אלבומי השנה של קולומבוס – 2018

עיצוב ואיור: Elad Elharar Design & Illustration

כבכל שנה, אנחנו מטילים עוגן ועוצרים לכמה רגעים כדי להביט בדרך שעברנו השנה; שנת 2018 חתרה ביובלי הארנ'בי, עלתה בנהרות הרוקנ'רול, זרמה במורד מפלי האפרוביט, ולא פסחה גם על איי האינדיטרוניקה, הג'אז, והגרוב. גם השנה ארזנו לכם את הנופים הנבחרים יפה-יפה כדי שתוכלו להתמוגג איתנו ולהיאנח אנחת רווחה: 2018 אולי הייתה שנה לא פשוטה לעולם, אבל לפחות נותר לנו משהו להתנחם בו.

סיכום 2018 של צוות קולומבוס… מתחילים.

Lucy Dacus – Historian
לקראת סוף 2017 שוחרר הסינגל הראשון מתוך Historian של לוסי דייקוס, סינגל מופלא שכבש אותי מהרגע הראשון תחת השם Night Shift. הסינגל הזה, שהופיע תחת הפלייליסט האישי הראשון שספוטיפיי יצר עבורי – גרם לי להשקיע ממיטב כספי ולתחזק חשבון ספוטיפיי במקביל לתכנית המשפחתית של אפל.

ובעצם – למה השיר הזה תפס אותי כל-כך לא מוכנה? בשנים האחרונות כמעט ולא תופסת אותי מוזיקה של מילים, בטח לא באנגלית; תופסים אותי צלילים, מרווחים, הפתעות אינסטרומנטליות – למילים אני כמעט ולא שמה לב. אבל Night Shift של לוסי דייקוס הוא שיר שכולו תשומת לב למילים, כבר כשהוא נפתח:

The first time I tasted somebody else’s spit
I had a coughing fit
I mistakenly called them by your name
I was let down, it wasn’t the same

כחודשיים לאחר מכן נחתתי בלונדון ליום וחצי, בדיוק בשבוע ש-Historian יצא. זה היה סופ"ש מושלג, כמעט ואין כאלו בלונדון. הייתה לי חצי שעה בלבד לפני הטיסה חזרה ואיך שנכנסתי והסרתי את הכפפות – הדבר הראשון שהמבט שלי פגש הוא האלבום הזה, עומד על כן ה-What's New. כמעט ואין כאלו רגעים. כמעט ואין כאלו אלבומים יותר.

תחת מדף הראויים לציון אפשר להזכיר גם את Boygenius, הפאואר-טריו של דייקוס, ג'וליאן בייקר ופיבי ברידג'רס. שלוש הנשים הסופר-מוכשרות האלה הצליחו ליצור EP פולקי ונעים שמביא לידי ביטוי את הקולות של שלושתן אבל גם משהו חדש רוקיסטי ומערסל. אחלה של דבר.

להאזנה לאלבום המלא של לוסי דייקוס
להאזנה לאלבום של בויג'ניוס

Jacob Banks – Village
שנת 2018 הייתה שנה אדירה לז'אנר האהוב עליי – R'n'B. יצאו לא מעט אלבומים מוצלחים וגם הרבה אלבומים שנהניתי להאזין להם למרות שהיו העתק-הדבק של משהו ששמעתי כבר בעבר. ועדיין – יש אלבום אחד שבלט בין כולם, אלבום ששני שירים ממנו אף הופיעו בסיכומי השנה שלנו ב-2017 (אז אולי זה לא כ"כ מפתיע שהוא מופיע פה עכשיו). ג'ייקוב בנקס האנגלי עשה זאת בגדול עם Village; אלבום שמעבר לעטיפה המהממת ביופיה, גם מצליח באמת להיות תיעוד מהימן לכפר: הרבה מאוד קולות שאולי קרובים אחד לשני מבחינה אתנית אך משקפים מגוון רחב של דמויות, פרספקטיבות והיסטוריות. בנקס מספר שבחר את השם הזה לאלבום כי "It takes a village" – ושהאלבום הזה הוא באיזשהו מובן ילד של הכפר. וואלה, זה מרגיש ככה. יצא ילד מוצלח!

ראויים לציון בגזרת אלבומי ה-RnB הם גם אלבומיהן של ג'ורג'ה סמית', Lost & Found ואלבומהּ המופלא עוד יותר של נאוֹ, Saturn שהתחרה ראש בראש עם ג'ייקוב בנקס לראשית הרשימה.

להאזנה לאלבום המלא

Kanye West – Ye
כשיצא לפני שנתיים Life of Pablo ברוב רעש וצלצולים – נמנעתי ממנו. יש משהו שגורם לי לסלוד ממש מתופעות שכולם תמימי דעים לגביהם; יצר האנטי שלי מתעורר לקול שעיטת ההמון. כך יצא שמוזיקה לפעמים פוגשת אותי באיחור רב, אחרי שההתלהבות ממנה דעכה. כנראה שהמפסידה היחידה היא אני, או שבעצם אולי זה לא כל-כך משנה. ובכן – את Life of Pablo פגשתי באיחור והתאהבתי באלבום ומבחינתי Ye (או גם: I hate being bi-polar, it's awesome) הוא המשך די ישיר שלו הן מבחינת התכנים והן מבחינת פוטנציאל ההתמכרות.

כשיצא, כתבנו עליו כך:
נדמה שהאלבום הזה לא יכל שלא להניב מנעד רחב כל-כך של רגשות ותחושות שכן הוא כולו על הרצף שבין אפיזודה מאנית לדכאונית. שיר הפתיחה של האלבום הזה, בדומה ל-Life of Pablo קודמו, הוא הפנינה האמיתית של האלבום; כולו פינג-פונג בין הצד המאני, הפזיז, ההרסני של קניה לבין הצד הדכאוני, האיטי, העצוב. שניהם יחד מניבים תוצאה יצירתית להחריד:

The most beautiful thoughts are always besides the darkest
Today, I seriously thought about killing you
I contemplated, premeditated murder
And I think about killing myself
And I love myself way more than I love you, so…
Today, I thought about killing you, premeditated murder
You'd only care enough to kill somebody you love
The most beautiful thoughts are always inside the darkest

בעולם שבו אמנים במעמדו בוחרים לעסוק בנושאים חברתיים, מגדריים, בגזענות או בפוליטיקה – קניה דווקא עושה סיבוב פרסה וחוזר להתמקד בעצמו, ביחסים שלו עם עצמו, ביחסים שלו עם סובביו וכן, גם בהתמודדות עם התבטאויות פחות מחמיאות המיוחסות לו בשיר Wouldn't Leave:

"?They say, "Build your own"—I said, "How, Sway
"?I said, "Slavery a choice"—they said, "How, 'Ye

My wife callin', screamin', say we ’bout to lose it all
Had to calm her down ’cause she couldn't breathe

אפשר להגיד שהכל חלק משגעון גדלות – אבל אני חייבת להודות שעבורי כן מדובר באנחת רווחה: יש אנשים שעדיין מתעסקים בעיקר בעצמם, ואיזה גועל נפש וגם כיף זה לפעמים.

