המת אסיר התודה /// רקוויאם לג׳רי גרסיה (מתוך המגזין המודפס)

אחרי שבמשך שני עשורים דחו על הסף כל הצעה לאיחוד רשמי, בינואר 2015 הודיעו ארבעת חברי הגרייטפול דד שעודם בחיים – בוב וויר, פיל לש, ביל קרויצמן ומיקי הארט – שיתאחדו בחודש יולי של אותה שנה לזמן קצר ביותר ויקיימו בשיקגו שלוש הופעות חיות. טריאדת ההופעות, הבטיחו החברים פה אחד, יהיו האחרונות בהחלט שתקיים הלהקה אי פעם. ההחלטה להתאחד דווקא ב-2015 נבעה משתי סיבות. ראשית כל, חגיגות 50 שנה להקמת הלהקה, אי שם באמצע הסיקסטיז. שנית, ולא פחות חשוב, ציינו החברים שני עשורים להתפרקות הלהקה בעקבות מותו של ג׳רי גרסיה, חבר מייסד והכוח היצירתי החשוב ביותר במשך שלושים שנות פעילותה.

סיבוב ההופעות הקצרצר הוכתר, כצפוי, כהצלחה מסחררת. יעידו על כך לא רק ההתנפלות חסרת התקדים על הכרטיסים (שאזלו אונליין תוך מספר דקות, עם ביקוש שנאמד במיליונים), וגם לא הוספת שתי הופעות בקליפורניה לאור הביקוש העצום. יותר מכל תעיד על כך האזנה להופעות, שמהצליל הראשון מוכיחות שגם 20 שנה אחרי התפרקותה מסוגלת הלהקה לשחזר בנקל את הסאונד האופייני שלה, שאמרגן המוזיקה האגדי ביל גראהם הגדיר פעם כך: ״הם לא הכי טובים במה שהם עושים, הם היחידים שעושים את מה שהם עושים״.

להקדשת סיבוב ההופעות למלאות 20 שנה למותו של ג׳רי גרסיה מצטרפת העובדה שממש עכשיו, כמו בכל שנה בתחילת אוגוסט, מציינים המעריצים את ״שבוע גרסיה״, שמתחיל ביום הולדתו ומסתיים ביום פטירתו. גרסיה נולד ב-1 באוגוסט 1942, והחזיר את נשמתו לבורא כעבור 53 שנים בלבד, ב-9 באוגוסט 1995, כשנפטר מהתקף לב במוסד גמילה בו שהה. תשעת הימים הללו מהווים הזדמנות מצוינת לכולנו – חסידיו השוטים כמו גם אלו שעדיין לא מכירים את פועלו – להעלות על נס את המוזיקה שלו, את החידושים התרבותיים שהציג לעולם ואת אישיותו הייחודית.

איור: שי גליקמן

אב רוחני
דוגמה אחת לקסם של גרסיה אפשר ללמוד מהתפקיד ששיחק בעיצוב הסאונד של אלבום אחד, שבכלל אינו של הגרייטפול דד. ״כרית סוריאליסטית״ הקנוני של ג׳פרסון אירפליין, שיצא ב-1967 והציג לעולם המנוני חופש ואהבה על-זמניים כמו Somebody To Love ו-White Rabbit, נחשב לאלבום הדגל של התנועה ההיפית. כשיצא האלבום, באותו ״קיץ של אהבה״, הודפסה על העטיפה האחורית שלו שורת קרדיטים שבמבט ראשון נראית די סטנדרטית: גרייס סליק שרה את נשמתה, יורמה קאוקונן מנגן על גיטרה במיומנות, ג׳ק קסידי והמשקפיים העגולים האיקוניים שלו אחראי על הבס, וכן הלאה. אלא שדבר אחד בכל זאת לא היה רגיל ברשימה הזאת, כי בסוף שלה הופיע הקרדיט הבא: Jerry Garcia – Musical and Spiritual Advisor. הקרדיט הזה קודם כל מלמד על התרומה המוזיקלית המכריעה של גרסיה לאלבום הדגל של התקופה. אומרים שהוא הקדיש להפקתו יותר זמן מאשר לאלבום האולפן הראשון של הדד, וגרסיה עצמו העיד בראיון שהוא היה זה שעיבד את Somebody to Love, ושניגן גיטרה בשלושה שירים באלבום. לא פחות חשוב מכך, הקרדיט יוצא הדופן הזה מהווה אינדיקציה ברורה למעמד של גרסיה בקרב חברי הקהילה הפסיכדלית בכלל וחובבי הדד בפרט: מקור השראה רוחני ומוזיקלי גם יחד.

