ערב טוב /// שיחה עם פסנתרן הג'אז ארי ערב

לפני עשר שנים, חזר הפסנתרן ארי ערב באופן מקצועי לעשייה מוזיקלית – אחרי הפסקה של עשור. יש לו שלושה אלבומים נפלאים שמרבית הסיכויים שאתם לא מכירים. הגיע הזמן.

ארי ערב. צילום: "Gangi N all that jazz"

לפני שנה וחצי נחשפתי למוזיקה של הפסנתרן ארי ערב, כמעט במקרה. מודעה קטנה בעיתון ציינה שהוא עורך הופעת השקה לאלבומו השלישי – Flow, בתיאטרון גבעתיים. אלבום שלישי למישהו שמעולם לא שמעתי את שמו? הייתי חייב לבדוק. על הבמה היו לצידו אלי מגן (בס), לני סנדרסקי (סקסופון) וגספר ברטונצל (תופים). מהצליל הראשון היה ברור לכל מי שבאולם שמדובר בפסנתרן מיוחד. רך, מלודי, ובעל יכולת מופלאה לדלג בין סגנונות ומקצבים בקלילות נדירה. בעודם מנגנים שמנו לב שבשולחן הקרוב לבמה יש עמדה למכירת כל אלבומיו. לפני שהסתיים הקטע השלישי במופע, כבר רכשנו את כולם. במשך כמה ימים שמעתי את שלושת האלבומים יותר מפעם אחת. הרבה יותר.

כעשר שנים חלפו מאז שארי ערב הוציא את אלבומו הראשון "About Time", וזו הזדמנות נהדרת לשוחח עם מוזיקאי נפלא שאפילו חובבי הג’אז מושבעים לא מכירים מספיק; ובעיקר, לא יודעים מה הם מחמיצים. ערב התחיל לנגן בפסנתר מגיל צעיר. בדומה לפסנתרני ג’אז ישראלי רבים, ניגן מוזיקה קלאסית עד גיל שבע-עשרה, ואז נחשף לג’אז. ערב: "ג'אז למדתי בעיקר עם מורים – צבי קרן, פי.סי אושרוביץ, נחום פרפרקוביץ, ומאוחר יותר לקחתי שיעורים אצל אריק שטראוס". בסביבות גיל שלושים לקח ערב פסק זמן מנגינה מקצועית וכעבור עשר שנים חזר מלא תשוקה. "חזרתי למוזיקה במשנה מרץ ועם אנרגיה רבה. מאז יצרתי מוזיקה לשלושה אלבומים ואני משתדל להופיע כמה שיותר, בעיקר עם חומר מקורי שלי, בארץ וגם בחו"ל; וגם בשיתופי-פעולה עם מספר זמרות כמו חן לוי, תמי ג'רסי, רויטל רביב ואנה שפיץ, במופעי ג'אז ומוסיקה לטינית".

מהם מקורות ההשראה המוזיקליים שלך?
"בעיקר פסנתרנים, ובעיקר שלישיות פסנתר, אבל לא רק, גם נגני כלי נשיפה (קולטריין, דקסטר גורדון, פקיטו ד'ריברה). מבין הפסנתרנים, ביל אוונס כמובן הוא אהבה גדולה וותיקה שלי, וללא ספק ההשפעה הגדולה ביותר עלי בתקופה מסוימת. אבל כמובן גם קית ג'ארט, צ'יק קוריאה, קני ברון ופרד הרש שאותם חקרתי לא מעט; וגם מלגרו מילר ואנריקו פיירנונזי (איטליה). מבין הדור הקצת יותר צעיר של הפסנתרנים, אני אוהב מאד את לייל מייז, דנילו פרז, אסבזורן סוונסון ומרסין ואסילבסקי (פולין).
יש כמובן את "המחלקה הלטינית" – צ'וצ'ו ואלדס, מישל קמילו, גונזלו רובלקבה, ובמידה מסוימת מישל פטרוצ'יאני (וגם לצ'יק קוריאה ודנילו פרז יש, לפחות חלקית, אלמנטים לטיניים בנגינה שלהם שאני מניח שמשפיעים עלי). מבין הישראלים המעולים: אבי אדריאן, והצעירים יותר, שי מאסטרו, עומרי מור ועומר קליין, שהנגינה שלהם ממש מחדשת ומעניינת תמיד. בתור השפעה נוספת שאינה מוגדרת כג'אז, המלחינים הישראליים – סשה ארגוב, יוני רכטר, מתי כספי".

