Homeריאיון

להשתלט על מערכות הסטריאו /// ריאיון עם אקוט לקראת אלבום ילדים חדש

ההרכב הירושלמי "אקוט" שולח זרועותיו לתחום שירי הילדים, וזה רלוונטי מאוד גם למבוגרים שבינינו. תום יוגב בריאיון על "צד לצד", שעתיד להיות אלבום שירי הילדים המזרחי הראשון בישראל

צילום: שניר קציר

אקוט מוציאים אלבום חדש של שירי ילדים! זעקה כותרת ההד-סטארט. מצד אחד, הרכב שאת אוהבת מוציא אלבום, בשורה משמחת. מצד שני, תמיד עולה החשד כשמוזיקאים שאוהבים פונים ליצור מוזיקה לילדים, שאולי הם נדבקו בחיידק הילודה הישראלי; זה שמבחינתו, הצרכן הרלוונטי היחיד הוא הזאטוט, ולכן גם את המוזיקה של ההורים צריך להתאים לצרכיו. אבל הסיפור של אקוט שונה. מי שמכיר את העשייה של ענבל ג'משיד וגלעד ואקנין יודע שני דברים. הראשון הוא שאפשר לסמוך עליהם שלא יתפשרו באמירה האמנותית גם באלבום לילדים. השני הוא שבקונטקסט הרחב של העשייה המוזיקלית שלהם, ממש לא מפתיע שהגיע זמנו של "אלבום שירי הילדים המזרחי הראשון" לראות אור.

אקוט הוא הרכב שצמח במרחב המוזיקלי שבין שכונות נחלאות לקטמון בירושלים, עם שאיפה להדהד את המרחב הזה החוצה לסצנה המוזיקלית הישראלית. הפרויקט הראשון התחיל במהלך לימודיהם באקדמיה למוזיקה, והיה שילוב מרתק בין טקסטים של משוררים מקומיים לבין הלחנה, עיבוד וביצוע שהגיעו מאזורי המוזיקה המזרחית הקלאסית, עם ההתאמות העכשוויות המתבקשות. לפני שנתיים יצא האי.פי. "מספיק דיברנו על אהבה" שאיגד את התוצרים הראשונים. אחריו הם יצאו עם יצירה שאפתנית בשם "יש אלוהים בעמק" – יצירה אחת באורך חמישים דקות, איתה הם מופיעים מדי פעם, אך טרם הוקלטה. במקביל, הקים ואקנין בירושלים את "דוניא", מרכז מוזיקה לילדים שבו לומדים מוזיקה ערבית ואנדלוסית.

הכי מזרחי שיש

האלבום של שירי הילדים מרגיש כמו המשך טבעי של הפעילות של אקוט; אבל לא פחות מזה גם של הפעילות בדוניא, העיסוק הזה בהרחבת המנעד של החינוך המוזיקלי לילדים בארץ.
גלעד: "את צודקת, אבל אני לא יודע אם זה היה הכי במודע. בהתחלה לא חשבתי בכלל שיש קשר, אבל באמת קלטתי לאחרונה שאנחנו הולכים עם כל הפעילות שלנו עכשיו לאותו כיוון שכנראה מעניין אותנו נורא. אבל אני לא הייתי אומר חינוך מוזיקלי, כי זה לא רק העניין. זה אולי קצת אוף טופיק, אבל לפני שנה הייתי בפריז, ולמדתי אצל מורה אלג'יראית מטורפת, אחת מהמאסטריות שיש היום בעולם של מוזיקה אלג'יראית. אתה יושב איתה שם, עושה איתה מוזיקה, והיא סיפרה לי שהיא כל כך שמחה להעביר את הידע הזה הלאה. קלטתי שמבחינתה, להעביר את זה הלאה זה אומר קודם כל לבצע איתי את המוזיקה. אנחנו יושבים שנינו וקצת לומדים, ובסוף אנחנו מבצעים את הקטע – אולי לא ברמה של לעלות על במה, אבל גם לא רחוק מזה. בחינוך המוזיקלי המזרחי יש פחות הפרדות.

