שירי השנה של קולומבוס – 2018

עיצוב ואיור: Elad Elharar Design & Illustration

צוות הספינה ממשיך לסכם לכם מפניני שנת 2018 – והפעם: שירי השנה. החל מלהיטים ששברו את האינטרנט ועד לפינות חשוכות שהיינו רוצים להאיר עליהן בזרקורי ענק – 2018 סיפקה לנו יבול אדיר של שירים יפהפיים, כואבים, משמחים, מקפיצים ומרגיעים.

כמובן שכל העושר הזה מלווה גם בפלייליסט ספוטיפיי אחד גדול, לו ניתן להאזין כאן. סיכום שירי 2018… מתחילים.

Gruff Rhys – Limited Edition Heart
במיוחד לכבוד שנת ה"פייק ניוז", גרף ריס, שכבר פעיל כאמן סולו הרבה זמן אבל לנצח יהיה מוכר כ"הסולן של סופר פרי אנילמס" הוציא שיר שעוסק בחוסר האמון שלו במערכת שמשקרת לו. השיר הזה כלול בתוך אלבום חדש שיצא השנה שלדעתי לא קיבל לחלוטין את תשומת הלב הראויה, וזה חבל כי ריס מדגים בו יכולת נהדרת להשתמש בתזמור עשיר כדי ליצור שירים כמו זה, שמצליחים להיות גם קליטים אך אירוניים בו-זמנית.

Adrianne Lenker – Symbol
אחרי שראיתי אותה מופיעה עם הלהקה שלה ביג ת'יף, אדריאן לנקר בהחלט נהייתה אחת מהיוצרות האהובות עליי. והיא לא רק מוכשרת, אלא גם עסוקה: רק שנה אחרי שהוציאה אלבום עם הלהקה, חזרה עם אלבום סולו אקוסטי ואינטימי. כמה שהשיר הזה פשוט, הוא לא מפסיק להקסים אותי – משהו בהכפלות של הקול, באיכויות של הסאונד, יוצרות תחושה של סאונד אמביאנטי ומלא יותר מרק קול וגיטרה. בדיוק מה שאני מחפשת בסינגר-סונגרייטרית כמו לנקר.

Jenny Hval – Spells
זו לא ההופעה הראשונה של הבאל בסיכום שנתי שלנו, ניתן לומר שהיא אהובה על כל חברי הסיפון. השנה היא הפתיעה עם שיר שהיה שונה בצליל שלו מכל מה שעשתה קודם: הוא פתאום מציג צד רך יותר שלה, עם תזמורים ג'אזיים שאפילו הזכירו לי את רוקסי מיוזיק. הקליפ הנלווה שמציג מסיבת מסכות באווירה חלומית אף הוא רומז על שינוי כיוון. אני לא יודעת אם זו יציאה חד פעמית (מתוך EP שיצא השנה ולא אלבום מלא) או מסמן על מגמה חדשה, אבל זה בהחלט סיפק את אחד מהשירים המוצלחים של השנה.

(Cat Power – Woman (ft. Lana Del Ray
אני אוהבת את השיר הזה מכמה סיבות: כי יש בו מפגש בין שני דורות של מוזיקאיות, בגלל ששתי המוזיקאיות שבו "מרוויחות" מהאירוח של השניה: קאט פאוואר הגיעה בזכותו לקהל צעיר שלא הכיר אותה, ודל ריי מקבלת קצת הכרה מקהל אינדי, וגם כי בלי שום קשר לשיתוף הפעולה זה שיר שעובד טוב. פאוואר כרגע נמצאת במקום טוב מבחינת הקריירה שלה, אפשר להרגיש קצת מכל דבר שהיא עברה בהתפתחות שלה – יש את הצליל היותר בשרני שפיתחה ב" The Greatest", הפקה שדי נגישה לקהל הרחב כמו ב"Sun", מבלי לוותר על הסגנון שמיוחד לה. השיר הזה שחוגג את הנשיות שלה מוכיח שלא רק שהיא יודעת שהיא במקום טוב (אחרי שנים של מאבק בהתמכרות לאלכוהול שבשלב כלשהו איימה לחסל את הקריירה שלה), היא גם מרשה לעצמה להראות את זה.

