שישים שנים של סאודג' /// עומר בנתורה כותבת על הלחם והמים של הבוסה-נובה

השנה אנחנו מציינים 60 שנה לאלבום Chega de Saudade שהמציא את הבוסה נובה, ו-55 שנה לאלבום GetzGilberto, שאחראי על השיר השני הכי מושמע בעולם. על עצב מתוק והגילום המוזיקלי שלו

Photo by Agustín Diaz on Unsplash

הבוסה נובה, ובתרגום לעברית – "הגל החדש", התפתחה בברזיל בסוף שנות ה-50. הבוסה, שאפשר להחשיבה כפרי אהבתם של הסמבה והג'אז, לקחה את קצב הסמבה והאטה אותו. חישבו עליה כעל גרסה עצלנית ורגועה של הסמבה. הדמיון לג'אז ניכר בנגינת אקורדים מוגדלים, מוקטנים ומורכבים. נגינת הבוסה-נובה בצורתה הקלאסית מובלת על ידי גיטרה, שמכתיבה במידה רבה את הקצב ומלווה על ידי תיפוף עדין. כלי מיתר נוספים מצטרפים לליווי ולעיתים גם כלי נשיפה. בהיסטוריית הבוסה-נובה, הולחנו ונכתבו שירים גם על פסנתר.

במרץ 1959 יצא האלבום "סופו של הסאודד" – Chega de Saudade, שנחשב לאבי הז'אנר. יצר אותו ז'ואאו ג'ילברטו בעזרתם של חלוצים אחרים – אנטוניו קרלוס ז'ובים, ויניסיוס דה מוראיס וקרלוס ליירה. חמש שנים לאחר מכן, ב-1964 ובאותו החודש, יצא האלבום "Getz\Gilberto" שכולו שיתוף פעולה יפהפה בין הזמר והגיטריסט הברזילאי גילברטו לסקסופוניסט האמריקאי סטן גטס. האלבום מורכב משירים שנכתבו והולחנו על ידי מגוון מוזיקאים חשובים בז'אנר, ביניהם ז'ובים. אין פלא כי שני אלבומים אלה – האלבום שהוא אבי הבוסה נובה, והאלבום שמסמל את היציאה מגבולות ברזיל והפיכתה של הבוסה לפופולרית באופן רשמי ועולמי; יצאו לעולם בחודש בו האוויר מתחיל להתחמם.

"כל יום, כשהיא הולכת לים, היא מסתכלת קדימה, לא עלי"
האלבום "Genz\Gilberto" הכיר לעולם את אחד משירי הדגל של הבוסה נובה – "הנערה מאיפנימה", שנכתב על ידי ויניסיוס דה מוראיס. מאוחר יותר הוא אף זכה לגרסה של פרנק סינטרה. גילברטו שר בקולו הלוחש לרקע המוזיקה המעגלית וצלילי הסקסופון המהפנטים. יחד, הם משכנעים אותך שנשאבת לתוך פנטזיה, ומבעד לצלילים כמעט ואפשר ולהרגיש את ליטופה של הרוח על הלחי. בשיר מתוארת מושא הערצתו של הדובר: גבוהה, שזופה ונפלאה. היא כה יפה, הוא אוהב אותה, אך לא יודע איך לגשת. היא תמיד מתוארת בתנועה ובהליכה שלווה לים. תיאור זה, בקולם הרגוע של גבר ואישה בפורטוגזית ובאנגלית, יוצר תמונה לא של עצב או שמחה מובהקים, אלא של קסם, של רומנטיקה.

לעיתים קרובות אפשר להבחין במוטיב חוזר בשירי הבוסה נובה: הדובר כמה לדבר מה, לרוב מושא אהבה, שמחוץ להישג ידו. דוגמה טובה לכך נמצאת בשיר נוסף באלבום, בשם "כדי לפצוע את לבי"- Para Machucar Meu Coração. בשיר, מהרהר הדובר במבט לאחור על פרידה שהתרחשה זמן רב קודם לכן. בתחילה הוא מתייחס לכל מה שנשאר מהפרידה כדברים שנועדו לפצוע את ליבו,
אך לאחר מכן נדמה דווקא כי למד מהפרידה לקחים על החיים ויתכן שהוא אף מרוצה ממנה: "מי יודע אם זה טוב יותר ככה, לך ולי. החיים הם בית ספר בו אנשים חייבים ללמוד את המדע – כיצד לחיות ללא סבל".

פענוח רגשות
בהאזנה לשירים האלה, נדמה לי שאני נמצאת במעין תהליך מעורפל של התעוררות; או להפך – עייפות אחרי יום בו התרוצצתי ועשיתי רק דברים שאני אוהבת. אלו שירים של התאהבות, לא מטורפת ומעל הראש, אלא כזו שמכניסה בתוך חוסר ההיגיון הבנה וקבלה. בפורטוגזית יש מילה מיוחדת לתיאור הרגש היפהפה הזה, שאין לה מקבילה בעברית או באנגלית: סאודד\סאודג'- Saudade.

