נחפש נמצא – על האלבום "ביני לביני" של שורש

בנבכי הבנדקמפ, אפילו בלי תמונת קאוור, מסתתר אחד האלבומים הישראלים היפים שיצאו לאחרונה. על אלבום שלא יצוד לכם את העין ודווקא בגלל זה אתם חייבים להקשיב לו

Photo by Eran Menashri on Unsplash

המילה הראשונה שעולה לי בראש כשאני מנסה לתאר את האלבום "ביני לביני" היא אוויר. בטקסטים, בלחנים בהפקה. לא תמצות או חסכנות, אלא מצב תמידי של נוגע-לא נוגע. קודם כל בטקסטים, שהם עדינים ומדויקים ומכמירי לב, אבל לא פחות מכך גם בהפקה הנבונה, שמביאה לכך שהאלבום לא נשמע כמו שום דבר אחר שנמצא בנוף המוזיקה הישראלית כרגע. לחצו על פליי ונתחיל:

לכאורה אם נסתכל רק על רשימת הקרדיטים, יש פה להקה שלמה – בס, תופים, פסנתר, חצוצרה, סינתיסייזר, ויולה, פרקשן. בפועל, כל אחד מאלה מתקרב למנגינה, נוגע בה ומתרחק חזרה לרקע. וכך גם הטקסטים – הם מתקרבים לסיטואציה, נוגעים בנקודות ההשקה שלה עם המציאות היומיומית, ונסוגים חזרה. נקודות האחיזה באלבום הן קטנות, כמעט בלתי מורגשות. צירוף מילים, קצה של מוטיב בנגינה, הרמוניה שנפתחת פתאום ומתפוגגות כשם שבאה. הטקסטים מפוררים למולקולות שלהם – קרעי שגרה שמתוארים באמצעות מילים בודדות, וביניהן אוויר. הדרמה רק מרומזת. בהאזנה, השירים מפעילים משהו עמוק מבפנים, ואני כל הזמן על סף בכי בהאזנה להם. אלבום צנוע, של שיאים קטנים. קצת כמו החיים של רובנו, לא?

 

"בוקר טוב, זה לא היום שלי"

תהיתי בהתחלה למה "אחרי הכתוביות" נפתח להיות השיר שפותח את האלבום. מבחינת ההפקה, הבחירה ברורה. השיר מכניס אותנו ישר לעולם הצלילי המיוחד של האלבום הזה: אין גיטרה או פסנתר שמנגנים אקורדים, אלא סינתי ישן שמפיק מעין ענן הרמוני ברקע, ונשאר בצורה כזו או אחרת שם לאורך כל האלבום. התחושה הנוצרת בזמן ההאזנה היא שאנחנו נמצאים באזור זמן מנותק מכל מה שמתחולל בחוץ, בעולם פנימי של קודים מילוליים וצליליים שכעת צריך לנסות ולפענח. על הסינתי מתווספים תופים ובס שקטים, ולצד השירה יש תפקידים יפים של החצוצרה והפסנתר. במידה מסוימת, הם לא תומכים במנגינה אלא ממשיכים לפרום עוד קצוות שלה, להציע אפשרויות שנותרות בחלל השיר ללא מענה. השאלה האמיתית עולה ביחס לטקסט: הבית הפותח את השיר גם הוא מתווה כבר את הדרך שנסללת בהמשך האלבום – מילים ספורות, שנבררות בקפידה, לעתים מילה-שתיים בלבד שיושבות על משפט מוזיקלי שלם. אבל הפזמון של השיר הוא בג'יבריש. מדוע נבחר לפתוח את האלבום שיר, שכבר אחרי ארבעים וחמש השניות הראשונות שלו מותיר את המאזין בחוץ? "ביני לביני" קוראים לאלבום, והפזמון בג'יבריש כמו בא לומר באופן גלוי – יש דברים באלבום הזה שנועדו להשאר חתומים. אנחנו, המאזינים צריכים להסכים ללכת איתו את הדרך שהוא מתווה בשמונת השירים הנוספים, מתוך הסכמה שלא להבין הכל.

השיר השני – "הרוחות עומדות", הוא אחד האהובים עלי באלבום. מנגינה יפהפייה, וטקסט שכל מילה בו נמצאת במקומה. יכולתי לצטט כמעט כל שורה מכאן בתור דוגמה איך אפשר ללכוד סיטואציה ורגש במילים ספורות, למשל זו, מהבית השני: "תזכרי בהתחלה/ רצינו אוכל טוב וחם"; אפילו ה"נחפש נמצא" הנהדר של הבית הראשון. יש תחושה של מרחבים בשיר הזה. השילוב בין המנגינה לתפקיד של התופים שמגלגל אותה בעדינות קדימה, האופק שנפרש בפזמון. אפילו הויולה שמצטרפת ומנגנת בעיקר ברקע, לצד הסינתי, ומוסיפה ממד של דריכות, אבל גם הוא – מרומז, נטול דרמה.