Mike Shinoda – Over Again + About You
כשעברתי על האלבומים שנכחו השנה ב-Heavy Rotation שלי, האלבום Post Traumatic של מייק שינודה הופיע וחשבתי לעצמי שזו תהיה קצת עבודה בעיניים להגיד שהוא נכלל ברשימת אלבומי השנה שלי. יש שני שירים באלבום שבאמת האזנתי להם המון, ועל היתר לפעמים דילגתי, לפעמים נתתי להם להתנגן ברקע – אבל השניים האלו איכשהו נתקעו לי בראש; באיזשהו שלב אף יצרתי פלייליסט מקוצר וזנחתי לחלוטין את האלבום בשלמותו. ועדיין – לא לרשום עליו אף לא מילה יהיה לא מדויק.

האלבום של שינודה נכתב לאחר התאבדותו של צ'סטר בנינגטון, חברו ללהקת לינקין פארק. זהו אלבום התמודדות שנע על הקו בין לדבר-על-זה ללהתעלם-מזה. שינודה שר על המתח הזה ב-About You ומספר: "Even when it’s not about you, all of a sudden it’s about you". גם Over Again מתמקד כולו במופע המחווה שהרימו לזכרו של בנינגטון ובהתמודדות עם עזיבתו של דמות מפתח בלינקין פארק והעתיד של הלהקה:

It was a month since he passed, maybe less
And no one knew what to do, we were such a mess
We were texting, we were calling, we were checking in
We said we ought to play a show in honor of our friend
Well now that show's finally here, it's tonight
Supposed to go to the bowl, get on stage, dim the lights
With our friends and our family, in his name, celebrate
There's no way that I'll be ready to get back up on that stage

חתימת הסאונד של שינודה – השילוב בין רוק, פופ והיפ-הופ – לגמרי נוכחת בשירים הללו ואי אפשר שלא להעריץ אותו על הרוקחות הזו שהוא מסוגל לה.

Lucy Dacus – Night Shift
בשנת 2016 נפל דבר. כתבנו סיכום שנה ואחד מאלבומי השנה שלנו היה אלבומו של בון איבר, 22, A Million; עם זאת, אף לא אחד משירי האלבום נכלל בפלייליסט השירים הטובים ביותר שיצרנו עבור הקוראים שלנו. מאז – האסון הזה מזכיר לנו שאם שיר מסוים מתוך אלבום מופתי צריך להופיע ברשימת שירי השנה, אנחנו צריכים לוותר הרצון לגוון, ולדאוג שגם השיר וגם האלבום יופיעו בסיכום. ולכן Night Shift של לוסי דייקוס, הפותח את אלבומה, Historian, מופיע פה. אולי בעצם יותר נכון לומר שהאלבום מופיע פה בזכות השיר המופלא הזה, שהליריקות שלו והקול המיוחד של דייקוס פתחו בפנינו את הדלת לעולם שכולו טוב. טוב כואב כזה.

לא סתם השיר הזה פותח את האלבום, דייקוס ידעה שאחרי Night Shift לא נוכל לוותר על ההמשך. ממליצה לכם להאזין בקשב רב:

Childish Gambino – This is America
אמנם עבר זמן ואולי שכחתם, גם אנחנו הופתענו שעברו רק שבעה חודשים, אבל באמצע שנת 2018 צ'יילדיש גמבינו החליט לעוף עלינו עם This is America והקליפ העתיר ברפרנסים לדיכוי הקהילה השחורה בארצות הברית של אמריקה. לומר את האמת? התגובה שלי להאזנה הראשונה לשיר הייתה "מה לעזאזל שמעתי ולמה גלובר לא עושה מוזיקה נעימה?"; לקח לי כמה שבועות להבין שאני מזמזמת לעצמי בראש את ה-"יה יה יה" של תחילת השיר או שאני פתאום זורקת לחלל האוויר "This is America" בצורה בלתי-רצונית וסוחפת אחריי כמה חברים לעבודה באמצע יום שגרתי.