להאזנה ל-EP של קניה

Khurangbin – Con Todo El Mundo
האלבום הראשון שנכנס לרשימה שלי; הלכה למעשה, הוא נכנס כשיצא אי שם בינואר. אז איך קם אדם ויודע שזה האלבום שהכי יאהב השנה? פשוט מאד: תכניסו לאלבום דיסקו, פסיכדליה, פ'אנק ומוזיקה מהמזרח הרחוק ואני בכיס שלכם.
היופי וההפתעה האמיתית במה שהשלישייה מטקסס עושה הוא שהם מצליחים לפרוץ את חומות האיזוטריה בקרב קהל חובבי המוזיקה; השירים והאלבום יחסית קצרים, הסאונד יפהפה, והם הנגישו את האלבום לקהל שלא תמיד מאזין למוזיקה מהמחוזות הללו, במיוחד כשמדובר באלבום אינסטרומנטלי ברובו.

האלבום המלא להאזנה

Saba – Care for Me
אלבומו השני של הראפר Saba הוא מעבר לאלבום השנה שלי, הוא אלבום היפ-הופ שמעמיד סטנדרט חדש של רגישות ואלגנטיות של טיפול בנושאים רגישים כמו אובדן ודיכאון.
מי שמחפש אלבום לשקוע איתו, כזה שכולנו צריכים מדי פעם – זה האלבום; המוזיקה מהפנטת והפלואו לא נשמע לרגע כאילו אֶבֶל הוא הנושא שעל הפרק. עם זאת, ברגע שמקשיבים למילים מגלים את אחד הכותבים החריפים בסביבה ופרפורמר יוצא דופן.
ניחוש שלי, את אלבומו הבא הוא כבר לא יוציא במסגרת עצמאית.

האלבום המלא להאזנה

Batuk – Kasi Royalty
צמד ההאוס מדרום אפריקה המורכב מקרלה פונסקה וספוק מטאמבו הוא לא שם חדש בסצנה. השנה הם עשו קפיצה משמעותית עם שני אלבומים שהוציאו, אך אנחנו נדבר על אחד מהם: Kasi Royalty. זהו אלבום אלקטרוני, רקיד וקצבי ברובו אך הכח האמיתי שלו הוא בדרך שבה הוא נוגע כמעט בכל ז'אנר אפשרי מהיבשת, החל בקריביים ועד לנגיעות מאמריקה הדרומית.
ז'אנרים כמו סוקוס מקונגו, היי-לייף מגאנה ו-Gqom מדרום אפריקה מקבלים כולם את האסתטיקה האפרו – פיוצ'ריסטית של הצמד ומוגשים למאזין בתיבול אלקטרוניקה עכשווית.

עכשיו רק נשאר שמישהו יביא אותם לארץ.

האלבום המלא להאזנה

U.S. Girls – In a Poem Unlimited
אני לא חושבת שאפשר לדבר על שנת 2018 במוזיקה מבלי להתייחס להשפעה של השיח הפמיניסטי על המוזיקה שנעשתה. השנה הזו הייתה סחרחורת של תגובות ותגובות-נגד בנושא זכויות נשים, גם בישראל אבל בעיקר בארה"ב, ולכן לא פלא שמוזיקאית שקוראת לעצמה "בנות ארה"ב" הוציאה אלבום בעל תכנים פוליטיים. השם הזה הוא קצת אירוני כי מייגן רמי פועלת מטורונטו שבקנדה, והאלבום הזה אפילו נכנס לרשימה הקצרה של פרס "פולאריס" היוקרתי של תעשיית המוזיקה הקנדית.

רמי יוצרת מוזיקה שבשמיעה ראשונית יכולה קצת להטעות כי היא מתכתבת עם מוזיקה של להקות נשיות משנות השישים עם סאונד מתקתק וכיפי. אבל כשאני מעיפה מבט במילים, אני מוצאת בהן עיסוק בחוויות נשיות כמו השתקה עצמית, בשיר שכותרתו "למה אני תמיד מאבדת את הקול שלי מתי כשיש לי משהו להגיד". ובכלל ריי לא באה להיות נחמדה, היא עצבנית לאללה, כמו ששיר אחד שלה אומר, כך שאני אוהבת את השימוש החתרני שהיא עושה בסממנים מוזקליים "נחמדים".

זהו אלבומה השישי, אך הראשון בחברת 4AD הוותיקה, ולא פלא שהוא זכה ליותר תשומת לב מהקודמים כיוון שהוא מצליח להיות מדויק ובועט מבלי לאבד חוש הומור עצמי. למרות שיצאו השנה עוד אלבומים נהדרים של רוק נשי, איכשהו זה האחד שמצאתי את עצמי חוזרת אליו הכי הרבה, ולכן זהו האחד שבחרתי בתור מייצג של רוח הזמן הפמיניסטי העכשווי.

האלבום המלא להאזנה

Loma – Loma
אמנם מדובר בפרויקט חדש, אך הגעתי אליו משוחדת מראש בשל מעורבותו של ג'ונתן מייברג, הסולן של שירווטר ואחד המוזיקאים האהובים עליי בכלל (גם כתבתי פה למה). מדובר למעשה בצירוף בינו לצמד שחימם אותו בטור האחרון של הלהקה שלו: הזוג הנשוי אמלי קרוס ודן דושינסקי. אחרי הטור הם קבעו להיפגש ביחד ולעבוד על אלבום משותף, אבל משבר בלתי צפוי כמעט וביטל את התוכנית – בנתיים קרוס ודושינסקי החליטו להתגרש, מה שלכאורה יצר מתחים שהם אולי לא רצו להביא ליצירה משותפת.

למרות זאת, שלושת המוזיקאים לא רק הצליחו להמשיך ליצור יחדיו אלא גם יצרו את אחד האלבומים היפים של השנה, אלבום רוק עם סאונד מהפנט שמזכיר לי הרכבים כמו Low. ברוב השירים יש צלילים קצת דיסוננטיים אלקטרוניים, שיוצרים תחושת אי-נחת ונותנים את ההרגשה שמדובר באלבום קצת אפל. למרות החשש שלי שזה יישמע יותר מדיי כמו שירווטר, הרכב האם של מייברג, השירה של קרוס מעניקה ללהקה צליל מאוד שונה ויחודי לה. זה לא סתם פרויקט צד אלא יצירה חזקה שעומדת בפני עצמה.

