחות מהמוזיקה שהיא מלחינה ומנגנת. סבא שלה, טרי בראון, היה חצוצרן ג'ז מצליח והעביר לנכדתו את אהבתו למוזיקה, הסקרנות המוזיקלית וכמובן את הכישרון. היא החלה לנגן בחצוצרה בגיל תשע, ואחרי שסיימה את לימודי המוזיקה באוניברסיטה נסעה למחוזות ילדותה בבחריין, ביקור ששינה את עולמה המוזיקלי. לאחריו היא החלה לחקור את המוזיקה הערבית, ובחלק מהראיונות שנערכו עמה הגדירה את המוזיקה שלה כג'אז ערבי. כאשה שמובילה הרכבים בעולם גברי יחסית, אחמד לא אחת התקוממה בפומבי על הנושא, והקדישה את אלבומה "פוליהימינה" לנשים משמעותיות בהיסטוריה.
מדובר ביצירה בעלת שישה חלקים שכל אחד מהם מוקדש לאשה אחרת בעלת חשיבות היסטורית, דוגמת קטע שנכתב בהשראת הבימאית הייפא אל-מנסור – האישה הראשונה שיוצרת סרטים בערב הסעודית. לפני קצת יותר משנה היא הופיע בארץ בפסטיבל הג'אז האלטרנטיבי בחיפה, ואף ניגנה את אחד מקטעי האלבום. המוזיקה של יאז אחמד מרתקת וחדשנית. היא משלבת ג'אז מסורתי עם לא מעט רוק, לצד מוזיקה אלקטרונית ונגיעות של מוזיקה ערבית. היא יוצרת שלמות ייחודית שמאפיינת אותה ואת ההרכב שלה – רובו אגב, נשי. לאור העובדה שהיא משתבחת מאלבום לאלבום, רבים ממעריציה כבר ממתינים לאלבומה הבא.
להאזנה לאלבום

Brad Mehldau – Finding Gabriel
החיפוש של בראד מלדאו לא נפסק כבר הרבה שנים, ועל הדרך מייצר מוזיקה נהדרת. ראויים לציון בין היתר חמשת אלבומי המופת "The Art Of Trio" (בין השנים 1996-2001), אלבומי סולו פסנתר בהופעות חיות, ופרשנות ייחודית שלו ליצירות של באך. באלבום החדש שלו, Finding Gabriel, שובר מלדאו את המסגרות המוזיקליות שלו הן מבחינת הסגנון והן מבחינת המוזיקאים המשתתפים באלבום. האלבום החדש, כך על-פי מלדאו, נולד לאחר קריאה ארוכה וקפדנית של התנ"ך (כולל הברית החדשה) במשך מספר שנים. הוא הושפע מדבריו של דניאל אבל גם מהחוכמה של איוב וקהלת, ומספר תהילים. מלדאו מתאר את ההתלבטות שחווה במהלך הקריאה, בשאלה האם התנ"ך הוא סמל או מדריך לימינו אנו. בטקסט שכתב על האלבום הוא מציין את דבריו של המלאך גבריאל לדניאל: "At the beginning of your pleas for mercy a word went out, and I have come to tell you, for you are greatly loved. Therefore consider the word and understand the vision".
הבסיס ליצירת האלבום נולד מתוך שיתוף הפעולה הפורה עם המתופף מארק ג'וליאנה, ובהדרגה הצטרפו שאר המוזיקאים, לרבות הזמרת בקה סטיבנס והזמרים קורט אלינג וגבריאל קהיאן. הם הצליחו לייצר אלבום שבו כל אחת מהיצירות שונה מקודמתה, ומספקת עונג מוזיקלי של ממש.
להאזנה לאלבום

Ethan Iverson Quartet with Tom Harrell – Common Practice
הפסנתרן איתן אייברסון שהקים בשנת 2000 את "באד פלוס", אחד מהרכבי הג'אז החשובים של התקופה האחרונה, הקליט בינואר 2017 (זמן קצר לאחר שהודיע שיעזוב את ההרכב), הופעה חיה שלו ב"וילג' ואנגארד" בניו יורק. באד פלוס תחת הנהגתו של אייברסון יצרה ג'אז של שלושה מוזיקאים שמנגנים כלהקה, עם מעט מאוד סולואים תוך כדי הנגינה. בהופעה ניגנו איתו בן סטריט בבס ואריק מקפירסון בתופים, אבל מי שהוסיף את הטעם המיוחד להרכב הוא החצוצרן האגדי טום הארל. הארל כבר נמצא בשנות ה-70 לחייו, וניגן בין היתר באלבום האולפן האחרון של ביל אוונס ב-1979. השנה יצאה ההקלטה של ההופעה במסגרת אלבום של ECM, ובעיני זה אלבום שאסור להחמיץ. מפגש חוצה דורות של מוזיקאים נפלאים, שמחדשים ויוצרים יחד פירוש וסגנון משלהם, הצומחים מתוך המפגש הייחודי.
להאזנה לאלבום

