הפוגה מהזמן /// קצת על מוזיקה אנדלוסית

שעה וחצי של מוזיקה חלפו כהרף עין במרתף הירושלמי. תום יוגב הלכה לשמוע את "נוּבַּה רצד" בבית אליאנס וחזרה עם מורה נבוכות זריז למוזיקה האנדלוסית

צילום: שניר קציר

צילום: שניר קציר

חמישים מוזיקאים ומוזיקאיות היו במרתף של בית אליאנס באותו הלילה, ואלו רק מי שהופיעו. בקהל בטח היו יותר. על כסאות כתר פלסטיק הצטופפו מבוגרים וצעירים, מלוקטים מכל מיני קהילות ירושלמיות, שהרי ידוע כי ירושלמים נעים בחבורות. בהתחלה התיישבתי יחסית מלפנים אבל הצפיפות הכניעה אותי ובסוף התחבאתי מאחורי עמוד, שאולי הסתיר חצי-בסיסט אבל לפחות אפשר לנשום יותר בנינוחות. ונשימה הייתה דרושה באותו הערב, זה לא הזמן להיחפז.

כבר הרבה זמן שאני מחפשת שער לכתיבה על המוזיקה האנדלוסית. מצד אחד ישנו החשש מכובד המסורת, מהצורך לתמצת במעט מילים מקוונות מאות שנים אחורה. מצד שני, משהו מתרחש. יש התעוררות בשנים האחרונות. עוד ועוד הרכבים חדשים שנוסדים, שיתופי פעולה, מוזיקאים ותיקים שמקבלים במה מחודשת לצד כוכבים צעירים עולים, וצריך לעשות סדר. להסביר איך התחיל ומי הביא, מי מנגנת ומי שומעת. ואז הגיעה לפתחי הוואטסאפ שלי תמונה קטנה שמזמינה להתייצב בבית אליאנס בירושלים לערב של מוזיקה אנדלוסית, בו יחברו יחדיו אנסמבל טאראב, מכון הפיוט של יד בן צבי, חברת הבקשות שיר ידידות והישיבה החילונית. הרבה ניים דרופינג אך אל חשש, את כולו נבאר בהמשך. השתדלו ללכת איתי. נתחיל לאט ונגביר את הקצב ויהיו לנו גם הפוגות.

היה היה פעם

מספרים על מוזיקאי בשם עלי אבן נאפיע, או בכינויו זיריאב, שבמאה התשיעית לספירה היגר מבגדאד לאנדלוס – ספרד המוסלמית. שם הוא ייסד שם מסורת מוזיקלית חדשה, ששילבה בין המוזיקה הקלאסית הערבית ובין מסורות מקומיות. המוזיקה עשתה לה כנפיים ברחבי ספרד המוסלמית, אך עם הכיבוש הנוצרי נדחקו מרבית המוסלמים של ספרד לצפון אפריקה, ואיתם המוזיקה. מאז היא השתרשה ושלחה זרועות עד הפיכתה למוזיקה האנדלוסית המוכרת לנו היום, בעיקר במרוקו, אלג'יריה ותוניסיה.

בבסיסה העמוק ביותר של המוזיקה האנדלוסית, עומדת תפיסה הוליסטית ומרובת שכבות של קשרים בין הזמן, הנפש והעולם הצלילי. יחידת הבסיס של המוזיקה האנדלוסית היא הַטַבַּע – הסולם המוזיקלי, ועל בסיסו נבנית הנוּבַּה – יצירה ארוכה ומורכבת באותו הסולם, המכילה לרוב שתי פתיחות וחמישה פרקים. לשם הפרופורציה – כל פרק נמשך בערך כשעה, והוא מורכב משירים שונים ומעברים מוזיקליים ביניהם המנוגנים ומושרים ברצף אחד. המבנה הזה, של סולם מוזיקלי שאיננו רק רצף צלילים אלא מערכת כללים וקשרים המוליד יצירה שלמה, קיים בוריאציות שונות גם במסורות של מוזיקה ערבית או מוזיקה מן המזרח.