בדרך כלל לא תמצאי במזרח 'תרגיל'. אתה מנסה לבצע את האמנות כבר בצורתה הטובה ביותר, זה חלק מהלימוד. גם בשביל המורה – הוא מוזיקאי שצריך לדעת כל כך הרבה חומר בעל פה. אם הוא לא מלמד ומעביר את זה הלאה, איך הוא יישנן? יש פה מארג מאוד מורכב של כל מיני דברים שתומכים אחד בשני, ולהגיד שזה רק חינוך, זה לא נכון. אני חושב שזה גם מה שקורה איתנו – כל העולמות התערבבו ואנחנו מנסים גם לחנך, אבל חשוב לנו כבר לנגן עם התלמידים ושיהיה כיף ושתצא מוזיקה, הכל אחד מתוך השני. העניין הזה שהכל מתחבר עם הכל, זה לדעתי הכי מזרחי שיש".

אתה אומר שהקטע הוא דווקא לא בהפרדות, אבל בעצם כן הרגשתם צורך ליצור מוזיקה נפרדת לילדים.
ענבל: "זה מעניין מאוד, ואולי נובע בכל זאת מהעולם שאנחנו נמצאים בו. שום דבר לא מתחיל מאידיאולוגיה. זה קרה בהתחלה בספונטניות, כשכתבנו שירים לילדים שלנו, ולאט לאט זה נהיה הפרויקט. ברור שילד יכול ליהנות מכל סוגי המוזיקה אבל אפשר לנסות להגיע אליו עם דברים שיותר מדברים אליו. אז הטקסטים נגישים יותר – אנחנו בדרך כלל מתעסקים בשירי משוררים, טקסטים מורכבים, וכאן המילים הן שלנו ויותר יומיומיות. אגב זה היה משהו מאוד משחרר בשבילנו, פתאום להתעסק עם משהו יותר קליל, שאנחנו יותר מהירים איתו. גם אורך השירים מתקצר כי יש לנו בראש את הילדים. אבל אנחנו כל הזמן אומרים שהשירים באמת לא אמורים להיות רק לילדים. אנחנו עושים אמנות, מוזיקה אמיתית, זה חייב לעמוד בסטנדרטים שלנו ושל מבוגרים".
גלעד: "כשחיפשנו שירי ילדים מזרחיים אמרנו שאולי נעשה איזה קאוור אחד באלבום, ולא מצאנו. כנראה שבאמת לא הייתה שם את ההפרדה בין העולם של הילדים לעולם של המבוגרים. אבל העולם שלנו הוא כזה, הילדים שלנו בגנים והגננת לוחצת פליי על דיסק של ילדים, לא יעזור. מהבחינה הזו רצינו להיות די פרקטיים ופשוט להשתלט על מערכות הסטריאו שלהן. לתת איזו אלטרנטיבה. וכן, עדיין יש להן מערכות סטריאו".

הנה למשל שיר על עוגה

כשהתחלתם להופיע עם השירים, האם היה לכם רגע של חשש? כשלא הייתם בטוחים מה תהיה התגובה של הילדים?
ענבל: "בטח, ממש לא ידענו. האמת שזה תהליך רגיל שלא קשור לילדים, כשאתה לא יודע אם הדבר שאתה בטוח שהוא מדהים באמת נשמע ככה בחוץ. אבל ילדים הם הקהל שהכי קל לבדוק, כי הם לא משקרים ולא עושים לך טובה. אז כל הזמן שרנו את השירים בבית, וראינו ישר מה תופס יותר את הילד שלנו".
גלעד: "לכל אורך התהליך עשינו ניסיונות, הלכנו לגנים, אנחנו עד עכשיו עושים שינויים".
ענבל: "יש כמה ילדים שאחרי פעם אחת ההורים סיפרו על איזה שיר שהם שרים. זה דף יותר ריק, מה שנכנס נשאר. וגם מבחינת העולם הצלילי, אין לילדים שום בעיה עם סולם שהוא אחר, בטח שלא כלי נגינה, עם עולם צלילי או התנהגות אחרת, מבחינתם זה חדש כמו כל דבר".
הם עוד לא יודעים שזה אמור להיות ה'אחר' שלהם.
ענבל: "גלעד אומר את זה כל הזמן בהקשר של דוניא, שמאוד מסקרן מה היה קורה אם אנחנו היינו נחשפים לדברים מסוימים מילדות. זה באמת עושר תרבותי".