להאזנה לאלבום המלא

Idles – Joy As An Act Of Resistance
כשהסינגלים הראשונים מהאלבום הזה יצאו, מיד התחילו הלחשושים שזה הולך להיות אלבום השנה. אני התעלמתי כמובן. מה לי ולחבורת חוליגנים אנגלים? ימי הפאנק הרועש שלי הסתיימו כבר. ואז במקרה, כשאני מאזינה לפלייליסט ביוטיוב שנוצר אוטומטית, נפלתי על השיר "Colossus" וזו הייתה פשוט מכה לפרצוף, עם דינמיקת השקט/רועש/שקט של השיר, והאנרגיות של הזמר. מי זו הלהקה המדהימה הזו? תעצרו את הכל, אני חייבת לדעת! ואז הרגשתי קצת דבילית כשגיליתי שאכן זו הלהקה שמקודם לא טרחתי להקשיב לה כי הם לא נראו מתאימים לטעם הנוכחי שלי. מאותו רגע ועד היום הצטרפתי לקבוצת המכורים לאיידלס. הבנתי שהרושם הראשוני שלי לגביהם היה מוטעה – למעשה איידלס לוקחים את המראה האגרסיבי שלהם ועושים בו שימוש חתרני של קידום מסרים "יפי נפש" כמו פמיניזם, סובלנות למהגרים ודיבור על פערי מעמדות. מאחורי הלהט המדבק של איידלס מסתתר סיפור החיים קורע הלב של הסולן ג'ו טאלבוט שמדגיש את הפן התרפיוטי ביצירת אמנות מכאב, כמו ששם האלבום רומז אליו, אקט של התמרה רגשית. מה שאיידלס מצטיינים בלעשות זה לקחת סוגיה פוליטית מופשטת, כמו נגיד הקמפיין שהיה בבריטניה בעד הברקזיט ונגד מהגרים, ולהפוך את זה למשהו אישי לחלוטין, למשל בשיר "Danny Nedelko", בו טאלבוט מציין את כל החברים שהוא מכיר שהם גם מהגרים. הקמפיין נגד המהגרים הוא כבר לא נגד אנשים חסרי פנים, אלא נגד החבר הכי טוב של טאלבוט, דני. בשנה בה לא מעט פעמים ייאוש השתלט על השיח של מי שאכפת לו מהערכים שציינתי למעלה, איידלס החזירו את החוצפה ושמחת החיים כגורם מדרבן לעשייה פוליטית. הם הזכירו שהתגובה הכי טובה למתי שהחיים זורקים עליך את כל החרא שאפשר, זה לקום מהרצפה, לסחוף אחרים אחריך וביחד ליצור משהו חדש.

להאזנה לאלבום המלא


Orchestre Tout Puissant Marcel Duchamp – Sauvage Formes
הגעתי לאלבום הזה במקרה, השיר הראשון מתוכו הגיע אליי בעזרתו של ספוטיפיי אולמייטי. הקצב המתפתח, עוטה שכבות נוספות של מקצבים, כלי נשיפה ושירה ההופכים יחד לטירוף מאורגן – מיד גרם לי להאזין לכל האלבום. תוך כדי הבנתי שאני לא מסוגל להגות את שמה של הלהקה והתחלתי לבדוק במה מדובר.

התזמורת המהוללת של מרסל דושאן (בתרגום חופשי מגוגל טרנסלייט) היא להקה המגיעה משוויץ, נוסדה ב-2006 וזהו אלבומה השלישי! בעבר היא מנתה ״רק״ שישה חברים, היום הם כבר 14. ארבעה עשר חברים הממלאים את הבמה באנרגיה והתכה של סגנונות, תמיד מנסים ליצור מחוץ לתבניות מקובלות ולשבור גבולות קיימים. שם האלבום ״צורות פראיות״ בא לתת רמז עבה למה שקורה בפנים ואפילו שמה של הלהקה ארוך מידי לכל הדעות.

האלבום סוחף, כיפי להאזנה, מקפיץ ולרגע לא משעמם.

להאזנה לאלבום המלא

Tom Misch – Geography
אלבום הבכורה של תום מיש הוא תוצר של כמה שנים בהן הוא יצר מוזיקה שפורסמה בעיקר בסאונדקלאוד. מיש הוא אמן ביטים שגדל בדרום לונדון המזמין אותנו לבוא מדרום לנהר שם הכל קורה. באלבום הבכורה שלו הוא בוחר גם לכתוב שירים וגם לשיר אותם. הוא משתף פעולה עם אמני ראפ כמו דה לה-סול, MCs כמו Loyal Carner.
האלבום כולו הוא ממתק קצבי, משלב באינטליגנטיות נעימה, אולי לעיתים מרגישה אפילו נעימה מידי, ג׳אז, ארנ׳בי ואלקטרוניקה. נדמה כי כל פריטה וכל ביט הוא תוצר של מחשבה. שני דברים מעולים שקורים באלבום הזה: קאבר אינסטרומנטלי ל-Isn't She Lovely והשיר שבעיני הוא המדוייק ביותר באלבום יחד עם דה לה סול: It Runs Through Me.

להאזנה לאלבום המלא

Sudan Archives – Sink
Sudan Archives הוא שם הבמה של הכנרית והזמרת בריטני פארקס מלוס אנג׳לס. המוזיקה שהיא עושה, במיוחד ב-EP הזה, מהפנטת וזורקת אותי למקומות אחרים לחלוטין מהחוף המערבי של ארה״ב. החזרה לשורשים כבר הפכה להיות כמעט דבר המצופה ממוזיקאים אפרו-אמריקאיים בימים אלה, ואני באופן אישי רק מרוויח מכך; התכה של סגנונות, או יותר מזה – של טריטוריות – שלכל אחת אופי, שורשים מסועפים והשפעות, יכול לעשות רק טוב.

ב-EP הזה, סודן מביאה סאונד חם, לעיתים קרובות רפטטיבי, המשלב אלקטרוניקה וצלילים שבטיים המגיעים בעיקר מכלי מיתר צפון אפריקאים (לירה או קורה למשל) מותכים לתוך אווירה יוצאת דופן ועם זאת מאד נעימה. מתאים כמו כפפה ליד במזג אוויר קר.