עשר שנים, שלושה אלבומים. איך החלטת מתי להוציא אלבום?
"את האלבום הראשון הוצאתי בשלב די מאוחר בחיי המוזיקליים. זה היה מספר שנים אחרי שחזרתי לנגינה פעילה ולהופעות, לאחר תקופה מסוימת של הפסקה. הרגשתי שזה הזמן הנכון עבורי, וגם הזדמנות לחשוף ו'לגלות לעולם' מספר קטעים מקוריים שכתבתי באותה תקופה, ועד אז כמעט ולא נגנתי אותם באופן פומבי. לגבי האלבומים הנוספים, הם היו יותר תוצאה של המצב שהגעתי אליו, כשהרגשתי שיש לי חומר ואמירה מוזיקלית חדשה 'מספיק שווה' לדעתי כדי לצאת איתה באלבום. מעבר לזה, השתדלתי ליצור בכל האלבומים אוסף קטעים שיבטא איזשהו כיוון ואמירה מוזיקלית של האלבום בכללותו, מעבר לקטעים הבודדים. וכמובן – יש גם את העניין החשוב מאד של להגיע לגיבוש הרכב נגנים, שאני מסוגל לדמיין איך הוא יביא לידי ביטוי את המוזיקה הזו כפי שאני שומע אותה בראש".

מה היחס שלך לאלבום סולו?
"אלבום שלם, שיש בו אך ורק קטעי סולו, זו משימה מאתגרת ביותר לדעתי. מצד אחד – בנגינת סולו יש חופש רב להתבטא בצורה אישית לגמרי כשהנגן משוחרר מהצורך לתאם את נגינתו עם הנגנים האחרים. מצד שני, כל האחריות היא עליו. הנגינה צריכה לספק את כל הפונקציות המוזיקליות (מלודיה, קצב, הרמוניה) ואת כל ההתפתחות הרגשית. זה פשוט הרבה יותר קשה למלא את כל הפונקציות האלה בצורה טובה מאד ולאורך כל הקטעים של האלבום, באופן שיוצר אמירה שלמה, מעניינת, מרגשת, ומגרה את המאזין. באלבום About Time, הרשיתי לעצמי לבצע את הקטע המסיים כפסנתר סולו (Turn Out the Stars של ביל אוונס), אבל זה עדיין מאוד רחוק מאלבום סולו שלם".

האם רקע קלאסי (כפי שאתה בא ממנו), הוא תנאי הכרחי להפיכת מוזיקאי ג’אז לשלם יותר?
"אני לא בטוח. פעם חשבתי שכן ואולי יש גם מחשבות כאלה היום. אבל מצד שני, אני רואה נגנים צעירים, שלא בהכרח למדו שנים של מוזיקה קלאסית, והם עושים דברים נפלאים, יצירתיים, שונים ומעניינים. בכלל, נראה לי שהדרך שבה מוזיקאים צעירים מעצבים את הטעם המוזיקלי שלהם, ובעקבות כך גם את הנגינה שלהם, היא כל כך שונה היום, והרבה יותר "מואצת". כך שיתכן שאמיתות כאלה של "צריך לנגן קודם מוזיקה קלאסית" מוטלות בספק. הייתי אומר שנגינה והיכרות עם מוזיקה קלאסית היא לא תנאי 'הכרחי', אבל ודאי יש בה ערך והיא יכולה להוסיף איזשהו עומק למוזיקאי. בנוסף, מעבר לממד המוזיקלי שיש בלימוד ונגינה של מוזיקה קלאסית, יש גם ערך רב לדעתי בשיטה שבה מלמדים את המוזיקה הקלאסית בפסנתר: טכניקה, איצבוע, איך לעבוד על קטע ואיך להשתפר. אפילו היום, כשאני לומד קטע חדש שיש בו קושי טכני מסוים, אני מוצא את עצמי משתמש באותן טכניקות לימוד ותרגול שלמדתי בגיל שש או שמונה מהמורה הראשונה שלי לפסנתר".

האם אתה משתף/ מתכוון לשתף פעולה עם מוזיקאים שאינם מתחום הג’אז?
"מטבע הדברים, אני נמשך למוזיקה שיש בה ממד של אילתור, כלומר, יצירה של המוזיקה בעת הנגינה. אבל אני בהחלט פתוח לשתף פעולה עם מוזיקאים בכל סגנון מוזיקה שיגרום לי להתרגש מהעשייה ומהתוצאה. תרכובת של הסגנון המוזיקלי עצמו, עם איכות הביצוע של המוזיקאים האחרים. העיקר שארגיש שאני גם בא לידי ביטוי תוך כדי הביצוע שלה. לפעמים זה קורה לי גם כשאני מבצע בעצמי, או יחד עם זמר/ת שיר ישראלי או קטע לטיני שאינו במובהק 'ג'אז' בהזדמנויות שונות. וכן – בהחלט אני מחפש גם את ההזדמנויות האלה".