ללא היררכיה
על אף שהוכתר על ידי רבים כדובר של התנועה ההיפית, גרסיה העיד על עצמו יותר מפעם שמעולם לא שאף להגיע לעמדה הזאת, ושהוא כלל לא מרגיש בה בנוח. הרעיון המארגן שעמד בבסיס תרבות הנגד של אותה תקופה, שגרסיה האמין בו בכל מאודו, היה ניסיון לנפץ את ההיררכיות השמרניות הקיימות ולתת משקל שווה לקולו של כל אחד – לא משנה מי הוא, מאיפה בא ואיך הוא מנגן על גיטרה. סיבה נוספת הייתה אישיותו של גרסיה, שהיה מטבעו אדם שקט וצנוע, רחוק מלהיות טיפוס המנהיג הטבעי שסוחף אחריו המונים.
מה שבכל זאת הוביל את גרסיה למעמד ה״גורו״ לו זכה, הייתה בין היתר העובדה שהיה אדם רהוט ואינטליגנטי בצורה יוצאת דופן. מעבר לכך שידע לתאר את המוזיקה שלו, את המקורות שלה ואת הקונפליקטים העומדים בבסיסה בצורה מדויקת ועמוקה יותר מכל אחד אחר (חפשו ראיונות שלו ביוטיוב), מה שאנשים התחברו אליו יותר מכל, כך נדמה, היה האומץ שהפגין כאמן והיצירתיות הבלתי נדלית שגילה על הבמה ובאולפן. גרסיה, יחד עם שותפיו המוזיקליים הרבים לאורך השנים, יצר רצף מוזיקלי מורכב ומתפתח תמידית. הוא לקח צ׳אנסים על הבמה בכל ערב מחדש, כשהוא נתמך בידי קהל סקרן, נאמן ומחויב לטווח הארוך. הקטעים הארוכים, שלעתים הגיעו ל-30 ו-40 דקות כשאיש לא יודע מתי הם ייגמרו, העובדה שמעולם לא ניגן את אותו שיר באותו אופן פעמיים, הנטייה האובססיבית שלו למזג שירים אחד לתוך השני, האלתורים הפסיכדליים המרתקים שהוביל, בעיקר בסיקסטיז, ועוד חידושים רבים אחרים, הביאו לנסיקה במעמדו הרבה יותר מאשר מאבקי כוח בהם ניצח או הצהרות קולניות שפיזר וזכו לתשומת לב התקשורת.