להאזנה לאלבום המלא

Vulfpeck – Hill Climber
האלבום הראשון ברשימה שלי הוא זה שיצא הכי מאוחר. האלבום החמישי של ההרכב המשובח Vulfpeck הוא מענג בדיוק כמו האלבומים שקדמו לו, ואפילו קצת יותר. ההרכב עלה על נוסחה מנצחת של ארנ'בי רזה ושמח, עם מלודיות דביקות ותחושת מגניבות כללית, בלי לוותר על רמת נגינה גבוהה מאוד; גבוהה עד כדי כך שהבאסיסט ג'ו דארט כבר הפך לגיבור תרבות בקרב באסיסטים (ושאר חובבי מוזיקה מסביב לעולם). הקליפים של Vulfpeck תמיד משעשעים ומגניבים, אבל כדאי לעצום עיניים (או פשוט להקשיב בספוטיפיי) ולשים לב כמה המוזיקה שלהם טובה. פשוט טובה.

להאזנה לאלבום המלא

The Good, the Bad, and the Queen – Merrie Land
האלבום השני של ההרכב הזה, שאין לו באמת שם, הפתיע אותי כי חשבתי שהאלבום הראשון שלהם היה פרויקט חד פעמי; והנה – מסתבר שהרביעיה המוכשרת הזאת מרגישה שעוד יש לה מה לומר ביחד. The Good, the Bad and the Queen הם בעצם דיימון אלברן, שהחליט להפוך את אלבום הסולו הראשון שלו לאלבום של להקה: הוא צירף אליו את פול סימונון (הקלאש) על הבס, את סיימון טונג (הוורב) על הגיטרה, ואת המתופף הניגרי טוני אלן על תופים וכלי הקשה, וב-2007 הם הוציאו אלבום ראשון בהפקה של דיינג'ר מאוס. קשה מאוד להגדיר את המוזיקה של Merrie Land: קצת ג'אז, קצת קברט, קצת אלקטרוניקה, קצת פולק, והכל מאוד מאוד אנגלי. ההפקה הפעם היא של טוני ויסקונטי (שזכור בעיקר מעבודתו רבת השנים עם דיוויד בואי), והתוצאה מעולה: נאיבית לפעמים, מטרידה לפעמים, עדינה מאוד. בהתחשב בכך שהשנה יצא גם אלבום מעולה לגורילאז (The Now Now) – זאת הייתה שנה טובה מאד לדיימון אלברן.

להאזנה לאלבום המלא

בוטלגים והוצאות חדשות

Bob Dylan – More Blood, More Tracks
זו לא מוזיקה חדשה, אבל זו דרך חדשה להסתכל על מוזיקה אהובה, וזה תמיד טוב. השנה יצאו שני דברים שגרמו לי לחשוב אחרת על מוזיקה שחשבתי שאני מכיר טוב: בוב דילן שיחרר באופן רשמי את ההקלטות המקוריות לאלבום Blood on the Tracks, אחד האלבומים האהובים והמוכרים שלו. הגרסאות החדשות/ישנות שונות מאוד מאלו שיצאו בסופו של דבר, ומזכירות שסיפור טוב יכול להיות מסופר בכמה דרכים. אותי אישית שימחה במיוחד הגרסה של A Simple Twist of Fate, שיר שבשנים האחרונות מבוצע בהופעות כמו הגרסה המקורית שלו הטובה יותר מגרסת האלבום, עד כמה שדבר כזה אפשרי.

להאזנה לאלבום המלא

David Bowie – Loving the Alien
ההוצאה המחודשת של בואי קצת שונה; כאן מדובר על אלבומים שבזמנו נקטלו על ידי המבקרים, ובדרך כלל נחשבים כהערת שוליים (במקרה הטוב) בהיסטוריה המוזיקלית של דיוויד בואי. ההוצאה המחודשת מאפשרת לקהל אוהבי בואי להיזכר בשירים הללו שוב ממרחק הזמן, לתת להם הזדמנות נוספת, ולראות אותם כחלק מהסיפור השלם של דיוויד בואי. ולדעתי לגמרי בצדק.

 

Autechre – NTS Sessions 1-4
אינני נמנה עם חסידי תיאוריית 'מות האלבום כפורמט'. למרות זאת, אני בהחלט מוצא את עצמי צמא לסוגים חדשים של חוויות האזנה, כלומר, משהו קצת אחר מ-"12 טראקים של 4 דקות בממוצע". כנראה שאוטקרה שמעו את תפילותיי כי הם הנחיתו עליי את חווית ההאזנה המשמעותית ביותר שהייתה לי השנה. כן, לא בכל שבוע מצאתי את עצמי מפנה 8 שעות לשמוע את כל החבילה הזו של IDM קודח, אבל כאשר כן עשיתי את זה, החוויה הייתה כה שלמה ומתגמלת שהחיים עצמם כאילו עברו טרנספורמציה קלה בפרק הזמן הזה. אז קודם כל, ה- NTS Sessions, שהם 4 דיסקים של שעתיים בדיוק כל אחד – הם יציאה כה מופרכת, שאני לא יודע בכלל לאמוד את גודל הנס שהיא אשכרה עובדת. כבר שמעתי כמה הוצאות מפלצתיות של אוטקרה, משהו הפעם נלקח רחוק עוד יותר מכל מה ששמעתי מהם עד היום. קודם כל, מעבר לאמנות של סידור הצליל במרחב (מקצבים ומלודיות), הגאונות של הצמד הזה היא בכל הנוגע להנדסת הצליל עצמו. בכל האזנה האוזן שלי גילתה כמה עשרות של צלילים שהיא לא ידעה על קיומם בכלל. מדובר במעבדה, עוד לפני המוזיקה. זו הוצאה בלתי נתפסת במופרכות שלה, מהמקרים האלה שאם היו עושים את אותו דבר רק טיפה פחות מוגזם, זה כבר לא היה עובד. אבל הו, כמה שזה עובד – זו חוויה שכל חזרה אליה היא עולם ומלואו. ביי פאר מדובר בהוצאה המרתקת ביותר השנה.