ג'ואי דה פרנצ'סקו במחווה לג'ימי סמית' בפסטיבל "ג'אז תל-אביב"
יש כאלו שנגינת אורגן בכלל והאמונד בפרט, נשמע להם כמו רעש של חריקת ציפורניים על לוח. הם כנראה לא היו נהנים בהופעה של הטריו של ג'ואי דה פרנצ'סקו בפסטיבל הג'אז של תל אביב. דה פרנצ'סקו שניגן עם מיילס דייויס באמצע שנות השמונים, נחשב לאחד מנגני ההאמונד הטובים בעולם, והוא מועמד לגראמי על אלבומו החדש. באולם רקנאטי במוזיאון ניגן דה פרנצ'סקו את הפרשנות שלו למוזיקה הנפלאה של אורגניסט אחר, ג'ימי סמית'. דה פרנצ'סקו חישמל את הקהל בווירטואוזיות שלו בהאמונד, אבל גם ניגן בחצוצרה ובסקסופון כשהסקסופוניסט הנפלא שלו, טרוי רוברטס, הפליא לנגן בבס. בכל מהלך ההופעה ניכר היה שהשלושה נהנים לנגן ונהנים מהמוזיקה. ההרכב של דה פרנצ'סקו כלל גם את המתופף מייקל אוד, וביחד יצרו גרוב מטורף והופעה בלתי נשכחת.

גם השנה אהבתי לא מעט אלבומים. גם השנה זה היה מאוד לא פשוט לבחור את הטובים ביותר מביניהם. לכן הפעם הצבתי לעצמי רף שיקל על הסינון – האלבומים שהגיעו עד לכאן היו חייבים לעמוד בקריטריון נוקשה במיוחד, הייתי צריך לאהוב אותם מספיק כדי לרכוש עותק פיזי שלהם בתקליט. ממש כזה שאפשר לגעת בו ולהניח על הפטיפון. והאמת, הרף הוכיח את עצמו…

Helado Negro – This Is How You Smile
נתחיל עם האלבום הכי קטן ואינטימי בחבורה, אלבומו השישי של רוברטו קרלוס לאנג, יוצר אמריקאי עם שורשים אקוודוריים, הידוע בשם הלאדו נגרו.
בביקורות שתקראו על האלבום הזה, ידובר רבות על כך שבמרכזו של האלבום עומדים מוטיבים של מחאה, של סוגיית הפליטים, קהילה ומשפחה. אבל אני חייב להודות שבמקרה הזה, זה לא מה שריתק אותי אליו. בין היתר בגלל שחלק מהשירים מושרים בספרדית, שפה אותה אני לא דובר באופן שוטף, המוזיקה עצמה קיבלה את קדמת הבמה, מתנתקת ומתחברת אל המילים הפועלות כמו עוד טקסטורה במארג הקסום שקרלוס טווה פה. בין אמביינט חללי, התנסויות מאופקות בצלילים ופולק חדר שינה, מבחינתי זהו רצף מוזיקלי יוצא דופן, בוהק ביופיו, מסנוור ומלווה את המאזין בעדינות משיר אחד למשנהו, המבקש בקול בוטח שתצרכו אותו בשלמותו.
להאזנה לאלבום

Fruit Bats – Gold Past Life
פתאום קם אדם ששומע עשרות אלבומים בחודש, שעוסק במוזיקה שעות לא מבוטלות כל יום, ומתאהב בלהקה. זו זכות גדולה, זה כבר לא קורה לעיתים קרובות, אבל זה מה שקרה לי בעקבות ההאזנה ל"Gold Past Life" של עטלפי הפירות. מה שתמוה זה שאף פעם אפילו לא נתקלתי במוזיקה של הרכב האינדי הזה משיקגו בהנהגתו של אריק ד. ג'ונסון, למרות שהוא מייצר מוזיקה נפלאה כבר יותר מעשרים שנה. אם צריך לפרוט את זה רגע למילים, המוזיקה באלבום הזה שואבת המון מהסבנטיז, מסופט רוק ופסיכדליה אמריקאית ומחליפה כל שיר שני בין אווירה קצבית ומשועשעת לבלדות אקוסטיות רגועות, לפרקים נשמעים כמו הבירדז ולפרקים כמו סופרטראמפ, אבל תמיד נשמעים כמו עצמם ולא כמו חיקוי. אולי זה בגלל שבבסיס של כל השירים כאן יש פשוט מלודיות מושלמות והוקים נהדרים שגורמים לך ללחוץ פליי שוב ברגע שהאלבום נגמר. מאז הלכתי וחפרתי בדיסקוגרפיה הענפה של ההרכב ושמחתי לגלות שהאלבום הזה הוא לא יציאה חד פעמית. קחו אותו לסיבוב, לכו תדעו, אולי גם אתם תתאהבו.
להאזנה לאלבום