השיר הזה הציף כל בלוג מוזיקה, כל עמוד פייסבוק רענן, ואפילו שדרני רדיו נתפסו כשהשמיעו אותו מדי פעם; כשמדריך הכושר במקום בו התאמנתי ניגן את השיר הזה כחלק מהחימום – לא יכולנו כולנו בחדר שלא לחייך ולהתחיל לרוץ בשמחה, כאילו שחררו אותנו להפסקה פעילה ולא לאימון שסופו קריסת מערכות.

כמה רווח לי כשגלובר החליט לאזן אותנו עם קצת שמחה ושחרר את Feels Like Summer ו-Summertime Magic אשר ביקרו תדיר בפלייליסט שלי ב-2018, אפילו יותר מ-This is America. ועדיין – אם צריך לציין מי משלושת השירים הללו הוא הוא שיר השנה של 2018 — אין ספק במי מדובר.

(Nao – Make It Out Alive (feat. SiR
השיר הזה של Nao גרם לי להאמין שהאלבום מתוכו יצא יככב בראש רשימת אלבומי השנה שלי. במבחן המציאות, Saturn הוא אלבום מצוין אבל הוא התחרה נגד כמה כוכבים גדולים אחרים ובסופו של דבר מצא את עצמו ברשימת הראויים לציון. עם זאת, זה לא מקטין מהעובדה שהשיר הזה התנגן תדיר ברשימת ההשמעה שלי. הקול המיוחד של Nao, העיבוד העכשווי שקורץ לחובבי היפ-הופ פופי וניינטיזי, והעובדה שאני תמיד חייבת לזוז כשה-Hmm Hmm מגיע לקראת הפזמון – כל אלה גורמים לו להופיע ברשימת שירי השנה שלי.

ראויים לציון:
Kokoroko – Abusey Junction
The Internet – Hold On
Chance the Rapper – I Might Need Security

(Kali Uchis – After The Storm (ft. Tyler, The Creator, Bootsy Collins
שני דורות של גרוב שונה לחלוטין בדמות קולינס וטיילר, אווירת צ'יל במובן הכי פחות קלישאתי שלה וניצוח מלמעלה של קלי אוצ'יס – תנו לי עוד מזה בבקשה. אוצ'יס אולי בת 24, אבל אוחזת בקול מהפנט ונוכחות בימתית כמו של הגדולות ביותר. בשיר הזה היא מביאה שחקני חיזוק מדוייקים, מוציאה שיר R&B קליט באופן קיצוני שהוא אחת ההתמכרויות הקשות שלי השנה.

The Decemberists – Severed
תפקיד תופים פשוט אך מלהיב פותח את השיר הזה, והוא מוביל לאט לאט את ארבע הדקות של הלהקה מפורטלנד לכמה טלטלות: הן מתחילות מסינתיסייזרים באנרגיות גבוהות וממשיכות בפזמון שהוא כמעט פופ אצטדיונים דרך מילים עמוסות פוליטיקה מדכאת. מה שיצא בסוף הוא שיר פוליטי מהסוג החדש, כזה שגורם לראות ולשמוע קצת אחרת את המודל הקלאסי של שיר פוליטי. וד"ש לדונלד.

