מילים נטרפות בעצב /// עומר אסייס ותום יוגב על האלבום "מדרכות מפיקות חשמל"

חשמל? יותר כמו פיצוץ גרעיני נוצר כשהטקסטים של המשורר רוני סומק פגשו את הלחנים וההפקה של חיים רחמני. ויש גם רשימת מבצעים שתגרום לאוהבי מוזיקה לפרכס

רוני סומק הוא משורר ותיק, פורה ואהוב בנוף המקומי. הוא עלה לארץ בשנת 1953 מעיראק, ושירו הראשון פורסם כשהיה בן שבע-עשרה. מאז פרסם ספרי שירה ופרוזה והוא מלמד ומגדל דורות של כותבים. עוד הרבה לפני שהספוקן וורד, הצורה המוזיקלית יותר של השירה העכשווית כבש את מחוזותינו, סומק כבר היה מחובר בכל נימיו למוזיקה – לרוק, לבלוז, לג'אז ניסיוני. טרום "מדרכות מפיקות חשמל" הוא כבר הוציא ארבעה אלבומים, שלושה מתוכם עם המוזיקאי אליוט שארפ. רבים משיריו הולחנו בעבר, ובאופן כללי אפשר לראות את המוזיקה שזורה ביצירה הספרותית שלו – הוא מרבה לרפרר לעולמות מוזיקליים ולמוזיקאים ספציפיים. הדוגמה המיידית ביותר מהאלבום החדש היא הסינגל הראשון שיצא ממנו – "יסמין. שיר על נייר זכוכית", שמבצע ברי סחרוף, והמילה הראשונה בו היא "פיירוז". את אחד התיאורים היפים לשירתו של סומק מצאנו בביקורת של אלי הירש על אחד מספריו. הוא מדמה את הכתיבה של סומק לתפירה, שבה קווי התפר של הבגד לא מוסתרים והוא נלבש בכוונה הפוך. השירה שלו היא ברורה, הדימויים מונחים לפנינו בלי ניסיון להחביא, ואז, כשמוצאים אחד יפה במיוחד אנו נותרים עם ההשתאות והפליאה שמפגש ראשון עם שיר טוב מצליח לייצר.

כל הלחנים והעיבודים באלבום הם פרי עבודתו של איש "קטב מרירי" חיים רחמני, מי שהלחנת שירי משוררים לא זרה לו. הוא גם מנגן על מרבית הכלים באלבום. העבודה עליו לקחה לא פחות מעשור, ואין ספק שהדבר ניכר במלאכת השזירה המוקפדת של ההפקה. רחמני תמיד היה אמן אמיץ. כזה שלא מפחד להתמודד עם טקסטים קשים. כזה שיודע לעטוף אותם במוזיקה שאולי לא תשאיר לכם בראש מלודיות לזמזם, אבל ספק אם את האווירה שהיא יוצרת תצליחו לשכוח. היכולת ליצור מוזיקה טובה ודומיננטית שעדיין נותנת כבוד למילה הכתובה, היא כוחו הגדול. באלבום הזה, אולי גם משום שהוא פחות נסיוני מהעבודות הקודמות שלו, רחמני מצטיין בכך במיוחד. גם בקטעים הכי עמוסים, מוקד העניין תמיד נשאר באמן המבצע.

המוזיקליות בשירים של רוני סומק, אותה איכות חמקמקה שהופכת אותם לברי-הלחנה, היא לא מוזיקליות של משקל וחריזה, אלא מוזיקליות ששאובה ממקורות אחרים – מפיירוז ומאלביס, מהשכנות האתיופיות מהדירה שמעליו ומנהמות הכלבים בחוץ. "אם אני קורא טקסט ואין לו מנגינה, לא אטרח להלחין אותו", סיפר רחמני בריאיון שנערך עם השניים בכאן ג'. סומק, בתורו, סיפר שרחמני הצליח להבחין בערבסקות החבויות בשירים ולהוציא אותן החוצה במוזיקה.

מתאגרף עם המוזיקה

הבעיה עם כתיבת ביקורת על אלבום כזה, היא שהמשורר כנראה תמיד יתאר טוב מאיתנו את התוצר הסופי. "חיים הוא מוזיקאי שמתייחס לטקסט כמו אגרופן כשמולו עומד אגרופן אחר. הוא פעם מכה במילים ואני מכה במוזיקה. מההתנגשות הזו קורים דברים נהדרים", סיפר סומק באותו הריאיון. בכלל, סומק תמיד הכריז כי הוא לא רוצה לכתוב שירה של מגדל השן, אלא שירה של הרחוב. והרחוב הישראלי הוא אכן מרכז הכובד של האלבום מדרכות מפיקות חשמל – בטקסטים, אך לא פחות מכך בצלילים. חוויה אורבנית דחוסה, סמיכה, אלימה, שיש בה מן הזרות; אך היא כל כך מוכרת לנו.

