טרגדיה בתוך אגדה // ציפי פישר על האלבום החדש של ניק קייב

כאב עמוק וחמלה גדולה - אלו התחושות שליוו את ההאזנה ל-ghosteen, האלבום החדש של ניק קייב


האלבום הכפול הזה יצא כמעט בהפתעה, ובלי התהליך ההדרגתי שבו משתחררים סינגלים המאפשרים לבנות ציפיות. אחרי Skeleton Tree המופתי שיצא ב-2016, הסרט התיעודי עליו שאף הוא צפיית חובה ("One More Time With Feeling") וטור שבמהלכו הוריד קהלים שלמים לברכיים, היה קשה מאוד לנחש מה יקרה אחר כך. האם הגיוני לצפות שהעיסוק באבל על מות בנו יתמעט, שהזמן שעבר יכהה את כאב האבל שריחף מעל פני האלבום הקודם? האלבום שיצא עכשיו די הפריך את הציפיות האלה, אם בכלל היו קיימות. מבחינה סגנונית ותוכנית, האלבום הוא המשך ישיר של Skeleton Tree, ואף יותר מאתגר לשמיעה ממנו.

כמו שהעטיפה עם אווירת אגדת הילדים מרמזת, זה סיפור שבונה את הטרגדיה של קייב בתוך אגדה. בשירים מאזכר קייב כל מיני אלמנטים – מלך, מלכה, שלושה דובים, סוסים – הוא לוקח דימויים מן המוכן יוצק בתוכם משמעות אישית שלו. שם האלבום – "רוח רפאים של נער", מתגשם באווירה אלקטרונית מרחפת, עם הרבה סינת'ים אווריריים, קולות מקהלה מהדהדים ונגיעות של פסנתר וכלי מיתר. לא ממש ברור מה עשה הפרקשניסט של ההרכב, שנעדר לחלוטין מהאלבום, וגם הגיטריסט מתפקד יותר כזמר משני לקייב, ודווקא הקול שלו הוא שחותם את האלבום. ומכיוון שזו אגדת ילדים, יש פה גם רכות ועדינות רבה. העצב לא נעלם, אבל הוא בעל גוון אחר, חומל יותר. קייב עצמו מתאר אותו כזרם תת-קרקעי חזק שכל הזמן סוחף אותו, לא נותן לו מנוח: There's a fierce undertow, won't let us go. גם לדת יש נוכחות באלבום: בשיר אחד מוזכרת מריה המחזיקה את בנה; בשיר Night Raid יש צלילים שהזכירו לי את הפעמונים במקדשים טיבטיים; ובשיר-סיפור החותם את האלבום, בו אם מנסה להציל לשווא את תינוקה הגוסס, מוזכר הבודהה.

מכיוון שזהו באמת אלבום לא קל להאזנה (במיוחד החלק השני, שיותר מבוסס על ספוקן וורד), אין ספק שאצטרך להאזין לו שוב כדי להחליט מה דעתי עליו. אבל אני חייבת לציין שמבלי להתכוון לכך, הוא מתאים לי מאוד לזמן הזה בלוח השנה היהודי, הימים בין כסה לעשור, זמן של מבט פנימה ובחינה עצמית. זהו מסע פנימי מאוד ולכן הוא מאתגר לפעמים. המינימליזם המוזיקלי בא לתמוך במילים מאוד ליריות וחזקות מבחינה רגשית. הוא מהדהד אלבומים כמו האחרונים של דיוויד בואי ולאונרד כהן, וכנראה יפלג קצת את המעריצים, שחלקם עוד מתגעגעים לניק קייב הנוהם של גריינדרמן. אבל אני מאמינה שעם הזמן הוא יהפוך לנדבך חשוב בקורפוס המונומנטלי של קייב.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0