להגיד 'מוזיקה מזרחית לילדים' זו הגדרה די רחבה. יש מסורות ספציפיות שאתם יותר באזורים שלהן, או שאתם עושים איזה ערבוב?
גלעד: "בגדול זו יצירה מקורית אז אנחנו שומרים לנו את הזכות לא להיות טהרנים. אנחנו מערבבים את העולמות. יש צפון אפריקה, וגם עשינו שיר אחד עם רבע טון אז הוא קצת יותר ערבי, אבל עדיין זו לא התנהגות קלאסית של מוזיקה מסגנון מסוים. יש קריצות, נגיד למי שמכיר מוזיקה אלגי'ראית פתאום ישמע שיש בו מלא השראה משם".
ענבל: "זה בעיקר מאוד מבטא אותנו. הנגנים שלנו הם יותר לכיוון של מוזיקה ערבית. יוהנה הכנרת ואביתר הבסיסט שניהם מ'פרקת אל נור', עדן התחילה לנגן ב'חיבה', אז הם מבחינת הסגנון והנגינה מביאים יותר מוזיקה ערבית, גלעד בא עם מוזיקה אלג'יראית ומרוקאית ואני גם בין העולמות האלה".

מה הופך את האלבום מבחינתכם לאלבום מזרחי לילדים? העולם הצלילי? המקצבים?
ענבל: "כן, הצלילים, אופן הנגינה, המבנים, הקישוטים. זו מוזיקה שהיא יותר מאולתרת. מן הסתם אנחנו באים עם איזשהו לחן אבל כל אחד מהנגנים מביע את עצמו בדרך שהוא מוצא לנכון. זה שיש למשל מאוול או אלתור יותר בנוי על סולם מסוים. מבחינת מקצבים, יש באמת מקצב מרוקאי, אלג'יראי, גם מקצבים ערביים".
גלעד: "יש שיר אחד שהוא ממש מחווה לז'אנר אלג'יראי ספציפי. רק מי שממש מכיר ידע, אבל מי שמכיר נורא ייהנה. יש מקאמים גם. אבל אני חושב שבאופן כללי הגישה הזאת שהיא קצת יותר קשורה למלודיה, למנגינה, שמנגנים אותה יחד אבל כל אחד נותן את התוספת שלו, מסלסל. העובדה שיש ערך לסלסול. וגם מכיוון שזה אלבום ילדים, נהיינו הרבה יותר קלילים. כל שיר הוא אלף מחוות לכל מיני אנשים, מלא ציטוטים מוזיקליים קטנטנים שאף פעם לא הייתי מעז לעשות אותם ככה, ביצירה שלנו. כשאתה עושה משהו למבוגרים אתה רוצה להיות יותר רציני, מקורי, ופה זה ממש שחרר. אני חושב שזה הולך להשפיע גם על העבודה שלנו הלאה, בקטע טוב".