Angelique Kidjo – Born Under Punches
הקאבר של הזמרת מבנין ל-Talking Heads לקוח מתוך אלבום שלה שהוא כולו רימייק ל-Remain In Light. הגרסה של קידג'ו הרבה יותר מינימליסטית, אוורירית ועם הרבה יותר מקום לקול הענק שלה, מה שגורם למאזין להקשיב למילים יותר מבדרך-כלל. הפרשנות האפריקאית המודרנית של קידג'ו לאלבום שהקדים את זמנו בחיבור שלו למוזיקה האפריקאית, הוא בדיוק הדרך של קאבר לעשות כבוד למקור ועדיין לעמוד בפני עצמו.

Westerman – Confirmation
שיר השנה שלי שייך למוזיקאי הבריטי הצעיר וויל ווסטרמן. ווסטרמן שיחרר בשנתיים האחרונות שלושה EPs קצרים והסינגלים מתוכם ובמיוחד Confirmation, גורמים לי להרגיש שנשמע עליו עוד הרבה. כבר בהאזנה ראשונה התרגשתי מקולו הרך והעדין של ווסטרמן, המזכיר בהגשה את מוזיקאי הניו-ווייב ארתור ראסל. השיר בנוי בסגנון אלקטרוני-מרחף, קצבי אך שקט, עם תוספת של פריטות גיטרה חלומיות וכלי הקשה אווריריים ברקע. ווסטרמן שר על הצורך שלנו, כאנשים, באישור תמידי לפעולותינו המחושבות יתר על המידה, ועל היופי שבהתנהגות קלילה וספונטנית: "?don't you wonder why confirmation's easier, when you don't think so much about it". ההגשה הבלתי מתאמצת, הפשוטה והיפה של ווסטרמן, הופכת את Confirmation לשיר היפה של השנה, ורק נותר לחכות לאלבום המלא.

Soccer Mommy – Cool
המוזיקאית האלטרנטיבית סופי אליסון הוציאה השנה את אלבומה השני, Clean, תחת השם soccer mommy. האלבום מורכב מהמנוני התבגרות אמיצים, כנים ויפים, המדברים על אהבותיה ואכזבותיה של אליסון, בסך הכל בשנות ה-20 המוקדמות לחייה. Cool מתחיל בפריטה של גיטרות מז'וריות והשירה העדינה של אליסון מצטרפת, אך עם מילים מאיימות: "Mary has a heart of coal, she will break you down and eat you whole". הגיבורה של השיר היא הבחורה הביצ'ית שתייסר ותאכזב, אך היא מגניבה מספיק כדי שאליסון רוצה להיות כמוה: "I wanna be that cool".
ואם המילים החדות הללו לא הספיקו, שיאו של השיר מגיע לטעמי לקראת סופו, כשצלילי הגיטרות יוצאים מכיוון והלחן הופך לעיוות שמהדהד במוחי הרבה אחרי שהשיר נגמר. הדרך האמיצה הזו לסיים שיר בעיוות, היא חלק נכבד מקסמו.

Rainbow Kitten Surprise – Fever Pitch
כפי שכתבתי על אלבום השנה של זיל אנד ארדור, אמנים המשלבים בין סגנונות שונים ומשונים הם משהו שעניין אותי מאוד השנה. כשנתקלתי ב-Fever Pitch באחת מרשימות סיכום השנה, הסתקרנתי: דבר ראשון מהשם החמוד והמשעשע של הלהקה האמריקאית, שהוציאה השנה את אלבומה השני, ובהמשך כמובן מהשיר הזה, המשלב בין פולק-אמריקנה לארנ'בי. הסולן, סם מאלו, בעל הקול הצלול והגבוה, מראה יכולות מבטיחות ומפתיעות כשהוא מתחיל לשיר בסגנון ראפ באמצע השיר. באלבום השלם, How to: friend, love, freefall יש רגעים יפים וגם כאלה פחות זכירים, אבל Fever Pitch הוא ללא ספק להיט.