סיבה נוספת למשיכה שחשו אנשים כל כך רבים לג׳רי גרסיה הייתה האנושיות שלו. המתופף ג׳ורג׳ מארש, שעבד איתו בסוף שנות ה-60 בהרכב הפולק Garcia/Grisman, מתאר אותו כ״אדם מאוד חם, מאוד ׳איתך׳ כשאתה מדבר איתו, במיוחד כשדיברת איתו על מוזיקה״. אד נאומייסטר, שניגן בהרכב הצד של גרסיה Reconstruction בסוף שנות ה-70, טען שגרסיה תמיד ראה עצמו כ״סתם בחור, רק נגן גיטרה. הוא מעולם לא טיפח הילה של עליונות, למרות שברור היה שהקהל מגיע לראות אותו ולא אותנו. לא היה מעורב שם אגו. הוא ראה את עצמו כעוד אחד מחברי הצוות״. ריצ׳רד גרין, שניגן עם גרסיה בלהקת הבלוגראס האדירה Old and in the Way, סיפר גם הוא ש״הוא היה האדם הכי נחמד, לא אנוכי ונדיב שפגשתי. אני חושב שככה הוא התנהג כל הזמן, עם כולם״.
האדיבות הזו של גרסיה לא באה לידי ביטוי רק בהתנהלות הבין-אישית שלו, אלא גם באחד החידושים החשובים ביותר שהציגה להקתו הגרייטפול דד לעולם: העובדה שהלהקה אפשרה למעריצים להקליט ולהפיץ את ההופעות שלה ללא הגבלה וללא תשלום, כל עוד הדבר לא נעשה למטרות רווח, באקט שיתופי חלוצי שהקדים את עידן האינטרנט בכמה עשורים. עיון באגף הארכיונים באתר של הדד, נכון ליולי 2015, מגלה לא פחות מ-10,179 קבצי הופעות – רובם באיכות מדהימה – זמינים להאזנה חופשית.

האמן המוקלט בהיסטוריה
לפעמים השפעה היא לא רק עניין של איכות או של חדשנות, אלא גם של כמות. מוסר העבודה של גרסיה, שנבע קודם כל מאהבה אדירה למוזיקה, היה נדיר. רבים ציינו שגרסיה התאמן פשוט כל הזמן – תמיד היה ניתן למצוא אותו עם גיטרה בחיקו. עם יותר מ-2,200 הופעות מוקלטות של הגרייטפול דד, 1,000 של ה״ג׳רי גרסיה בנד״ על גלגוליה השונים ועוד לא מעט הקלטות של הרכבים שונים שהקים והנהיג לאורך השנים, גרסיה נחשב לאמן המוקלט ביותר בהיסטוריה. למרות שמדובר בכמות אסטרונומית של חומרים, הם מגוונים מאוד ואין בהם כמעט חזרתיות. מלבד הגיטרה, שהייתה כלי העבודה העיקרי שלו, גרסיה שלט באופן מוחלט גם בבאנג׳ו, בפדאל סטיל (אותו כלי שמפיק את הצליל האופייני למוזיקת הקאנטרי) ובפסנתר. באלבום הסולו הראשון שלו, ״גרסיה״ שיצא ב-1972, ניגן על כל הכלים מלבד תופים. גרסיה טבע את חותמו לאורך השנים במגוון רחב של סגנונות, החל ממוזיקה אמריקאית-שורשית למהדרין כמו פולק, קאנטרי, גוספל ובלוגראס, עבור בסגנונות אוונגרדיים יותר כמו פסיכדליה וג׳אז וכלה באובססיות אישיות שלו כמו רגאיי. צלילה לתוך הארכיונים של גרסיה היא אמנם משימה למיטיבי לכת, אך היא גם כזו שמבטיחה רצף בלתי נגמר של גילויים.

המסע האישי והמוזיקלי של גרסיה הסתיים הרבה לפני הזמן, מפני שהדבר היחיד שהוא אהב לא פחות מאשר מוזיקה היה סמים. מה שהחל בגראס ובסמי הזיה בשנות ה-60 עבר בשנות ה-70 להרואין ולקוקאין. אחרי עשורים של התמכרויות, כניסות ויציאות ממכוני גמילה, בעיות משקל, עישון כבד ואפילו תרדמת בת חמישה ימים בה שקע בשנת 1986, הלך ג׳רי גרסיה לעולמו בשנת 1995, כשהוא עוסק במוזיקה כמעט עד יומו האחרון. תשעת הימים הראשונים של אוגוסט, שמסתיימים ביום השנה למותו, הם הזדמנות מצוינת לצלול לתוך עולמו המורכב והעשיר של ג׳רי גרסיה. צפו למערכת יחסים סוערת, אינטנסיבית, מעמיקה וארוכת שנים, אבל מתגמלת מאין כמוה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0