מה שעוד יותר יפה, הוא שמאמינים כי במקור כל נובה גם התאימה לשעה אחרת ביממה – עשרים וארבע נובות עבור כל שעה ביממה. כלומר, לא מנגנים נובה אחת לאורך חמש ומשהו שעות, אלא בכל יום, בשעה המתאימה, את הפרק המתאים מתוכה. מטבע הדברים, עם הזמן חלק מהידע אבד וכיום מוכרות לנו רק ארבע-עשרה נוּבּוֹת במסורת האלגי'ראית, שתיים-עשרה בתוניסאית ואחת-עשרה במרוקאית. וגם הן, בחלקן, לא שלמות או התערבבו עם השנים. ובסך הכל, הופעות מתרחשות בעיקר בערב ואי אפשר באמת להיות בררניים עם התאמת היצירה לשעה ביממה. זו תפיסת זמן שכיום, בחברה התזזיתית שאנחנו חיים בה, מאוד קשה להכיל אותה. הקשרים העמוקים שבין שעות היממה והמצב הנפשי, והתיווך שהמוזיקה עושה בין שני הקצוות הללו. כל כך פשוט והגיוני, הרי טיבה של מוזיקה לארבע בבוקר להיות שונה ממוזיקה לאחת בצהריים. ועם זאת, בעידן הזמינות האינסופית וההתמכרות לעבודה, האם בכלל לגיטימי לבקש לנו כאלה ניואנסים?

יצחק וישמעאל

"נובה רצד לשבת זכור", אמרו הפרסומים של האירוע. אז נובה אנחנו כבר יודעים ורצד, אתם יכולים לנחש, הוא אחד הטובוע (סולמות), אבל איך שבת קשורה לעניין? פה אנחנו נכנסים לאחד הקשרים הכי מעניינים מוזיקלית שאפשר למצוא במדינתנו הקטנה – הקשר היהודי-ערבי של צפון אפריקה.

הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ידעו ימים טובים ורעים יותר בתקופות בהן חיו שם, אבל מוזיקלית – היו רק ימים טובים. כפי שציינו, פרקי הנובות מורכבים משזירות של שירים וקטעים אינסטרומנטליים שונים. במקור הערבי, היו שירי אהבה ושירי חשק ושירים לאללה ולמוחמד, ומדי פעם שירים ששילבו את כל הנ"ל. ומה יעשו יהודים צדיקים שמחוברים למוזיקה בכל נימי נפשם אבל שירים על נשים או על מוחמד באים להם קצת פחות בטוב? יחברו מילים בעברית. פיוטים, גבירותי ורבותי, פיוטים. וכך, בפרויקט מפואר שהתחיל אי-אז בצפון אפריקה ונמשך עד ימינו אנו, חיברו פייטנים יהודים מילים בעברית לשירים האנדלוסיים. לא תרגמו, חיברו מילים חדשות. הדבר החשוב ביותר היה לשמור על הקצב ועל המצלול – שהמילים בעברית יתנגנו באופן דומה למילים בערבית, ועם השאר כבר נסתדר.

אז הבעיה נפתרה, השירים הוסבו לשירי קודש, וכך אפשר לשיר אותם בבית הכנסת. כיום, זה עשוי לתפוס אותנו באיזושהי מורכבות. יש פיוטים שהטקסטים שלהם יפהפיים. אבל יש כאלה שמשהו בהם מתפספס. חלק מהטקסטים קצת מיושנים, חלק מרגישים שהמילים הולחמו אחת לשניה כדי שכל העסק יצטלצל יפה, אבל הטקסט לא עומד בפני עצמו כשלם. מעין אתגר קטן שניצב לפתחה של הישראליות בת-זמננו, עד כמה אפשרי באמת להתרחק מהמסורת ולערוך התאמות או שינויים בטקסטים שהם אמנם לא בהכרח דתיים במהותם, אבל כן מעוגנים כבר בקאנון בית-כנסתי.