מנקודת המבט שלך, איך אתה רואה את סצינת הג’אז הישראלית ואת הקהל הישראלי?
"אני מניח שנקודת המבט שלי לא שונה מנקודת המבט של מרבית מוזיקאי הג’אז כאן. יש כאן סצנה נפלאה של עשיית ג’אז – הרבה מאד מוזיקאים מצוינים, שיוצרים ומנגנים נפלא. אז כיף שיש אפשרות לעשות כל מיני חיבורים טובים, ולמצוא תמיד שותפים מעולים לעשייה המוזיקלית. בצד הפחות חיובי – למרות שיש קהל נפלא שצמא לג’אז, ומכיר היטב את הסצנה, אין בארץ 'מספיק קהל', לדעתי, עבור כל המוזיקאים שמחפשים כאן את ההזדמנות להופיע. יש כאן מעט מדי מקומות למוזיקה הזו וכנראה שזו פונקציה של גודל הקהל שמחפש את המוזיקה הזו.
אני מודע לכך שהקהל שצמא לג’אז הולך ומתמעט בכל העולם ולא רק בארץ. אבל עדיין יש לדעתי הבדל גדול בינינו ובין אירופה מבחינה זו. יוצא לי לנגן בחו"ל ואני יכול לתת דוגמה למשל מצ'כיה או אוסטריה, שבהן גודל האוכלוסיה די דומה לישראל. בפראג יש לפחות חמישה מועדונים שג'אז מנוגן בהם בכל ערב, וזה עוד לפני שסופרים ערים אחרות בצ'כיה, ולפני שמחשיבים את האפשרות של נסיעה ברכבת של שעתיים-שלוש לכל כיוון כדי לנגן בעיר אחרת באותה מדינה, או במדינה שכנה. כל זה לעומת תל-אביב שהיום יש בה רק מועדון אחד שמנוגן בו ג’אז כל ערב – בית העמודים, ועוד כמה מקומות שג’אז מנוגן בהם באופן די ספוראדי, ובוודאי לא בכל ערב. ברור לי לחלוטין שבעולם של היום להביא קהל למופעים זו פונקציה של שיווק שלי כאמן בודד, וגם השיווק המצרפי ויצירת התודעה והביקוש לג’אז של כל קהילת הג’אז שלנו. אני מצדי משקיע לא מעט אנרגיה במציאת המקומות וההזדמנויות לנגן ובשיווק ההופעות שלי, ואני בהחלט לא נאיבי לצפות שההופעות תתרחשנה 'מעצמן' והקהל יגיע באופן אוטומטי. אבל, כשמספר המקומות לנגינה הוא כל-כך קטן זה מצביע על העובדה שיש כאן מעט מדי קהל למוזיקה הזו. זה הופך את עבודת השיווק ומציאת ההזדמנויות לנגינה לסיזיפית משהו".

כמי שבחר לגור בישראל באופן קבוע, בשונה מחלק מעמיתך, האם זה מהלך שפוגע בקריירה?
"נראה לי שיש חשיבות ויתרונות בנגינה של לפחות של מספר שנים בחו"ל. רבים מהמוזיקאים הישראלים המובילים עשו כך, לפחות בשלב מסוים בחייהם והם מעידים על עצמם שזה תרם להם מאד – גם מבחינה מוזיקלית, וגם מבחינת קשרים שנוצרו עם עמיתים בחו"ל. זה מאפשר לחלקם להמשיך ולנגן במסגרות שונות בחו"ל. מכיוון שאני בחרתי ללמוד ולפעול בארץ קשה לי לומר מנסיון אישי שזה מהלך שפוגע בקריירה, אלא יכול רק להצביע על נסיונם של חברי המוזיקאים שכן בילו מספר שנים בחו"ל".

האם יש לך עצה למוזיקאים/מוזיקאיות ג’אז ישראלים הנמצאים בתחילת דרכם?
"במובן של לימוד הנגינה והפיכה למוזיקאי מקצועי – יש בארץ תשתית מצויינת של בתי-ספר ומורים מעולים. אלה, ביחד עם הרבה הקשבה למוזיקה, והרבה נגינה עם אחרים, בהרכבים מאורגנים בבתי הספר וגם במסגרות עצמאיות, סביר שיביאו את הנגנים הצעירים לרמה טכנית טובה מאד. במובן המהותי יותר, של התנהלות בעולם המוזיקה ומציאת 'האמירה המוזיקלית' שלך – אני מציע למוזיקאים, גם צעירים וגם פחות צעירים, לחפש כל הזמן את העשייה ופשוט 'לעשות' – ללמוד בעצמך קטעים שמדברים אליך, לשלוח ידך בכתיבה, ליזום פרויקטים מוזיקליים, שמספקים את הטריגר עבורך ליצור מוזיקה מקורית או ביצוע שונה למוזיקה של אחרים. בסופו של דבר, ה'דרייב' הזה הוא שקובע לדעתי במידה רבה את מידת הסיפוק וגם מידת ההצלחה מהעיסוק במוזיקה".

קישור לאתר של ארי ערב

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0