אלוהים, כמה כוח /// מיקה כהן הלכה לראשונה להופעה של "המסך הלבן"

ברגע האחרון מיקה כהן החליטה לגרור את עצמה להופעה של המסך הלבן בתדר. אם עוד לא יצא לכם להיות בהופעה שלהם, היא כאן בטור אורח כדי לשכנע אתכם

צילום: אלאור לוי

בשבת שעברה גירדתי את עצמי מהספה בעיצומה של חשכה מוקדמת, והגעתי עייפה לתדר. אתחיל ואגיד שלתדר יש יכולת לזקק את הווית תל אביב ושוכניה. כל תל-אביבי טוב מסתובב עם תחושת התבוסה, השקר ואי הנחת, לצד התשוקה הזו למימוש עצמי מידי, ובתדר הכל מוצג לראווה. בכניסה להיכל תפגשי דמות שומרת סף ושחקנית מוכרת (תוכלי לקוות שתזהה אותך או שתתעלם ממך – תלוי לאיזה גיל הגעת). מאחורי דלת לבנה יחכו מבטים הכמהים להשתקפותם בעינייך ומצפים מראש לעלבון. אבל בסוף תיזכרי שמצוי בלב המקום גרעין ברור – המוזיקה.

היכל המוזיקה הנהדר הזה שנדבקה אליו כל מסת הזהות התל-אביבית, מבקש לא לקחת אחריות על דבר פרט למוזיקה, כפי שתל אביב לא הבטיחה לך דבר חוץ מדירה יקרה מדי. בעודי לוגמת בירה ומרגישה נחותה ונעלה בו-זמנית (תלוי איך מפרשים את המשפט "את נראית טוב" בגיל 29), על הבמה, לפני שההופעה עומדת להתחיל, מחכות מפלצות וורודות. המפלצות של המעצב אורן פישר לא לוקחת אותך בחשבון ובולעות אותך שלמה, אבל לעזאזל – הן גם מסתכלות עליך באהבה מתפרצת ומזמינות לשחק. המפלצת מרגיעה אותי בחיוך מפחיד. המקום מתמלא, אמיצים או שיכורים שעומדים מול הבמה, ואחרים שמתגודדים בקבוצות על המדרכה, כולם מתרגשים באדישות גמורה. מופע החימום של זואי פולנסקי עולה, והנה אישה עם גיטרה וקולה הוא רקע של תהודה. לצידה, מצוי בחור עם קצב טכנולוגי. הרגשתי בברלין. מעולם לא הייתי בברלין אבל בטח ככה זה נראה. החוויה חסרה בהירות, אולי פשוט הייתה בעיית סאונד בשירה.

המסך הלבן. הגיטריסט גילברט ברויד עולה לבוש לבן לבמה, ובעקבותיו מגיע גבריאל ברויד לבוש גם הוא לבן ושפתיו אדומות. בצידה הימני של הבמה – נעה אילי המרשימה מתיישבת עם הצ'לו. שקט משתרר. מכות התוף של אודי נאור מזרימות חמצן לקהל, הגוף שלי מזדעזע לקצב נהדר וברור של כוונה, והלב הר געש מאיים. מתוך כל האודם הזה התפרצה סערה של מילים מטלטלות. אלוהים, כמה כוח – והכוח הזה לא על חשבוני. יש שיגידו רוק של שנות השמונים, אבל העברית שוברת אותו לחתיכות שעפות ישר לתוך הפנים. בחבילה אחת קיבלתי בדיוק את מה שאני רוצה, ומה שלא. אף אחד מהם לא מחייך, למרות שהמילים קורצות בכבדות. הייתה שם תשוקת מועדונים, עם חיוך מדבק, כזה שמקבלים מהמורה ליוגה. אני רוקדת על שרפרף פלסטיק ומתחתי נחיל אנשים. מלפני קהל של בלומפילד צועקים עם גבריאל: "אני לא מוכן למות במלחמה" או "ז'ה טם ירושלים", לצד "המם אותי עד שתסמם אותי". המוזיקה מהפנטת ואני רוקדת לקול הצעקות ולפעמים בוהה, תוהה על איזו אידאולוגיה ישנה אני צריכה לוותר ומגלה מחדש שלא צריך. כך, כל ההופעה, אנו יוצאים ונכנסים דרך המכוער ליפה, פוליטיקה לצלילי מוזיקה שמבעבעת בכוסות הבירה של כולנו. בכל זאת קוראים לאלבום "סקס סמים ופלסטין".

המסך הלבן מבקש מאתנו להתמסר למשחק, לקחת עליו בעלות. לא להתעלם אלא לחיות ולאפשר לעוד מילים להיכנס. לאהוב את ירושלים, לאהוב את ישראל, להביע את הנשיות-גבריות, את הערבים-יהודים, את הקשר בין סמים ופוליטיקה. אמנם אין נכון ולא נכון, אין אמת אחת וברורה שתפתור את הבעיה, אבל הלהקה הזו היא סמל להתחייבות, לעמדה בתוך מציאות מורכבת, ששואלת את השאלות הקשות בקול רם. הם משתמשים בציניות ובדימויים תל אביביים, ובדיסוננס בין מוזיקה בועטת למילים נעימות, ולהיפך. גם לתל-אביבי מחורבן מותר לאהוב את ירושלים.

צילום: אלאור לוי

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0