הנה שיר על ידיים

תרבות בלתי-פורמלית

האוטוביוגרפיה של שניכם נטועה עמוק בירושלים. החל מהעובדה שניגנתם יחד עוד בבית ספר בפרויקט של 'הצוללת הצהובה', דרך הלימודים באקדמיה ועד העבודה עכשיו. אתם מרגישים שיש הקשר לוקאלי לעשייה שלכם? או שהיא הייתה יכולה לקרות בכל מקום?
שניהם עונים מיד ויחד: "כן, בטח, ברור".
ענבל: "ירושלים היא מקום מורכב אז קשה להגיד בגאווה מוחלטת שהיינו רק פה, לא תמיד זה דבר הכי פשוט. אבל אנחנו באמת מאוד ירושלמים. גם מבחינת האזור שאנחנו גרים בו, נחלאות והסביבה, אני מניחה שבכל מקום יש איזושהי סביבה מוזיקלית אבל פה באמת יש עושר מאוד גדול, המורים שלנו מפה".
גלעד: "זה לא יכול להיות בטעות שיש בירושלים סצנה כזאת מטורפת של מוזיקה מזרחית, זה לא הגיוני. חייבת להיות סיבה".
ענבל: "האנשים מסביב, זה הכי קלישאתי אבל בתי הכנסת והמוזיקאים שגרם כאן ומופיעים במקומות הקטנים, זה מאוד משפיע ומבחינתנו זה באמת כל העולם. בשנה שעברה היינו ברזידנסי בפריז ושם יש הזדמנות להגיע למקור – גלעד שם פגש מוזיקאים אלג'יראים שפה אי אפשר למצוא. אז זה הדבר היחיד שאני מרגישה שאולי באמת לא מצאנו פה. אבל אין מישהו בתל אביב שאני מרגישה שחסר לי, בירושלים באמת מצאנו עולם שלם שעוד לא מיצינו אותו. אני עכשיו נגיד עדיין לומדת עם רוני איש-רן שהוא פייטן שאשכרה גר עשר דקות מהבית שלי. זה כל פעם לא להאמין, אני לא חושבת שאני סתם אומרת – האנשים פה הם ממש אוצרות. אין לי הרבה השוואה אבל אני מרגישה שכאן סביבי יש עוד כל כך הרבה שאני יכולה ללמוד ממנו".
גלעד: "יש פה דברים שקשה להשיג במקומות אחרים. בירושלים יש מגוון עצום, זו עיר מאוד עשירה מבחינה תרבותית, כמה שזה אולי מוזר. יש פה גם הרבה תרבות שהיא פחות פורמלית, ואולי לא מסודרת באיוונט בפייסבוק. גם מורים שמלמדים, זו גם תרבות. נגיד מה שקורה עם מוזיקה ושקט, זה גדל להיות מוסד תרבות מטורף, הרכבים שיוצאים משם ועושים מוזיקה היסטרית".

קצת מוזיקה למבוגרים:

עכשיו עם האלבום של שירי הילדים אתם בשאיפה לעשות מהלך יותר ממוסד? מעניין אתכם להיות גם ההופעה שמגיעה לבתי ספר?
ענבל: "שאלה טובה. לא עשינו אסטרטגיה ותכנון, ואני האמת כן הייתי רוצה. קודם כל כי בתור מורה את מאוד נתקלת בזה. הייתי קצת מורה ביסודי ויש הרבה חומרים שהם ממש לא מעודכנים, כמו כל מערכת החינוך. אבל באמת עד עכשיו לא היינו בעולם הזה, של מה זה בעצם אומר להיות מופע ילדים".
גלעד: "בראש שלי המופע הזה כן קצת אמור להכניס את הקהל – הילדים והמבוגרים לאיזה עולם אחר. לא הייתי רוצה, אם אני לוקח דוגמה קיצונית, לעמוד באמצע קניון ולשיר את זה. היו לנו כמה ניסיונות עד כה עם המופע, והכי מוצלח היה בחלל שקט לגמרי, מיועד להופעה, כשהילדים נכנסו והיה חושך, הייתה תאורה. הם חווים איזה קסם שקשור לאמנות, הם מרגישים שהם הולכים להופעה. פחות חלל שבו הם יכולים להתרוצץ, שיהיה ריכוז. אז אנחנו כן שוברים את הדיסטנס, אנחנו איתם, יש תקשורת, אבל שתהיה תחושה שהילד נכנס וישר רוצה לדעת מה קורה פה. זה אגב מערבי לגמרי ההרגשה הזאת – משהו שהוא לא יומיומי, שיש לו את הגלאם וההילה. אבל בסדר, אנחנו מערבבים".
ענבל: "הרעיון הוא שזה יכנס לכל בית, ואם זה דרך הממסד, אז סבבה. מעין ניסיון במסחריות. וזה גם מגניב אותי בתור מחשבה על אקוט, שההרכב באמת יכול להיות כל מיני דברים, ולהראות כל מיני פנים שלנו".

ההד-סטארט של האלבום "צד לצד".

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0