Amyl and the Sniffers – Some Mutts Can’t Be Muzzled
בוודאי שמעתם על האלבום החדש והמצוין Joy as an Act of Resistance של Idles שיצא השנה. אם אהבתם את ה-Pאנק של Idles, אני מניחה ש-Amyl and the Sniffers היו גם כוס התה שלכם ב-2018. הרביעיה מצליחה להחיות במוזיקה שלה את ההדוניזם משולח הרסן של שנות השבעים והשיר הזה הוא פנינה מזוקקת של רוקנרול פשוט. ב-2018 אני חושבת שראוי לתת ציון לשבח על רוקנרול שפשוט עשוי היטב.

קצת על הסניפרס: הם מגיעים ממלבורן, אוסטרליה, ובין ההשפעות הבולטות עליהם אפשר למנות את AC/DC. הקול המיוחד של איימי מורגן הוא מה שהרכב פאנק צריך: מתקתק מעט אבל כזה שמסוגל לתת קאונטר-פונקט מושלם לגיטרות מנסרות. בריטניה, בכל אופן, מחבקת את ה-Sniffers שמחזירים את עטרת הפאנק ליושנה וכל ההופעות שלהם בלונדון היו סולד אאוט. הסניפרס הם בהחלט אחד ההרכבים המעניינים שפועלים כיום בגל החדש של ה-Pאנק.

SOAK – Everybody Loves You
ברידי מונדס-ווטסון האירית, המוכרת בשם הבמה שלה SOAK, חוזרת לאחר הפסקה של שלוש שנים מאז ששחררה את אלבום הבכורה שלה Before We Forgot How to Dream. השיר הזה נכנס לקטגוריית שירי השנה שלי הודות לכתיבה רגישה ומדויקת; בשיר Everybody Loves You ווטסון בוחרת לעסוק בשנאה עצמית ויאוש, נושאים לא פשוטים, ובכל זאת היא מצליחה להשמע אמינה, לעורר אמפטיה, ולחדור ללב.

Muse – Algorithm & The Void
כשחשבתי שסיכום השנה שלי גמור, הגיעו מיוז והחליטו לטרוף את הקלפים. שני שירים מתוך האלבום החדש בהחלט ראויים לתפוס מקום ברשימת סיכום שנה. אפשר לומר שהשירים האלו (והאלבום כולו) מזקקים את רוח התקופה בה אנחנו חיים.
Algorithm הוא כנראה שיר שינצנץ בכל ביצוע שיולבש עליו ו-The Void הוא אחד מהביצועים האקוסטים סוחטי הרגש ששמעתי השנה. כמו תמיד, מיוז מביאים איתם רמה גבוהה מאוד של Craftsmanship מוזיקלי, יחד עם טקסטים חדים ובועטים; גם אם תבחרו לא להתעמק במילים, מדובר בשירים שמעניקים חווית האזנה חזקה. אני מאוד שמחה שמיוז שחררו את האלבום הזה וזכינו לסכם שנה עם צמד שירים שעונים לתואר "אפי".

Curtis Harding – Where We Are
נשמע כאילו הוקלט לפני 40 שנה, ועם זאת רענן לחלוטין. אפוס של מעל 7 דקות וחצי של סול מהסוג הסוחף, המורכב מדרמה הנבנית היטב ומגיעה לשיא שמושך עוד ועוד, ולבסוף דועך דעיכה עדינה שמנחיתה אותי חזרה. אסקפיזם טהור.

Moses Sumney – Call-to-Arms
מוזס סאמני הוציא אלבום נהדר שנה שעברה, כל כך טוב שנבחר על ידי קפטן הספינה לאחד מאלבומי השנה שלו. את האי.פי שהוציא השנה, כתב אחרי הפגנה בה השתתף, הראשונה והאחרונה לדבריו. ההפגנה מחתה כנגד זיכויו של השוטר מהרצח של מייק בראון ב-2014. בשיר Call-to-Arms אין מילים, רק המנעד הרחב של סאמני עושה קולות שניים ושלישיים לעצמו, עם קצב ג׳אזי כשהסקסופון של שבקה האצ׳ינס קורע דרך האוזן ולתוך הלב עם התגברות הקצב לקראת סוף השיר ומסיים בחדות כשהוא משאיר את המאזין מצפה לעוד.