להאזנה לסשנים המלאים: 1 2 3 4

Of Montreal – White Is Relic / Irrealis Mood
מה זה צריך להיות? להקת על מוציאה אלבום בו היא מביאה לכדי מיצוי מקסימלי את הקשת המוזיקלית הצבעונית שלה, מתבלת בכמות לא מבוטלת של יצירתיות וחידושים מרעננים, חותמת בכתיבה מדויקת של שירים ממכרים, והעולם מושך בכתפיו! זאת אומרת, כן, האלבום קיבל פרגונים מחויכים – אבל נראה כאילו לאנשים נמאס קצת מאוף מונטריאול והאלבום התנדף מזיכרונם כעבור שבוע. טוב, אז לא אצלי. אני אעז ואנקוב באמירה שערורייתית: האלבום הזה משתווה ל Hissing Fauna, Are You the Destroyer? ברמתו, ממש ככה. מבין כל האלבומים השנה, זהו האלבום היחיד שהצלחתי לזהות בו מלאכת מחשבת של התייחסות למבנה כחלק מהותי ביצירה: האלבום מונה 6 שירים בלבד, אך עשירים בנפחם, אשר בנויים למעשה כל אחד מ-2 תמות עיקריות – לפעמים שזורות ולפעמים מונחות זו אחרי זה. כך, במקום לשלוף שירים מהמגירה ולהרכיב מזה אלבום, אוף מונטריאול כותבים יצירה שיש משמעות לשלד שלה, היא בנויה בתוך מסגרת ברורה, והם משתמשים במסגרת הזו כדי להעמיק את איכות היצירה.
ובאשר לשירים, הו, כמה שהם נהדרים. מלודיות ומהלכים הרמוניים אוף-מונטריאוליים קלאסיים, ליריקה שנונה ובשפה מפותלת, ועיבודים פומפוזיים חסרי מעצורים. זה אלבום שזרק אותי בדמיון למועדון אפל ומלא באנשים עצובים ומתוסבכים, כאשר קווין בארנס מופיע מול כולם וגורם להמון להזדהות עם הנרקיסיזם והפרעות האישיות שלו. התרגשתי לא מעט פעמים ממנו ואני לא אוותר עד שהוא יזכה לכבוד המגיע לו – כי זה האלבום הכי חכם של השנה, שמשתמש בחכמה הזו כדי להעביר עומקים רגשיים אפלים במסווה של כיף ואלקטרו-פופ.

להאזנה לאלבום המלא

Nils Frahm – All Melody
בכל הנוגע לבחירת אלבום השנה, חוקי המשחק הם שונים לחלוטין. בעוד רוב המוזיקה שעוברת באוזניי מקבלת איזושהי התייחסות ביקורתית – טובה או רעה – שניתנת להסבר מילולי כלשהו, אלבום השנה תמיד חף מכל אלה. הוא לא חייב להיות חדשני, קונסיסטנטי, וירטואוזי, או כל פרמטר ביקורתי כזה או אחר. הוא יכול לעמוד יציב בראש הרשימה, פשוט כי הלב שלי מסרב לעמוד בפניו.
המוזיקה של נילס פראהם ליוותה אותי במגוון מצבים השנה: בזמן למידה, לפני השינה, בזמני שכיבה מהורהרת על המיטה, באוטובוסים, וגם בעודי מושיב את גופי המותש על הדשא בפרימוורה ומשקיף על ההופעה בבמת האפל מיוזיק. הצלילים של אותה הופעה היו אמורים לחלוף מעל האזנים שלי, שכן בסך הכול הגעתי לנוח לצלילי סינטיסייזרים ולופים של פסנתר חשמלי. אבל מספר רגעים מוזיקליים משמעותיים באותה הופעה דקרו אותי מספיק חזק כדי שאשוב במהרה הביתה ואגלה את אלבום השנה שלי.
All Melody הוא אלבום של אלקטרוניקה מינימליסטית הגובלת באמביינט-טכנו. זהו. לא מדובר בבשורה של ממש. מלודיות פשוטות, סימפולים דקיקים של קולות מקהלה, אולי איזו קרן יער שמפציעה באיזה טרק או שניים. הממד הרגשי כאן הוא זה שכה עצמתי. נילס טווה לאורך האלבום חוט של טקסטורות וסאונד מחבק המוליך את המאזין (אותי) במעין דרך מבטחים שלא ניתן לסרב לה. כל שלב בדרך מרגיש כאילו המוזיקה היא שמובילה – אין צורך להיות מאזין אקטיבי, אלא להפקיד את בטחונך בצלילים שידריכו אותך בנבכי אותו עולם רגשי שהם חלק ממנו. רפרנסים ורעיונות מוזיקליים הולכים ונבנים לאורך הזרימה המופלאה של האלבום שמגיעים לשיאם היפהפה בקטע הנושא הממוקם היטב במרכז האלבום. הקתרזיס הזה כה חזק שהוא מצליח לשמור על עניין גם עד לסיום, כך ששעה ורבע של מוזיקה הופכת לחוויה מזוקקת ומציפה. קשה מאוד להישאר אדיש ל-All Melody.
אני מודה, אני נפלתי שדוד, ודי מהר. אני לחלוטין יכול להבין למה שזה לא יקרה לאחרים. אבל אין שום צורה שבה אוכל להימנע מלהעניק לאלבום את התואר הנכסף, וממש לא אכפת לי.

להאזנה לאלבום המלא

ראויים לציון:
Anna Von Hausswolf – Dead Magic: ה-יציאה של השנה, בשורה מוזיקלית של ממש. Darkwave עוצמתי, בנוי לתפארת ומלא ברגש וייחוד.
Alex Zhang Hungtai – Divine Weight: אלבום האמביינט של השנה, בשנה רוויית אלבומי אמביינט מצוינים בלאו הכי.
Marlon Williams – Make Way For Love: האלבום הכי אחיד ברמתו ששמעתי השנה, פשוט כל שיר מושלם.

Marissa Nadler – For My Crimes
את For My Crimes גמעתי בשקיקה כשצעדתי בפארק הירקון בשעות הערב המאוחרות. הקול של מריסה נדלר שר שיר ערש אפל לעצים ולאבנים שבפארק. חלק מהמבקרים מגדירים את המוזיקה של נדלר כפולק גותי. For My Crimes מאשש את התיאוריה שעיסוק בחומרים אפלים יכול להעצים את החוויה האסתטית שלנו מהיצירה; נדלר יודעת לטוות תחת הגיטרה שלה את חטאי העבר ויאוש העתיד, היא מצליחה להעלות את האסתטיקה הגותית של המאה ה-19 באוב ועדיין להשמע רלוונטית.

את האלבום הזה צריך לשמוע כמקשה אחת. כל שיר מוביל לשיר הבא אחריו, ובונה אפקט מצטבר אצל המאזין. זהו אלבום השנה שלי ולו בגלל שנדלר הכריזה שזהו האלבום העצוב האחרון שהיא תעשה ואני שמחה בשבילה. עצב הוא משא כבד גם שהוא מותמר ליצירה יפה כל כך.

להאזנה לאלבום המלא

Muse – Simulation Theory
בניגוד לאלבום של מריסה נדלר, Simulation Theory הוא אלבום מאוד לא אחיד ברמתו. הוא מכיל כמה קטעי מופת שבהחלט מפצים על ביצועים פחות חזקים, ואלו נושאים על שכמם את האלבום עד היכל התהילה של אלבומי השנה שלי. בחרתי לתת לאלבום ציון לשבח ולא להתמקד ב-Void ו-Algorithm המעולים הודות לשני דברים: תוכן וצורה.

