בעין הסערה /// על להקת MONO היפנית לקראת ההופעה בארץ

Photo by Chigi Kanbe

להקת מונו היא להקת פוסט-רוק, שהוא ז'אנר בעיקר אינסטרומנטלי המשלב אלמנטים של מוזיקה קלאסית וגיטרות חשמליות לכדי יצירת קטעים אווירתיים מהפנטים. אבל יש משהו אצל מונו שמייחד אותה על רקע להקות עם סגנון דומה כמו Godspeed You! Black Emperor, מוגוואי ו-Explosions in the Sky. כדי להסביר למה \הם קצת חומקים מההגדרות המקובלות, אצטרך לדבר קצת על טעם במוזיקה…

בדרך כלל כשאני באה להמליץ מוזיקה למישהם, אני יודעת מהם ה"דיל ברייקרס" עבורם שימנעו ממני להמליץ על להקות מסוימות: יש אנשים עם רגישות לרעש, כאלה שדציבלים מסוימים פשוט עושים להם רע. אחרים הם ממש ההפך, מוזיקה שקטה ואיטית משעממת אותם, הם זקוקים לאנדרנלין, הם אוהבים להיות על הרגליים ולהרים ידיים עם הקצב. אבל כשאני באה לדבר על להקה כמו מונו, אני נתקלת בבעיה, כי אם שואלים אותי איך הם נשמעים, רועשים או שקטים, מהירים או איטיים, התשובה שלי היא פשוט "כן". כי הם נשמעים כמו כל הדברים האלה יחד, כלומר יש להם שילוב ייחודי של דינמיקת שקט-רועש-שקט ששוברת את החוקים המוכרים של עקביות לגבי הווליום בו השיר הולך להיות. אנחנו לרוב רגילים שהבית שקט והפזמון רועש, או שיר שמתחיל איטי צובר תאוצה לאורכו עד למשהו מהיר בסוף, אבל שירים של מונו יותר דומים לקומפוזיציות של מוזיקה קלאסית, עם חלקים שונים שמתפתחים בכל פעם לכיוון אחר, כך שאי אפשר לצפות מראש איך השיר הולך להתפתח לפי הרגעים הראשונים שלו. והייחודיות הזו היא זו שמקשה לשים אותם בקופסה ז'אנרית נוחה, במיוחד כשלוקחים בחשבון את ההתפתחות בסאונד של ההרכב לאורך עשרים שנות קיומו.

ההרכב הוקם בטוקיו ב-1999 בידי הגיטריסט טאקהקירה "טאקה" גוטו, ומאז הוציא עשרה אלבומים, מתוכם כמחצית הופקו בידי סטיב אלביני (פיקסיז, סוניק יות') שעבד איתם בין השנים 2011-2004 ובאלבום האחד לפני האחרון שיצא ב-2016 – "Requiem for Hell".

עוד מפיק שהשפיע עליהם הוא המפיק/מוזיקאי היפני World's End Girlfriend, איתו הם שיתפו פעולה בין 2006 ל-2012. תקופת הזמן האחרונה (בה ברובה הם לא עבדו עם אלביני) התאפיינה דווקא במעבר לסאונד יותר מטאל-דרון, כבד ורועש יותר, בהשוואה לאלבומים קודמים שהכילו יותר עיבודי מיתרים קלאסיים. עבור מונו שנת 2019 התאפיינה בתחושת סיכום של פעילותה לאורך הזמן: הם הוציאו השנה מהדורת עשור מורחבת של אלבומם החמישי "Hymn to the Immortal Wind" שהוקלט עם תזמורת קלאסית של 25 נגנים, והוציאו אלבום בינואר ("Nowhere Now Here") שקצת חוזר אחורנית לסאונד היותר מלודי, רווי מיתרים של קודם, אבל לא מוותר גם על הגיטרות הרועשות. זהו גם האלבום הראשון שבו יש שירה באנגלית, של הבאסיסטית טאמאקי קונישי.

יש לציין שלאורך השנים, הלהקה הציגה יציבות מרשימה במהלכה רק המתופף התחלף (יאסונורי טאקאדה) במתופף הנוכחי, שהוא אמריקני בשם דהאם מג'ורי צ'יפולה, חילוף שקרה רק לפני שנתיים. בגלל סאונד הגיטרות המאוד דומיננטי שלו, יש להרכב גיטריסט נוסף בשם הידקי "יודה" סומאטצו, וחברי ההרכב גם מנגנים בכלים כמו פסנתר וגלוקנשפיל (כלי דומה לקסילפון).

מכיוון שמדובר במוזיקה אינסטרומנטלית, שגם נוטה להיות מורכבת מקטעים ארוכים יחסית של 10-4 דקות, לי אישית הכי קל לתאר את המוזיקה של מונו במטפורות של מזג אוויר. לפעמים היא נשמעת כמו סערה, גלים משתברים של ריפי גיטרות שמשתברים. לפעמים היא נשמעת כמו ליל קיץ חמים, קלה ומרגיעה. היא לפעמים כמו להיות בעין הסערה – אי של שקט בתוך הוריקן שמסתובב. זו מוזיקה קולנועית, רחבת יריעה (ולא פלא שזכו בפרס על הלחנת פסקול) שמתכתבת עם מוזיקה קלאסית רומנטית כמו של בטהובן, מוזיקה קלאסית מינימליסטית (במיוחד המלחין הפולני הנריק מיקולאי גורקי, שבאלבום האחרון שלהם יש אפילו "ציטוט" מיצירתו בשיר "Breathe"), אבל במקביל גם מושפעת מאסתטיקה רוקיסטית, ממשחקי הסאונד של "מיי בלאדי ולנטיין" ומשיתופי פעולה עם להקות כמו "Ocean", להקת מטאל גרמנית.

לפיכך, אני מציעה להתייחס להאזנה ללהקה כחוויה אימרסיבית, חוויה שבוודאי אפילו עוצמתית יותר בהופעה חיה. ההגעה שלהם לישראל היא יוזמה ברוכה של Un-Titled Productions בשיתוף עם המון ווליום, של להביא להקה שהיא מצד אחד חווה שיא יצירתי אבל מצד שני מגיעה מארץ שלא זכינו לחשיפה רבה בארץ של להקות רוק שפועלות בה. נקווה שזו רק יריית פתיחה ושלהקות אחרות מארץ השמש העולה כמו Boris יגיעו לארץ.
את מונו יחממו טייני פינגרס, הרכב ישראלי שבכל פעם שראיתי, הצליח להפתיע ולחדש לי, עם ג'אמים מורכבים ומסובכים שמשלבים פוסט רוק, מאת' רוק ופסיכדליה. כתבתי עליהם פה ביוני 2018, כשיצא סרט ההופעה המהמם מים המלח.

בנוסף, ערכו בשבילנו חברי ההרכב מיקס נהדר של מוזיקה שהם אוהבים המתאימה במיוחד לשעות היום ועד השקיעה >>>

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0