"מעין עצב מתוק, שמחה מלנכולית, אושר נוסטלגי או כמיהה לדבר מה בלתי ניתן לתפישה: זמן, אהבה, ארץ לא נודעת" (מתוך הספר SAUDADE)."כמיהה עזה ותמידית, חסרת סיכוי ובכל זאת אופטימית".
הסופר הפורטוגזי מנואל די לו הגדיר אותה כ"סיפוק שאתה סובל ממנו, מכאוב שגורם לך הנאה".

התעמקותי במוזיקה הברזילאית ובבוסה-נובה בפרט, נטועה בקריאת הספר SAUDADE. ספר זה כולל בתוכו יצירות נבחרות של שלושה סופרים פורטוגלים גדולים של המאה העשרים. כל אחד מהסיפורים נכתב באווירת רגש ייחודי זה. בעמודיו האחרונים של הספר, אוריאל קון, עורך הוצאת "תשע נשמות", מתאר מתי וכיצד הסאודג' החל לבוא לידי ביטוי במוזיקה: הסמבה נוגנה במשך מאות שנים, אך עדיין לא הפיצה את הניחוח הסאודג'י. לאחר מכן, הגיעה המוזיקה הברזילאית המקורית הראשונה – ה"שורו". הגיטריסט והזמר קרטולה, הוא שנחשב למבשר רגש הסאודג' במוזיקה, בשילוב עם הסמבה. "ומה בדיוק קרה? אם מוזיקת השורו נשמעת כבכי שמח – השיר של קרטולה, שמחה (Alegria), הוא ההפך המוחלט: זהו עצב חמצמץ אך מתוק". קון ממשיך בתיאור יפיפה על המנגינה בשיריו של קרטולה: "על רקע סמבה שאף שאינה נמרצת היא גם לא איטית, לא עצובה, אך רחוקה מלהישמע מאושרת: מוזיקה שהאיזון בה מגיע לכלל שלמות". מכאן, הבוסה-נובה, שרגש הסאודג' נוטף ממנה, היא הצעד הבא, הכי טבעי, באבולוציית המוזיקה הברזילאית.

כשהרוח נושבת למרחקים
הברזילאים טוענים כי הסאודג' הוא רגש שמגיע מה-DNA של האדם, ולכן לא כל אחד יכול להבין ולהביא אותו לידי ביטוי כמו הברזילאים עצמם. מתוך הנחה זו, אפשר להבין למה למוזיקאים שאינם ברזילאים היה קשה לנגן ולשיר את הבוסה נובה. התרבות הברזילאית השאירה את חותמה בעולם, מאמריקה ועד לישראל. ממוזיקת הסמבה, עד הבוסה-נובה וה-MPB (מוזיקה פופולרית ברזילאית). האמריקאים אהבו אותה ומוזיקאים רבים אימצו אותה לחיקם. אמנם כיום, השפעותיה של המוזיקה הברזילאית פחות ניתנות להבחנה, אך הן עדיין קיימות. בארץ היו אלה בין היתר אריק איינשטיין ומתי כספי, שאף הפיק את "ארץ טרופית יפה" – אלבום שירים ברזילאים בנוסח עברי.

אם נקשיב היטב, נוכל להבחין בניצוצות של מוזיקה ברזילאית גם במוזיקה עכשווית. יש קטעים מתוך שירים ברזילאים שמופיעים בשירים חדשים שאפשר אפילו לשמוע במסיבות. למשל, השיר Zum-Zum שמבוצע על ידי Edu Lobo הברזילאי, סומפל בשני שירים בשנתיים האחרונות:


בעיני, רגש הסאודג' יכול להיות תהייה, פנטזיה או חיפוש עצמי. כבר זמן רב שמילה זו תופסת מקום קטן בליבי בשל מורכבותה, והשקפתה על הרגשות הרבים שאנו חווים בחיינו. בעיני, היא מוכיחה שלא תמיד צריך להיות חד-משמעיים. אסיים עם תרגום שיר של קרטולה:
אני חייב למצוא את עצמי
תני לי ללכת
אני חייב לשוטט
אני אלך סביב בחיפושים
צחקי כדי שלא אבכה

אני רוצה לראות את הזריחה
לראות את המים בנהרות זורמים
לשמוע את הציפורים מזמרות
אני רוצה להיוולד
אני רוצה לחיות

אני חייב למצוא את עצמי
תני לי ללכת
אני חייב לנדוד
אני אלך סביב בחיפושים
צחקי כדי שלא אבכה
אם מישהו שואל לשמי
אמרי להם שאחזור רק
כשאמצא את עצמי

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0