ברמת התוכן: Simulation Theory מצליח לגעת באי נחת גדולה שקיימת כיום לנוכח המקום שתופסת טכנולוגיה בחיינו. לא חושבת שהיה השנה הרכב אחר שבחר לעסוק בנושא החשוב הזה (Dirty Computer של ג'אנל מוניי אולי משתמש במטאפורות מעולם הטכנולוגיה כדי לדבר על יחסים ומיניות ולכן, בעיני, אין שום מקום להשוואה). ברמת הצורה: האלבום מכיל שני צדדים – ״הצד הרשמי״ והצד האלטרנטיבי – ביצועים אקוסטים לשירי האלבום. מדובר למעשה באלבום אחד שמכיל 21 שירים (!) בו מיוז פועלים בשיטת תוכנית לבקשתך, ומספקים שלל גרסאות לכל שיר ושיר כדי לשמח את לבב מאזיניהם. דווקא הקטעים האקוסטים חושפים צד חדש של ההרכב ומכינים (אולי) את הקרקע לשלבים הבאים. ומי היה מאמין? מסתבר שדווקא מיוז המצועצעים מצליחים להתעלות על עצמם בביצוע המינימליסטי (ביחס לעצמם).

אלבום השנה שלי ניתן ל-Simulation Theory על דיאלוג מקורי ונדיב עם המאזינים, התייחסות לנושאים רלוונטים וביצועים אקוסטים ואינסטרומנטלים מצטיינים.

להאזנה לאלבום המלא

John Coltrane – Both Directions at Once: The Lost Album כמעט מדי שנה (בשנים האחרונות) מופתעים חובבי ג'אז רבים מהוצאתם לאור (תרתי משמע) של אלבומי ג'אז של גדולי הדור שהלכו לעולמם. ב-2016 ראו אור הקלטות של הטריו של ביל אוונס ביער השחור בגרמניה מ-1968 וקטעים מהופעות של סטן גטס וג'או גילברטו מהופעות חיות ב-1976 שלא נשמעו מעולם. לשמחתי ולשמחת רבים, ה"טרנד" הזה לא פסח על 2018 וכך זכינו לאלבום חדש של ג'ון קולטריין שהוקלט באולפן בניו ג'רזי במארס 1963, ארבע שנים לפני מותו. הסקסופוניסט סוני רולינס (בציטוט בחוברת האלבום) ציין כי מציאתו של האלבום הינה "כמו למצוא חדר חדש בפירמידה גדולה". בהקלטה משתתפים חברי הרביעייה שלו ואחת הבולטות בהיסטוריה: מקוי טיינר (פסנתר), ג'ימי גאריסון (בס) ואלווין ג'ונס (תופים). הסיפור מאחורי מציאת האלבום מדהים לא פחות מהנגינה של הרביעייה המופלאה בניצוחו של קולטריין. האזנה לאלבום מגלה את קולטריין (וההרכב הנפלא שאיתו) באחת מתקופות השיא של יצרתו המוזיקלית כיוצר וכמלחין, מה שמחדד עוד יותר את השאלה – איך הוסתרה פנינה כזאת עד כה? למרבה המזל, טכנאי ההקלטות של האלבום שמר עותק אחד והעבירו לאשתו (הראשונה) של קולטריין, נעימה. העותק נשמר אצלה ובסיוע רוי קולטריין (בנו הבכור) יצא לאור. מרבית יצירות האלבום כבר הושמעו בעבר, אבל הביצועים מבריקים, מורכבים ונעימים לאוזן. בקיצור, עונג צרוף.

להאזנה לאלבום המלא

GoGo Penguin – A Humdrum Star
כריס לינגוורת' (פסנתר), רוב טרנר (תופים) וניק בלאקה (בס) הם "גו גו פינגווין": הרכב מוזיקלי שרק נראה כמו ג'אז, בכוונת מכוון, אבל יוצא מתוך הג'אז הקלאסי לכיוונים חדשים, מגוונים שמספקים צלילים יפהפיים. מדובר בהרכב בריטי שצמח במנצ'סטר ופעיל מ-2012. A Humdrum Star הוא אלבומם הרביעי של החבורה והשני בלייבל "בלו נוט". מדובר בחבורה מגובשת שמלחינה ומעבדת את יצירותיהם יחד ומצליחה לדלג בקלילות ראויה לציון בין סגנונות מוזיקליים שונים. באלבום החדש יש ניחוחות והשפעות של מוזיקה קלאסית והיפ הופ עם מרכיבים אלקטרוניים. לא בכדי הם מעידים כי אחד המשפיעים הגדולים על אלבומם החדש הוא בריאן אינו. מקור השפעה נוסף של השלישייה ממנצ'סטר הוא פסנתרן הג'אז (שנפטר בטרם עת בתאונת צלילה) השבדי אסביורן סוונסון. התוצאה הסופית לא רק שונה ממה שעשו בעבר, אלא שהיא מותחת את גבולות הז'אנר וחושפת אופציות מוזיקליות מרתקות עבור טריו ג'אז קלאסי.

להאזנה לאלבום המלא

Keith Jarrett – La Fenice
בנוסף ל"טרנד" של אלבומי ג'אז שאיש לא ידע על קיומם כמו זה של קולטריין, יוצאים מדי שנה גם אלבומים קצת פחות ישנים, כזה הוא ה"חדש" של קית' ג'ארט. לייבל ECM שחתום אתו יחד על קונצרט הסולו האלמותי בקלן (משנת 1975) ועל רבים מאלבומיו, שחרר השנה הקלטה של ג'ארט מ-2006 בוונציה. האלבום ראה אור חודש אחרי הישג נוסף של הפסנתרן בן ה-75: פרס אריה הזהב על מפעל חיים לשנת 2018 של פסטיבל המוזיקה הבינלאומי בוונציה. מדובר באלבום כפול שמאגד בתוכו את כל מה שיש לג'ארט להציע, והרבה ממנו. פרי ג'אז במיטבו לצד עיבודים מלודיים לסטנדרטים ידועים דוגמת Stella By Starlight ואחרים. היישר מהחלק הראשון (אשר לפי מיטב המסורת של שלו נקרא כך – חלק 1) באורך של כמעט 18 דקות, מפגין ג'ארט את כישוריו הטכניים וחושף את ההשפעה הקלאסית על הנגינה שלו. החלקים האחרים, ממוספרים אף הם, קצרים יותר ומגוונים. בהמשך מדלג ג'ארט עם אלתוריו בין שלל הסגנונות וההשפעות שמאפיינים אותו כל כך: גוספל, בלוז וג'אז קלאסי. אלבומי הופעות חיות תמיד שונים זה מזה, קל וחומר כשמדובר באלבומי אלתורים (פרי ג'אז) – כך גם האלבום הנוכחי דומה ושונה ומבהיר היטב מדוע מדובר באחד מגדולי הפסנתרנים בהיסטוריה ואחד מהמוזיקאים הייחודיים בעולם.