Amen Dunes – Believe
דיימון מקמהון, או אמן דיונסבשם הבמה שלו, קיבל בשורת איוב על מחלת הסרטן הסופנית של אימו כשהחל להקליט את האלבום Freedom. הבשורה השפיעה עמוקות על האלבום, והשיר הזה מתוכו הוא מעין דיאלוג בינו לבינה. הגיטרה המרחפת יחד עם הקצב שחוזר על עצמו וקולו של דיונס, מצליחים לבנות את המתח בשיר, שמאד מזכיר קטעים של The War On Drugs, בצורה שלא משעממת את לרגע ומאפשרת להיסחף איתו לתוך מערבולת התודעה שלו.

Gorillaz – Tranz
גורילאז חזרו בשנה שעברה אחרי הפסקה ארוכה עם Humanz העשיר והמעט כבד, ומיד השלימו אותו עם ההוצאה של The Now Now הרוקנרולי והקייצי. Tranz הוא שיר פופ/ אלקטרו/רוק עם מלודיה קליטה שבעיבוד אחר היתה יכולה להיות להיכנס לרפרטואר של להקת האם Blur. השיר, והאלבום בכלל, נתנו לדיימון אלברן הזדמנות להציג את הצד הקליל שלו, בין שלל הפרויקטים המורכבים יותר (כמו האלבום השני של The Good, The Bad and The Queen שיצא לאחרונה והיה ברשימת אלבומי השנה שלנו). כדי להוסיף כיף, אלברן והיולט (המאייר של הגורילאז) החליפו את דמותו של הבסיסט ומייסד הלהקה Mordoc בדמות חדשה, אך בלחץ הקהל, מורדוק חזר לליין אפ המעודכן של הגיטרות.
כך או כך, אף פעם לא משעמם אצל דיימון אלברן.

Deadland Ritual – Down in Flames
סופרגרופס הן רעיון שימיו כימי הרוקנרול עצמו. כולם מתלהבים מהן, לא תמיד הן מספקות את הסחורה, אבל כשהן כן מצליחות, נוצר סיפור מעניין. Deadland Ritual הוא הרכב שייסד מאט סורום, שהיה המתופף של גאנז נ' רוזס בשנים שאחרי אלבום הבכורה שלהם, ואליו הצטרפו הסולן פרנקי פרז (אפוקליפטיקה), הגיטריסט סטיב סטיבנס (בילי איידול, מייקל ג'קסון ועוד), והבסיסט גיזר באטלר (בלאק סאבאת'). סינגל הבכורה של ההרכב מתחיל בריף בס של באטלר ומוכיח מהרגע הראשון שהחבר'ה באו לעבוד. רוק כבד מהסוג שלא מתיישן.

Alice In Chains – The One You Know
אליס אין צ'יינז עדיין עובדים על לזכות מחדש באמון הקהל, והסינגל השני מתוך האלבום האחרון שלהם בהחלט עושה את העבודה. הגיטריסט ג'רי קנטרל מתחיל את השירה בבית, על רקע מטחי גיטרות תופים איטיים ועקשניים, והפזמון הוא אותו מטאל/פולק הרמוני ייחודי שהיה אופייני למוזיקה של אליס לפני עשרים וחמש שנה. חברי הלהקה הסבירו שהפזמון הוא מחווה לדיוויד בואי, ומה יכול להשתבש במחווה לדיוויד בואי? שום דבר. האלבום כולו מצוין ושווה לתת לו אוזן.