חזרה למרתף

ההופעה בסוף פברואר בואכה פורים, ואנחנו נמצאים בעיצומן של שבתות ה"בקשות". מסורת הבקשות נהוגה כיום בעיקר בקהילות של יוצאי מרוקו וחאלב, ואלו עיקריהן: בשבתות החורף, בליל שבת, מקיצים עוד לפני שהשמש עולה והולכים לבית הכנסת, לכמה שעות רצופות של שירת פיוטים. זוכרים את הקשר בין המוזיקה לנפש לזמן ביממה? הנה לכם ביטוי יפה שלו. שעות הלילה, ובפרט ליל שבת נחשבות כשעות המתאימות ביותר להתבוננות, לחיבור ולתפילה. במסורת המרוקאית למשל, בכל שבת מושרים פיוטים שונים לגמרי, ולכל שבת יש את הסולם והמשקל שמתאימים לה. עשרות רבות של שירים צריך לדעת בעל פה הפייטן שמוביל את השירה. בישראל של ימינו כבר הולכים קצת לקראת הציבור ובחלק מהקהילות הבקשות עברו למוצאי שבת, כדי שבכל זאת יהיה אפשר לישון בלילה. יש שיטענו שזה הקונצרט הכי טוב בעיר.

עכשיו אנחנו כבר מבינים יותר טוב את הפרסומים של ההופעה. נובה רצד לשבת זכור: רצד, נובה בעלת אופי שמח; שבת זכור – שבת שנועדה להכין את הקהילה לפורים, עם טקסטים שעוסקים בחג. שילוב מנצח. גם הפרק של הנובה שנבחר לאותו הערב – פרק הקודאם, הוא הפרק החמישי והאנרגטי של הנובה.

על הבמה עלו ובאו כדלהלן: אנסמבל טאראב ירושלים, אנסמבל צעיר ברובו שמתמחה בביצוע קלאסי של היצירות האנדלוסיות. המנהל המוזיקלי שלו ושל עוד הרכבים, הפקות ומיזמים רבים מספור בסצנה האנדלוסית הוא הכנר אלעד לוי. לא מכירים? פתחו כל יוטיוב של מוזיקה אנדלוסית שצולם בארץ בעשור האחרון, אתם כבר תגלו מי זה. הסולן היה הפייטן חי קורקוס, פייטן צעיר עם נשמה עתיקה, קול לא-סביר בעליל וחיוכים מפה ועד מרוקו. לצדו בשירה – אנסמבל הפיוט של יד בן צבי, שרים מעולה אבל אין נשים, מבאס משהו. מולם בשורה הראשונה ישבו "חברת הבקשות שיר ידידוֹת", מעין מקהלה של שירת בקשות שישבה עם הקהל, אבל השתתפה בהופעה. שם דווקא היו נשים, והיה כיף גדול לשמוע גם קולות של סולניות מדי פעם. זה נושא שלא נפתר עדיין לגמרי, נוכחות של נשים בסצנה האנדלוסית בארץ. מצד אחד, אפשר למצוא זמרות ענקיות כמו ריימונד אבקסיס או נטע אלקיים, ששרו כבר עם כל תזמורת או הרכב שנקרו בדרכן. מצד שני – בגלל הקשר ההדוק בין המוזיקה הזו לבתי הכנסת, עדיין יש לא מעט הרכבים או אנסמבלים עם מיעוט או היעדר מוחלט של נשים.

החוויה הייתה משהו שבין קונצרט קלאסי של מוזיקה מערבית לבין בית כנסת. איך זה הגיוני? נסביר. הם ניגנו ושרו במשך כמעט שעה וחצי רצופות. בלי הפסקות, בלי לדבר עם הקהל בין לבין, בלי לעשות לנו הפעלות. עד כאן קונצרט. מצד שני, חולקו לנו תכניות עם המילים של כל הפיוטים, למחוא כפיים עם הקצב תמיד התקבל בברכה, ולמרות שתודרכנו מראש שלא חייבים למחוא כפיים בין שיר לשיר, לפעמים לא הצלחנו לשלוט בעצמנו. היה מותר לשיר, לרקוד, ולא להיות לגמרי-לגמרי בשקט. בכלל, החוויה הייתה של הופעה בגובה העיניים ונינוחות של המופיעים ושל הקהל. המוזיקה הייתה אקוסטית לגמרי, ונחמד שגם בימים מסומפלים טרופים אלו, עדיין יש לזה מקום. נוסף על כך, בניגוד למשל לקונצרטים של תזמורות אנדלוסיות – הביצוע פה היה מסורתי ולא-פּוֹפּי במהותו.