להאזנה לאלבום המלא


LUMP – LUMP
לקח לי זמן להתאהב באלבום הזה, מודה ומתוודה. אני רגיל לקבל את מנת הלורה מארלינג שלי עם קורטוב של פולק בטעם של פעם, ועם תוספת נדיבה של פריטת הגיטרה הייחודית שלה, שאני מוקסם ממנה עוד מאלבום הבכורה המופתי שלה שיצא לפני עשור בדיוק. הפלירטוט שלה עם העולם האלקטרוני החל כבר באלבומה הקודם משנה שעברה (Semper Femina), והשנה היא לקחה את הפלירטוט לשלב הבא, וחברה למוזיקאי מייק לינדסיי (מהרכב הפולקטרוניקה Tunng), עימו יצרה את ההרכב LUMP, אשר כולל חוץ משניהם גם יצור גדול ופרוותי במיוחד – מעין אלטר אגו של הצמד, או ישות שלישית שהתהוותה כתוצאה מהקשר המוזיקלי והנפשי בין השניים (במונחים פסיכואנליטיים היה אפשר אולי לכנותו "השלישי האנליטי", אבל בואו לא ניכנס לזה).
האלבום האווירתי הזה, שחלקו הגדול מורכב מבליל של ביטים אלקטרוניים מונוטוניים (אך נעימים) שמלווים בטקסטים מעט סוריאליסטיים וחסרי פשר לעיתים, היה לי קשה לעיכול בתחילה. אבל רק בתחילה. כי זו עדיין לורה מארלינג. זה עדיין אותו קול טהור ומחוספס, ילדותי ובוגר, זך ושבור – הקול שמצליח בכל פעם לפצח את הקוד לחדר הנעול בלב שלי, ולפתוח אותו מחדש. מבחינתי, לורה מארלינג יכולה לשיר גם על גבי רקע של מסור חשמלי, ואיכשהו היא תגרום לו להישמע עדין וערב לאוזן.
LUMP הוא אלבום שצריך לשמוע ברצף, והוא אף מתברך בקונספט שמאוד אהוב עליי והיה יחסית נפוץ כשעוד קנו אלבומים פיזיים: אין הפסקות בין השירים. זה הופך את ההאזנה לאלבום כמכלול ליותר מספקת ועשירה, כאילו הצמד מזמין אותך להיכנס לעולם שלו לכמה רגעים, מבקש ממך לא להתפתות לעבור לאלבום אחר או לעשות Skip בספוטיפיי. ואפרופו העידן נטול האלבומים שאנו חיים בו, אין ספק שמארלינג ולינדסיי עלו כאן על סטארט-אפ מעניין: במקום חוברת הקרדיטים שלרוב מצורפת לאלבומים פיזיים, כאן הטרק האחרון (שנקרא באופן מודע לעצמו "LUMP Is a Product") הוא למעשה רשימת הקרדיטים של האלבום, מוקראים בקולה הענוג של מארלינג, שהולך ומתפרק לרסיסים אלקטרוניים לקראת סוף הקטע. והרי לכם, המוזיקאים בקהל, רעיון מעולה: טרק אחרון כרשימת קרדיטים!
ההמלצה שלי: תנו לאלבום הזה כמה האזנות רצופות (הוא אפילו לא ארוך במיוחד, אז מדובר במשימה קלה לביצוע). תנו לו לחלחל פנימה באיטיות, תוך עיסוי רקמות עמוק לנפש, ולבסוף להתנחל באופן קבוע בתוך ליבכם.

להאזנה לאלבום המלא

Zeal and Ardor – Stranger Fruit
מנואל גגנו, מוזיקאי ממוצא שוויצרי-אפריקאי, הקים את ההרכב Zeal and Ardor ב-2013 כאתגר – הוא שאל אנשים אקראיים בפורום באינטרנט אילו שני סגנונות מוזיקליים שונים זה מזה כדאי לו לשלב ליצירת שיר. מתוך ההצעות, גגנו בחר בשילוב בלאק מטאל ומוזיקת עבדים שחורה, מה שהוביל אותו להקליט את האלבום הראשון של ההרכב, Devil is Fine, אלבום ששילב בצורה ייחודית בין מטאל מלודי למוסיקת סול, באווירת ספיריטואל דתית המושפעת משירי עם בקהילה השחורה בארה"ב, כזו שאפשר לשמוע בהקלטות של חוקר המוזיקה אלן לומקס, למשל.

השנה, ההרכב שיחרר את אלבומו השני, Stranger Fruit, אוסף של 16 קטעים הנעים בין מטאל שטני קצבי המשלב גראולינג, צרחות האופייניות לז'אנר, לבין שירת גוספל רוחנית ודקלום בלטינית. ייתכן והתיאור הזה נשמע עמוס ומוזר במקצת, אבל מנואל גגנו משלב בין הז'אנרים האלה בהצלחה. הקול שלו עמוק ועוצמתי, בין אם הוא שר בלחש, צווח או מדקלם, ובהופעה שנכחתי בה בבוסטון, אי אפשר היה לנתק ממנו את המבט; הכריזמה שלו כובשת, עומד באמצע הבמה בין שני זמרי ליווי, בסיסטית ומתופף, זה בבירור הפרויקט של גגנו.

Stranger Fruit הוא ללא ספק האלבום הכי ייחודי ומעניין ששמעתי השנה, מלא בהמנונים קצביים עם מסרים אפלים, כפי ששר גגנו בשיר Built on Ashes, הסוגר את האלבום: "like a stranger fruit, you will die alone". מומלץ גם למי שלא בהכרח מתחבר למטאל, ורוצה לשמוע את השילוב המפתיע בניצוחו של אמן עם יכולות מהפנטות.

להאזנה לאלבום המלא

DJ Koze – Knock Knock
כש-Knock Knock, אלבומו השלישי של הדיג'יי והמפיק הגרמני סטפן קוצלה, הידוע כדיג'יי קוצה, יצא במאי השנה, הגדרתי אותו כאלבום הרשמי של הקיץ. 16 הקטעים הנעים בין דיסקו, טכנו, Fאנק ומוסיקה אלקטרונית מלאת סימפולים, יצרו אלבום קיץ מושלם עם אווירה מרעננת, חלומית וסקסית. קוצה מארח באלבום אמנים כמו רושין מרפי וחוזה גונזלס, ונוסך בנו חוויה שהיא מצד אחד קלאסית לרחבת הריקודים אך גם מלאה בפזמוני דאנס-פופ קליטים המעוררים תחושה של עצב מתוק.