TesseracT – The Arrow
כמו חץ מדויק למטרה ברורה, Tesseract יורים כאן מילים מאשימות, טורדות מנוחה, עטופות בגיטרות כבדות ורועשות, נופלות על האוזניים כמו פצצות חכמות. להקת הפרוג מטאל הבריטית הוציאה השנה את האלבום Sonder שמציג קו אפל ומלודי, עם מפלים של צלילים אלקטרוניים ואנושיים, יחד עם הגיטרות והתופים. The Arrow הוא שיר קצר, אפילו מעט מונוטוני, שמצליח לעורר הרגשת דז'ה וו מטרידה ובאותו זמן, רצון להקשיב לו שוב, ולנסות להבין אותו. שיר מצוין מתוך אלבום מצוין של להקה ששווה להכיר.

בקרוב אפרסם גם את פלייליסט שירי ההיפ הופ והארנ'בי הכי טובים של 2018 לטעמי, ולכן החלטתי להימנע מכפילויות ולבחור לסיכום המשותף דברים ממחוזות אחרים (חוץ משיר השנה שלי שחייב להופיע גם כאן).

Amber Mark – Love Me Right
כל השירים שבחרתי להביא כאן אהובים עלי מאוד, אבל השיר הזה הוא ללא ספק שיר השנה שלי, זה שאני שומע כבר מאז מרץ וכוחו מסרב לגווע. על פניו, Love me Right של אמבר מארק מניו-יורק הוא שיר מבולגן. שיר שמורכב מחמישה חלקים שונים, קצב מתחלף, א-קפלה, מחיאות כפיים ומה לא. מבחינת ז'אנרים, הוא נוגע בג'אז ווקאלי, סמבה ומוזיקת מועדונים והכל במעטפת אר נ' בי. אני יודע שזה נשמע בלגן, אבל במבחן המציאות מדובר בהמנון מנצח, שכנראה לא תפסיקו לזמזם גם אחרי האזנה בודדת.

Kadhja Bonet – Delphine
קדג'ה בונט, יוצרת הסול הפסכידלי מקליפורניה, כנרית בהכשרתה ובת לזמר אופרה, הוציאה השנה את Childqueen. זה אלבום נהדר שלא מצא את מקומו ברשימות הנחשבות, אך לפחות אצלי עשה שעות נוספות על הפטיפון. גם אם לא תמצאו את הזמן להקדיש ליצירה השלמה, לפחות האזינו ל-"Delphine" המושלם מתוכו. זה שיר שמתבשל על אש קטנה, הקול המהפנט של בונט צולל, דואה, מתערסל בתוך הראש והלב, ואחרי כמה דקות כבר הופך לעניין מדיטטיבי, קיומי.
השיר מסתיים במילים "Give it time, Delphine, give it time". זו בדיוק ההמלצה שלי אליכם.

Loma – Black Willow
זה די נדיר שזה קורה, אבל השיר הכי טוב לטעמי באלבום הבכורה של Loma, ההרכב המשותף של ג'ונתן מייברג, הסולן של שירווטר והזוג אמלי קרוס ודן דושינסקי, הוא השיר שנועל אותו. הקצב והשירה לוקחים את הזמן, המילים נשמעות כמו חלק ממזמור עתיק, והקול של קרוס משוכפל אינספור פעמים והופך לכלי בפני עצמו. כל אלו הופכים את השיר לחוויה עוצמתית שמשאירה אותך עם פה פעור כשהאלבום כבר הסתיים.

ועוד שני שירים נהדרים שעל האלבומים מהם הם מגיעים כבר כתבתי בהרחבה בסיכום האלבומים שלנו ומבחינתי חייבים להיות כאן:


עד כאן שירי השנה של צוות הספינה של קולומבוס ל-2018.
מקווים שנהניתם ושאולי אפילו תיקחו איתכם משהו מכאן לשנה הבאה.
בימים הקרובים נפרסם גם את סיכום ההופעות הכי טובות של 2018.

שתהיה 2019 מלאה במוזיקה משובחת,
צוות הכותבים של קולומבוס

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0