Black Pumas – Black Pumas
אני לא יודע מה מוסיפים שם למים בטקסס, אבל אחרי מה ששמענו בשנים האחרונות מאמנים שפועלים משם דוגמת חרונגאבין, לאון ברידג'ס והבלאק פומס, זה כנראה מלא בגרוב. אלבום הבכורה של הצמד בלאק פומס לא מככב בהרבה רשימות סוף שנה, אבל מבחינתי הוא אחד ההיילייטים הכי גדולים של 2019. אדריאן קסדה המולטי-אינסטרומנטליסט ואריק ברטון הסולן נשענים רבות על הצליל השולט באר נ' בי של סוף שנות השישים ותחילת השבעים, עם כלי נשיפה דומיננטיים, בס שמן וקלידים פ'אנקיים, אבל יחד עם זאת המוזיקה שלהם נשמעת מקורית ורעננה. כמובן שאי אפשר להתעלם מהחשיבות של הקול וההגשה מלאי הנשמה של ברטון, מוזיקאי וותיק בסצינת המוזיקה של אוסטין, שמבחינתי כמאמר הקלישאה יכול גם לשיר את ספר הטלפונים וזה יהיה משכנע.
כמו דוראנד ג'ונס (שגם הוא הוציא אלבום מעולה השנה), קרטיס הארדינג ואחרים, הפומות מדגימים באלבום הבכורה שלהם בדיוק איך אר נ' בי צריך להשמע ב-2019.
להאזנה לאלבום

Freddie Gibbs & Madlib – Bandana
בניגוד לשנים קודמות, ב-2019 כמעט שלא היו אלבומי היפ הופ שממש תפסו אותי. יוצא דופן היה "Bandana", אלבום ההמשך בשיתוף הפעולה של מדליב ופרדי גיבס ל"Piñata" מ-2014. מעבר לסוללת האורחים הדי מטורפת שבאה להשתתף בחגיגה (אנדרסון פאאק, פושה טי, יאסין ביי ועוד), באלבום הזה יש הרגשה שמדליב הוותיק והמוערך בטופ של המשחק שלו עם הפקה מלאת רעיונות ודמיון, שולף ומלהטט בסמפל אחר סמפל מאיזורים שונים של המוזיקה, בעוד גיבס מגיב לכל פנייה ושינוי בקצב עם פלואו בוגר וסמכותי וטקסטים הנעים בין נקודות השבר של החיים לזוהר ולעושר שההצלחה מביאה איתה. מה שנשאר זה לקוות שלא נצטרך לחכות חמש שנים ארוכות לפרק הבא בשותפות המוצלחת של השניים.
להאזנה לאלבום

Aldous Harding – Designer
זוהי רשימה ללא דירוג, אבל אם הייתם שואלים אותי לאיזה אלבום האזנתי הכי הרבה פעמים השנה, הייתי אומר לכם ברגע שזהו האלבום השלישי של אלדוס הארדינג הניו-זילנדית, "Designer". כמו רבים שניסו לפניי, קשה מאוד להגדיר את המוזיקה של הארדינג. כן, זה אינדי ופולק ואלטרנטיב, אבל זה כל אלה עם גליץ', עם משהו עקום בדי אן איי שלהם. ברגעים הראשונים זה יכול להרתיע, אבל אחרי שמאזינים ל"Fixture Picture" הפותח, ל"Zoo Eyes", השיר השלישי היפהפה ול"The Barrel" המדבק, קשה מאוד שלא להתאהב. גם הטקסטים של השירים מלאים במשפטים מוזרים ואניגמטיים, ואפילו הארדינג עצמה הודתה בראיון שהמשמעות שלהם חומקת גם ממנה. אבל גם הם, כל פעם קופצים אליך מתוך השירים, משתנים ומתפתחים, כאילו בעלי חיים משל עצמם. בנוסף לכך, על ההפקה המצוינת מלאת ההבעה וגם על נגינה במספר כלים אחראי ג'ון פאריש, מי שאתם בטח מכירים מהעבודה עם פי. ג'יי הארווי. לסיכום, גם אם דזיינר הוא לא גלולה שקל לבלוע, אני מבטיח שזה יהיה לכם שווה.
להאזנה לאלבום

———————————————————————————————————————–

הנה כל שירי שירי השנה שלנו בפלייליסט אחד >>>

שתהיה 2020 נהדרת, עשירה ומוזיקלית מאין כמותה,
צוות הכותבים של קולומבוס

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0