בעולם השירה העברית העכשווית, החוויה הישראלית העמוקה המושרשת בשיריו של סומק הקימה לו גם מתנגדים. אלו, טוענים שיש שטחיות מסוימת בניסיון ללכוד חוויה כל-ישראלית בשפה פשוטה ונהירה, שירה שנועדה להיות קלה לעיכול ולשאת חן בעיני הקהל. אנחנו בהחלט חולקים עליהם. באלבום הזה אין שום רצון לשאת חן. הוא לופת אותך מהאזנה ראשונה, מכריח אותך להביט יחד איתו במבטים שטופי תאווה, לצלול אל תחתית הבקבוק, להעביר את חוסר התוחלת בעוד יום ועוד יום שעובר. זה אלבום שמעורר אי שקט קיצוני. והעובדה שהוא משקף את הרחוב הישראלי רק מגבירה את אי השקט הזה. זו ישראליות בלי קיטש, בלי אידיאליזציה – אגרוף ואז אגרוף נגדי.

לפעמים נדמה לנו שאין כבר צורך ברוק ישראלי. לא בדקנו מספרים, אבל אפשר להגיד בזהירות שלפּטופים ולוּפּרים מצד אחד, ומגוון הכלים שמרכיבים את ההגדרה המאוד-רחבה של "מוזיקת עולם" מצד שני, מאכלסים ווניוז בארץ בתדירות גבוהה יותר מגיטרות חשמליות. ניסים קלדרון, שחוקר כבר שנים את הקשר בין שירה ורוק בישראל, כתב בספרו "יום שני" שהרוק הביע אמון בשירה העברית ובעצמאות הרוחנית של המשוררים. בתחילת ימי הרוק בארץ, המשוררים העבריים ולא פזמונאי ארץ-ישראל-הישנה-והטובה, ידעו לשיר את הקשה, המכוער והחורק. ברוק יש ציפייה לאותנטיות, ובאופן בהחלט לא מובן-מאליו, דווקא המשוררים מצליחים לענות על הציפיה הזו. באלבום "מדרכות מפיקות חשמל" קורה משהו נוסף – המפגש עם השירה מצליח לקחת ז'אנר שזוכה להספדים על ימין ועל שמאל, ולשמור אותו סופר-רלוונטי. איך זה קורה? כשהרחוב הישראלי מהטקסטים של סומק מוצא את הביטוי המוזיקלי שלו לא רק בדיסטורשן, אלא גם באותם לפ-טופ וקאנוּן שהדיחו אותו ממרום האולימפוס.

הספר של ניסים קלדרון יצא בשנת 2009. אז, הוא כתב שהרוק הישראלי לא ממציא את הגלגל המוזיקלי מחדש, אלא לוקח סאונדים שהם לגמרי חו"ל ומחבר אותם עם טקסטים בעברית. לשמחתנו, עשר השנים שעברו מאז בהחלט סובבו את הגלגל הזה בכיוון השני. ההפקה של רחמני היא עכשווית, בועטת, רעננה ונשמעת בדיוק כמו שאמור להשמע אלבום שיוצא בישראל 2019 – לא קופי פייסט על צלילים של חו"ל, אלא משהו שצמח באופן אורגני ובעבודה שקולה מתוך הכאוס של הכאן ועכשיו הישראלי.

עושה המוזיקה כרצונה

לצד שועלים וותיקים דוגמת אלון אולארצ'יק, שאנן סטריט וברי סחרוף, שרים באלבום גם גיבורי אינדי מקומיים דוגמת קוסטה קפלן, עוזי רמירז וטליה אליאב. ברי סחרוף הוא ללא ספק הבחירה האוטומטית לאלבום כזה. בצדק שירו פותח אותו ובצדק הוא יצא כסינגל הראשון. אבל תמהיל היוצרים שלוקחים כאן חלק הוא לא פחות חשוב בכינון חווית הרחוב הישראלי באלבום. הצעקה של קוסטה קפלן לא נופלת באיכותה ובמידת הדיוק שלה מהנהמה הסחרופית. "עכשיו שיני הזאבים בבטן האיילה", השיר המשותף של טל גורדון וסומק, הוא לא רק בעל הכותרת המטרידה ביותר, אלא גם השיר שמייצג הכי טוב את איכויותיו של האלבום. הוא מתחיל בביט איטי, כמעט חלול בקולו, שעליו מצטרפים סינתיסייזרים עדינים, קאנון וייבבת גיטרות. הסאונד והשירה שומרים על המתח ששני השירים הראשונים כבר בנו אצלנו, ממשיכים את הלפיתה. סולו הקלידים באמצעו, שמבוסס על סולם איראני, פשוט ויפהפה. וכשקולותיהם של סומק וגורדון נשמעים השיר מגיע למסה קריטית, שלא תוציא אף מאזין אדיש אליו. לטוב ולרע.

