מדהים לחשוב על זה, אבל גלן האנסרד פעיל כבר שלושה עשורים כמוזיקאי, מתוכם עשור כמוזיקאי סולו. הוא הופיע לראשונה כגיטריסט בסרטו הקלאסי של אלאן פארקס "הקומיטמטנס" ב-1991, אבל נעשה מפורסם באמת בזכות סרט האינדי המקסים "Once" מ-2006. זה הסרט בו הכרתי אותו, ומאז אני עוקבת אחר הקריירה שלו בעניין. לצד זאת, אני חייבת להודות שאחרי שלושה אלבומים, נראה היה שהאנסרד נעשה קצת מקובע. אם הייתם אומרים לי "שיר של גלן האנסרד", ידעתי למה לצפות: פולק אקוסטי שעושה נעים, קצת מריר-מתוק, שאפשר לנגן בארומה בלי שום בעיה. אבל באלבום הסולו הרביעי, שיצא רק שנה אחרי אלבומו הקודם, הוא לקח תפנית בלתי צפויה לעיבודים כליים עשירים, עם תוספת ניחוח מהמרחב המוזיקלי של דרך הבשמים מאיראן לטורקיה.
ובלילה עיר
נראה שלהאנסרד עצמו נמאס לפעול במסלול ידוע מראש, והפתרון מבחינתו היה לשנות את המקום בו הוא כותב שירים. רוב שירי האלבום נכתבו במהלך שהות של חודש בפאריז. הוא שיתף פעולה עם מוזיקאים שונים מהעיר, במיוחד עם שלישיית אחים איראנים שפעילה שם: שני אחים בשם מאני ונימה חושרבש (סאז, נאי, סיטאר וקמנצ'ה), ועם גיבוי קולי (וגם נגינת קמנצ'ה) מאחותם פיריה חושרבש. עוד ארחיב על החיבור הזה למוזיקה פרסית בהמשך. גם שניים משלושת הקליפים לסינגלים צולמו בעיר, בשיתוף פעולה עם סטודנטים צרפתים למשחק, מה שמנכיח את העיר לא רק במילות השירים אלא גם מבחינה חזותית.
כבר בשיר "I'll Be You, Be Me" שפותח את האלבום ויצא כסינגל ראשון מתוכו, אנחנו נוכחים לדעת שיש פה משהו קצת שונה. הוא נפתח בבייסליין מאוד דומיננטי ואווירה קצת טום וויטסית. בדיקה קצרה מעלה שפרדי מרקורי "חתום" על השיר, אבל מכיוון שמרקורי לא קם עדיין מהמתים, המסקנה המתבקשת היא שמדובר בסימפול של הבייסליין מ"Another One Bites the Dust". לדעתי זה שימוש מפתיע בסימפול, שלא זיהיתי בשמיעה ראשונה של השיר. דבר נוסף שמאוד בולט בשיר הוא עיבוד המיתרים, עליו חתומה רות' או'מהוני בריידי, שגם מנגנת בפסנתר וקלידים ותורמת קולות ליווי. הם מתחילים בעדינות אבל גוברים לקרשנדו יפה מאוד, שהזכיר לכמה מבקרים אחרים שכתבו ביקורות על האלבום הזה את סיגור רוס יחד עם הגיטרות החשמליות.
כדי להדגים איך העיר נוכחת באלבום, רק צריך לקרוא את מילות השיר "Race To The Bottom", שמהדהד את מחאת האפודים הזוהרים, ובכלל את העבר המהפכני של פאריז. "הולך לאורך הסן, באחד במאי… משתעל ב-Rue des Irlandai… משתין ברחובות פאריז אחרי שנהיה חשוך, אפילו על ז'אן ד'ארק… בולדווין וברכט במרחק ביננו". בשיר הזה בולט הסיטאר שמאני מנגן עליו, לצד כלים מזרחיים נוספים כמו נאי ובוזוקי, עליו מנגן אמון או'לירי. החיבור הזה סיקרן אותי וחיפשתי עוד מידע על האחים הפרסים, וכל מה שמצאתי היה מופע שירי לאדינו שהם מקיימים עם זמרת אופרה הולנדית בשם ג'ודית מוק. לאוזניים ישראליות, מרבית הסיכויים שהשילוב הזה של מזרח-מערב מאוד טבעי ונעים לאוזן.
לוחש תוך כדי תנועה
רגע ה"וואו מה זה היה" מגיע בסוף השיר "Fool's Game", בו שרה בפרסית הזמרת האיראנית אאידה שאהגסאמי. לצערי לא מצורף אליו תרגום. בהסבר שמצורף לקליפ כתוב שאאידה צולמה באיראן, כך שאני משערת שהחלקים שלה צורפו לאלבום באמצעות קסמי האינטרנט.
יש לציין שלא בכל האלבום יש נוכחות כזו בולטת של מוזיקה פרסית. גם כשמצוינת ברשימת הנגנים נוכחות של כלים פרסיים, תרומתם צנועה יותר, כמו בשירים "My Brother's Keeper" או "Mary" שהם פולק אירי ברוחם. אבל השירים בהם הנוכחות שלהם מורגשת הם המעניינים יותר בעיני, כמו בשיר הזה בו אאידה מנגנת בדף, והקמנצ'ה נשמע קצת כמו כינור אירי.
ככל שהאלבום מתקדם השירים מנמיכים ווליום, קולו של האנסרד יורד ללחישה, והציפייה שלי היא שרוח השירים תעבור לסגנון המלנכולי שאנחנו מכירים אצלו, של סיפורי שברון לב בינו לבינה. למרות ששיר אחד – "Who's Gonna Be Your Baby Now", אכן מתאים לתיאור הזה, הופתעתי מההחלטה לחתום את האלבום בשני שירים אופטימיים דווקא. השיר לפני האחרון – "Good Life Of Song", כתוב בבירור להאזנה בסוף היום, במבט אחורה על תלאות היום אך עם הרמת כוסית לימים טובים יותר. "זוהי לא קינה נודדת, אודה לאלה מאיתנו שכבר הלכו, אלא זימרה מלאת שמחה, אל הדרך שנקרתה בפנינו, לחיים טובים של שירה, חיים של שיר, הקל עלינו את משאנו, כי הדרך ארוכה…" גם הוא קצת טום ווייטסי, אבל ווייטס המרוכך יותר, זה מ-Closing Time. גם השיר האחרון, שהוא מינימליסטי ופולקי-מסורתי, מגיע עם מילים מעודדות: "אמרי שלום לחורף הקר והארוך, דרישת שלום לכל מה שעזבנו מאחור, השאירי את האור דולק ובואי מתוך הצללים, את האחת שאחזור עבורה…"
כך אלבום שמתחיל בעיר זרה ובמפגש עם אנשים שונים, מסתיים בחזרה לבית, לאהובה.
COMMENTS
קראתי בשקיקה, הטקסט כתוב כל כך יפה.
ועכשיו אני משתוקק להקשיב לאלבום הזה 🙂
תודה רבה ציפי