השיר הבא נפתח בתפקיד בס יפה מאוד – ההקלטה מדגישה את צליל האצבעות על צוואר הגיטרה, קצת כמו בתפקידים של גיטרה אקוסטית, ועליו נבנות שאר השכבות של השיר. גם פה הפזמון מדגים את היכולת של שורש ללכוד מיד חזרה בפרופורציה של החיים את הדרמות הקטנות שמתחוללות בהם: "אם לא היה לי מה להפסיד/ הייתי שופך את הכל בפנים/ מחכה לי ילדה/ קניתי פרחים/ לא תתפסו אותי מת". שם השיר נותר כעוד אחת מחידות האלבום שישארו כנראה בינו לבינו של היוצר – אפילו אחרי חיפוש בגוגל, לא הבנתי מה בין "האנס המנומס" ובין הטקסט של השיר.

 

"שוב עולה הנהר"

איך אלבום כזה מגיע לעולם? יש לי השערה, והיא נעוצה בקשר שאי אפשר לנתק בין היצירה ובין המקום שהיא נוצרה בו. שורש הוא הבעלים של פאב הפטריה בקיבוץ דן, אי שם סמוך לגבול עם לבנון. בניסיון לא לגלוש יותר מדי לתחום האנתרופולוגי, אגיד בזהירות ששומעים שזה אלבום של קיבוצניק. משהו ברגש המאופק שרוטט לכל אורכו, תחושת הנוגע-לא-נוגע הזו, הרגש נותר אסוף אבל הוא נפרש על פני מרחב גדול מאוד – המרחב הצלילי וגם המרחב הטקסטואלי, שממקם שברירי סיטואציות יומיומיות – בבית או בעבודה לצד התרחשות פתוחה של טבע – ים ונהר, רוחות ושקיעה. המרחב הפיזי העניק בסיס וחומר גלם לשירים, לא פחות מהמילים והתווים.

גם סיפור יצירתו של האלבום, על המוזיקאים הנהדרים שלוקחים בו חלק, כרוך בזה. שורש, בעלים כבר למעלה מעשור של בר הופעות בצפון, פשוט סימן לעצמו מוזיקאים שהוא אהב, מהרכבים שונים שהופיעו אצלו לאורך השנים, וקיבץ את כולם לאולפן. דן איילון על הבס, יואל שמש בפסנתר וסינתי, יואב ארבל על התופים והחצוצרן רועי חרמון. התוספת המאוחרת הייתה נגנית הויולה גליה חי, שהביא עמיר לב וגם נור בר-גורן הפרקשניסט, שהצטרף בשיר אחד. הבחירה של לב להפקת האלבום היא מעולה מבחינת אופן הטיפול בטקסטים, והיכולת לזקק את השירים לדי אן איי הראשוני שלהם. הסאונד של האלבום הלך לכיוון שונה ממה שהפקות של לב בדרך כלל הולכות אליו, והרוק נזנח לטובת הפקה שגורמת לטקסטים לזרוח. למשל בשיר "ביני לביני", ממש אפשר לשמוע איך הוא יכול היה לקבל הפקה קונבנציונלית של בס-תופים. במקום זאת, את תחושת המתח בשיר מצליחים לייצר צלילים בודדים של הבס והפסנתר, שמגלגלים את השיר לסוף אינסטרומנטלי בלתי-צפוי, עם גרוב כמעט קית ג'ארטי באופיו.

זה אלבום שנוצר בשלבים, במשך למעלה משנתיים. גם היכולת לקחת את הזמן היא דבר שמתאפשר יותר ככל שמתרחקים מהמרכז. לא תמיד זה מיטיב עם המוזיקה. לפעמים דווקא הדחיפות היא מנוע יצירתי חזק. אבל במקרה של האלבום הזה, ההוויה המרוחקת פשוט הצליחה לייצר מוזיקה שלא נשמעת לכללים המוכרים לנו. חפה מטרנדים ומניסיון להיות "כמו משהו", השירים הם פשוט הם עצמם.

השיר האחרון באלבום – "חוזה", מזקק את התחושה הזו. אם השיר הראשון היה האקספוזיציה לאלבום, השיר האחרון הוא שיא קטן אחרון. אורכו שבע דקות, השלוש הראשונות מוקדשות לטקסט וכל ארבע הדקות האחרונות הן שירת לה לה לה. לכאורה, זה אמור להיות שיא מפואר לשיר, היי ג'וד סטייל, הקטע שבו הקהל יכול להדליק מצית ולהצטרף למנגינה. אחרי כל האווריריות פתאום יש תפקיד פסנתר שנפרש על פני כל המקלדת, התופים מלאי נפח, החצוצרה מנגנת לאורך כל השיר. אבל שיאים מפוארים זרים לאופיו של האלבום הזה. וכך, למרות הנפח של העיבוד, השירה נותרת מקוטעת, מפוררת, מותירה אותנו עם החשק להשלים בעצמנו את המנגינה, שלא מתממש.

Photo by abzakcd on Unsplash

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0