אחריו – "דימונה בלוז" של שאנן סטריט, מספק לנו בכל זאת רגע של צ'יל (עד כמה שאפשר להשתמש במונח באלבום הדחוס הזה). משהו מעט נינוח ובהיר יותר בסאונד ובהגשה, קצת אירוני כמובן על רקע המילים. אבל זה בסדר גמור, כי בעוד רגע אנחנו עתידים לקבל אגרוף לבטן עם הדֵבְּקַה הכבדה של אולארצ'יק. "סולו" הוא מהשירים הממכרים ביותר באלבום, מהמקרים שההפקה והלחן פשוט עושים את מה שהטקסט מדבר עליו – "במחזור האלכוהול שלי זורם גם דם". הבחירה באולארצ'יק לשיר שני שירים היא לא מובנת מאליה. את השיר הזה למשל, לגמרי אפשר היה לדמיין את ברי סחרוף שר. אבל גם פה, מצליח רוני סומק להסביר טוב מאיתנו מה הבחירה הזו מעניקה לשיר: באותו ריאיון לכאן ג', הוא סיפר שהקול של אולארצ'יק מצליח לאפשר רגע של חמלה בתוך הטקסט הקשה. כמה יפה. אגב – הבחירה בו הייתה כמעט במקרה, כשרחמני ושמעון אדף (תיכף נגיע אליו) פגשו את אולארצ'יק במקרה באולפן והציעו לו לקחת חלק.

"עכשיו סוסי מלחמה" ששרה תמר פילוסוף הוא עוד דוגמה לעיבוד שגורם לטקסט להמריא, עם הדהרה של הגיטרות והתופים מתחילת השיר. והוא מדהיר אותנו כל הדרך לעוד מנוחה קצרה ויפה – השיר "טרף הלב" שמבצע אבטה בריהון. בריהון הוא סקסופוניסט בחסד שמתמחה בג'אז אתיופי, והסאונד שהוא מביא לאלבום כל כך שונה ומואר. הוא גורם לשיר להשמע כמו בלדה אתיופית קלאסית, שבמקרה מושרת בעברית. משמח מאוד שהוא גם שר ולא רק מנגן (עוף טופיק – אנחנו מפצירים בכם לדהור ליוטיוב הקרוב לביתכם ולהקשיב לו, אנחנו לא רגילים לנשפנים ששרים כל כך יפה). אחריו אנחנו ממשיכים לעוד שיר עדין יחסית – "שבע שורות על פלא הירקון" שמבצעת טליה אליאב. הרגישות בה אליאב שרה ורחמני מגיש את המלודיות, עם מהלך אקורדים נעים לאוזן וגיטרה מוכרת, מעידים על החשיבה העמוקה העומדת בבסיס האלבום. רחמני מודע למה שעובר על המאזינים, והמוזיקה מתפרסת מעבר לניסיון להוציא אותנו משלוות נפשנו. השיר הזה הוא כמו אתנחתא קלה, בית חם ורגוע במסע עמוס, אבל כזה שמגיע רגע לפני עוד רגע מטלטל.

ועכשיו, אחרי שאנחנו כבר שוכבים מדממים על רצפת זירת האגרוף של סומק ורחמני, מגיע שמעון אדף ובודק כמה עוד יכאב אם הוא ילחץ עכשיו על כל המקומות החבולים. השיר שלו – "כלב אחר כלב" קורע לב, פשוט ככה. חשוף ופגיע, של גוף שכל האלימות המתפרצת של השירים הקודמים כבר נכנסה ויצאה בו, ובקושי נותר בו כוח לשיר. מזל שאחר כך אנחנו מקבלים עוד מנה של החמלה האולארצ'יקית, מגובה בקאנוּן הנהדר של אריאל קסיס. "ניבה" של עוזי רמירז שחותם את האלבום הוא קטע איטי, שלעתים מרגיש שהוקלט בקרקס או כפסקול לסרט מצמרר. אבל את מרב תשומת הלב לוקח הקול של רמירז, לא אחד שמרבה לשיר, ובטח שלא בעברית, וכאן עושה זאת בעדינות מופלאה. כל מילה על האישה שהייתה כקופסת ממתקים שמוות הילך בה מעבירה צמרמורת ספק-נעימה ספק-מרתיעה, סיום מושלם לאלבום.

אם אתם רוצים ליהנות עד הסוף מפיסת האמנות הזו, קחו רגע אחרי או לפני ההאזנה וקראו רק את המילים. אפילו בקול. הכל נראה אחרת כשהמילים עומדות בפני עצמן. כל שנותר לנו הוא לקוות שמישהו ירים את הכפפה ויפיק הופעת השקה, כל האנרגיות האלה שכרגע דחוסות בתוך קובץ ועל גבי פלסטיק רק מחכות להתפרץ החוצה.

האלבום המלא בבנדקמפ

 

 

 

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0