Homeהיום לפני

ולעזאזל העולם /// על אלבום ה-MTV Unplugged של אליס אין צ'יינס

MTV אנפלגד, האלבום האחרון של אליס אין צ'יינז יצא לפני 23 שנים. כן, אני יודע שהם הוציאו אלבומים לא רעים לאחר מכן, וההופעה שלהם בשנה שעברה בארץ הייתה נהדרת ונתנה הרבה כבוד לחומר החדש והישן. אבל אי אפשר להוציא גורם כל-כך חשוב מההרכב, ולהתייחס אליו באותה צורה. כמו שפינק-פלויד לא היו אותה להקה אחרי סיד, ובטח שלא אחרי ווטרס; האופי, הקול הייחודי וההתנהלות מלאת ההרס העצמי של ליין סטיילי, הזינו את הטקסטים של אליס אין צ'יינס והכתיבו הרבה מהאופי של ההרכב.

בזמן אמת, הלהקה אמנם לא חישבה את קיצה לאחור, אולם בכל קנה מידה האלבום נשמע כמו שירת הברבור השחור שלה. השירים שנבחרו היו בעיקר כאלה ששיקפו מאבק אישי מול עולם אדיש, ומערכות יחסים מתפוררות. הנראטיב של ההופעה נבנה החל מלחימה על יושרה ואינדיבידואליות מול כולם; דרך משמעות והתפרקות של חברויות ועד להשלמה עם כך שהגיע הסוף. באופן פרדוקסלי, הביצועים והנגנים דווקא היו מלאי אנרגיה. אפשר ממש לדמיין את חברי ההרכב בדהרה הפרועה לעבר קצה המצוק, מזגזגים על קצה האישיות הגבולית שלהם עם המון רגש ושמחת חיים; לחלוטין לא מודעים לכך שנשארו להם מספר הופעות משותפות שאפשר לספור על יד אחת.

מתרככים
אליס תמיד הרבו לזגזג בין מוזיקת הגראנג'-מטאל לאקוסטית. האלבומים שלה נטו להיות מאוד רועשים, אולם בין לבין הם הקפידו להוציא מיני-אלבומים רכים יותר, כמו Sap ו-Jar of Flies. המופע אפשר להבליט שירים כמו Nutshell או Brother. הוא גם אפשר להפשיט את מעטה הדיסטורשן הכבד, שהעלים לעיתים את החדות של הטקסטים בשירים כמו Sludge Factory. הלהקה הייתה במצב של קריסה פיזית כתוצאה מבעיות שונות של התמכרות, והם היו צריכים לבצע מספר שירים יותר מפעם אחת. למרות זאת, ניכר שהם מאוד נהנו מההופעה, וכל טעות או הצלחה לוותה בהומור ובדיאלוג ער עם הקהל.

יש ויכוח די קבוע בנושא הופעת ה-MTV unplugged הטובה ביותר. הגרסה המקובלת, גורסת שהיא שייכת לנירוונה. זו טענה טובה, שנשענת על כך שמדובר בהופעה עם גרסאות מרהיבות לשירים פחות מוכרים של הלהקה, לצד עובדת הפיכתה לאלבום שיצא מיד לאחר מותו של קוביין. במובן הזה, האלבום של אליס אין צ'יינז מתמודד מעמדת נחיתות מובנית. יש נקודות דמיון ברורות בין האלבומים: שניהם מהווים אלבומי סיכום דה-פאקטו של הלהקה שהוציאה אותם, וגם הורכבו משירים יותר אישיים. שניהם נתנו כבוד ליוצרים שחברי הלהקה העריכו: נירוונה אירחו את ה-Meat Puppets וניגנו דיויד בואי; אליס הזמינו את מטאליקה להיות קהל בהופעה, ניגנו חלקים של Battery ו-Enter Sandman בין שיר לשיר, ומייק אינז כתב על גיטרת הבס שלו "חברים לא נותנים לחברים לגזור את השיער" – בדיחה ישירה לחברי מטאליקה. כמובן שבשני האלבומים הסולן נמצא כבר עם רגל אחת מעבר לתהום: קוביין התאבד זמן לא רב אחרי ההופעה; וליין סטיילי אמנם חיכה מספר שנים עד שהרג את עצמו ממנת יתר של ספיד בול, אבל זאת הנקודה שבה סיים את הקריירה שלו.

הדבר שהופך את ההבדל ביניהן למשמעותי בעיני, הוא אחד: נירוונה נשמעים בהופעה שלהם כמו מכונה משומנת שבאה לתת עבודה. אליס אין צ'יינס נשמעים כמו קבוצת חברים שנהנית לנגן יחד, ולעזאזל עם העולם. הם אולי מתפרקים לחתיכות, אבל הם כאן כדי להנות מהתהליך. כנראה שזה מה שחסר לי באליס החדשה.

האלבום המלא להאזנה

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0