בתדר אחר

על שתי רגליים נשענת המוזיקה האנדלוסית – הקצב והמנגינה. הרמוניות לא תמצאו שם, זה פחות הקטע. הרעיון הוא לקחת מנגינה, להתפתל, להסתלסל ולקשט אותה – כל כלי נגינה לפי אופיו הייחודי, כשנשמרים הקווים המנחים של המנגינה והסולם ובתוכם יש הרבה מרחב לחופש אלתורי. מעין יציאה מהמסגרת בתוך המסגרת. התוצאה, בשירה ובמוזיקה, היא באמת משהו שמזכיר בית כנסת באופיו – כשיש מנגינה אחת, אבל כל אחד שר באופן קצת אחר, מוסיף את הצבע הייחודי של הקול שלו, והשלם תמיד גדול, מעניין ומרשים מסך חלקיו. היו שם עוּד וכינורות (או ליתר דיוק, כינורות, ויולה ורבאב), פסנתר ובאס (שלושה באסים, יש לציין), נאי, מנדוֹל (כלי אלג'ירי, משהו בין מנדולינה לגיטרה), טאר ודרבוקה. הקצב ההדוק נשמר קודם כל על ידי הפרקשן, אבל גם הכינור והפסנתר נתנו בקצב ברגעים מסוימים, מה שהוסיף תנופה וצבע לשירים. וביניהם היו גם רגעים של הפוגות מוזיקליות, אחד היפים שבהם הייתה תפילה בשם רחמיך יקדמוני ששר חי קורקוס. גם לאלו מאתנו שתפילות הן פחות חומרי היומיום שלהם, זה היה רגע של התעלות מוזיקלית. השעה-וחצי של ההופעה חלפו כלא היו. מה שגורם שוב להרהר על תפיסת הזמן שנמצאת בבסיסה של הנובה. מתי בפעם האחרונה העברתם משך זמן כזה בהאזנה למוזיקה בלי הפוגות בכלל? פה פשוט לא היה צורך. התקשורת בין המופיעים לקהל נעשתה בתדר שמעבר לדיבור היומיומי.

אני עוד קצת בעמדת המתבוננת-מהצד-שלא-מאמינה-שזה-קורה-לה עם המוזיקה האנדלוסית. מצד אחד, נכבשתי לגמרי בגזרה המוזיקלית. זו עיקר המוזיקה שאני שומעת בשנה האחרונה, כל הזמן מפשפשת בעוד ועוד יוטיובים ומנסה לדלות פנינים, וכמובן ככל שזה ישן, חורק ומקרטע הרי זה משובח. יש משהו ממכר בקצב, בהתעלות שהדופק הפנימי הזה מייצר בך בכל האזנה. מצד שני, העולם הבית-כנסתי הוא לא העולם שלי. זו התעלות שנוצרת לאוהבת מוזיקה במפגש עם מוזיקה שנכנסת לה לוורידים, לא התעלות דתית-רוחנית בציר שבין האדם, המוזיקה, הטקסט והאל. לפעמים אני תוהה כמה יכול העולם המוזיקלי הזה בישראל להכיל גם אנשים שפחות מחוברים לטקסט הפיוטי? אנשים שבעיקר נהנים מהמוזיקה או מההקשר התרבותי הרחב של העשייה המוזיקלית? אבל בסך הכל, נראה שהאירוע הזה בבית אליאנס הוא תשובה בכיוון.

 

ההופעה תתרחש בשנית בתל אביב ב-25.3.

הכתבה הוכנה בין היתר בסיוע אתר הזמנה לפיוט, ומתכניית האירוע שערך יאיר הראל.

צילום: שניר קציר

צילום: שניר קציר

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0