להאזנה לאלבום המלא

שנה שחונה עברה עלינו במחלקת הבלוז. אחרי 2017 הנהדרת עם הקומו מאמאז, ריהאנון גידנס ועוד הפתעות, הבציר של 2018 היה יחסית דל. עם זאת, אחרי נבירה מעמיקה נשלו שתי פנינים (או פנינה וחצי, אם נלך לפי האורך), שיצליחו, כך אני מקווה, לסכם לכם את 2018 מזווית קצת שונה. אין פה סינת'ים מרחפים או ביטים נשכניים, אבל יש הרבה רוח, מסורת ואהבה.

Dom Flemons – Black Cowboys
כשאנחנו חושבים על מערבונים כנראה שתעלה במוחנו התמונה הבאה: אמריקאי לבן עם שיערו הפרוע מתנפנף ברוח מתחת לכובע הקאובוי שלו, רוכב על סוס. דום פלמונס באלבומו החדש לוקח את התמונה הזו, אבל משנה את נקודת המבט. אצלו, הקאובוי הוא שחור. האלבום של פלמונס, יוצא להקת Carolina Chocolate Drops המשובחת, הוא מסע למוזיקה האפרו-אמריקאית השורשית, במערב ארצות הברית. זה עניין חדש בשבילנו. התרגלנו לשמוע אותה ממיסיסיפי, צפונה ודרומה; לפעמים אפילו מזרחה, אם הולכים לפידמונט בלוז. אבל פלמונס הוא מוזיקאי עם משימה, והוא מזכיר לנו שבעצם המוזיקה המסורתית מ"המערב הפרוע", נשענת בחלקים רבים ממנה על מסורות מוזיקליות וסיפוריות של הקהילה השחורה. השירים באלבום בחלקם הם נכסי צאן ברזל של הפולק האמריקאי, חלקם פחות מוכרים וחלקם חומרים חדשים שלו, שנכתבו בהשראת המוזיקה התקופתית. הוא מולטי-אינסטרומנטליסט, שר ומלווה עצמו לסירוגין בגיטרה, בנג'ו, כינור וכלי הקשה תקופתיים, ולעתים מקבל חיזוקים מחברים שאנחנו כבר מכירים דוגמת אלווין יאנגבלאד הארט או ג'ימבו מתיוס. שמונה-עשר שירים שיקחו אתכם למסע היסטורי מאיר עיניים ומחמם-לבבות.

להאזנה לאלבום המלא

Jerron Paxton – 7 Inch Series
עוד ידובר השנה במחוזותינו על לייבל “Jalopy Records” המשובח מברוקלין שעושה ימים כלילות בשימור והוצאה לאור של מוזיקה אמריקאית שורשית, דווקא מפיהם ואצבעותיהם של מוזיקאים צעירים יחסית. ריליס קטן עם נשמה גדולה הוא האי.פי. הזה של ג'רון "בליינד בוי" פקסטון האהוב, שביקר פה כבר שלוש פעמים והותיר שובל געגועים אחריו בכל פעם. אורכו של האלבום הוא תוצאה של הסדרה שבמסגרתו הודפס – כיאה ללייבל טרנדי מברוקלין הריליס הוא ב-7 אינצ', אבל לשמחתנו אפשר למצוא אותו גם בבנדקמפ.
פקסטון ממעט להוציא חומרים לרשת. המוזיקה שהוא מנגן, ההופעות החיות יפות לה, והקלטה אף פעם לא תצליח להעביר את הכריזמה והחום שיוצאים ממנו בלייב. אבל הגעגוע בעינו עומד, ולכן טוב שיש לנו את ארבעת השירים הקטנים והיפים האלה, להתנחם בהם בינתיים. הוא מתמחה בבלוז, בפולק ובג'אז הישן, מהימים שאלו עוד לא לקחו את עצמם ברצינות תהומית, בביצועים אקוסטיים מלאי הומור וקסם. מושלם כדי לשטוף את האוזניים בלילה, אחרי תלאות היומיום.

לאלבום המלא בבנדקמפ

כל שנה מחדש הרגע הזה מגיע ואיתו הקושי הגדול לצמצם ולבחור את אלבומי השנה מתוך כמה עשרות אפשריים. למזלי הגדול חברי הצוות של קולומבוס, שאת הסיכומים שלהם קראתם עד שהגעתם לכאן, כבר כתבו על לא מעט אלבומים שלא הייתי מוכן שישארו בחוץ ועשו לי את החיים לקצת יותר קלים. ואחרי כל זה, ולמרות שיש עוד כאלה שמאוד אהבתי השנה, הנה כמה מילים על כמה שאני יודע שישארו איתי עוד זמן רב באזניות ועל הפטיפון…

Pusha T – Daytona
אם יש משהו בו היפ הופ כז'אנר אף פעם לא הצטיין בו, זה תמצות. מאז שפורמט הדיסק הגיע לחיינו, ראפרים ומפיקי היפ הופ העמיסו אלבומים בעשרות שירים, מתובלים בין לבין באינספור אינטרו'ז, אאוטרו'ז וקטעי דיבור ומילמול. ופתאום בשנים האחרונות, מגמה חדשה ומבורכת – מינימליזם. ראפרים צעירים הולכים ומקצרים את האמירה שלהם ואת הקישוטים מסביב עם תזמונים שיותר מתאימים לשירי פאנק משנות ה-70. רק בשנה שעברה Lil Pump הכניס למצעד הבילבורד 100 את השיר הכי קצר שהגיע לשם מזה 42 שנים (!) – הקטע "Gucci Gang" שמסתיים אחרי שתי דקות ועשר שניות בלבד. המגמה לא נגמרת בחבר'ה הצעירים. מי שהשכיל יותר מכולם לנצל את הרעיון החדש לטובתו הוא מי שחשבנו שאיבד את זה (הפעם) לגמרי – קניה ווסט. ווסט הפיק השנה לא מעט שירים ואלבומים, אבל שלושה בולטים יותר מכולם, כולם משתמשים בנוסחה החדשה ולא עוברים את החצי שעה באורך; האלבום Ye של קניה עליו כתבה ממש פה למעלה שחר רודריג, האלבום KIDS SEE GHOSTS של הצמד בעל אותו השם המורכב מקניה וקיד קודי, והטוב מכולם לטעמי – אלבומו החדש של עוד ראפר ותיק ומצוין – פושה טי. שירים קצרים, ביטים מדוייקים ופלואו מושלם באלבום שגם מצליח לא להלאות, גם לנפק להיטים ("If You Know You Know" המדבק ו-"Santeria" המעולה) וגם להשאיר טעם של עוד. לא בכדי קוראים לו קינג פוש.

האלבום המלא להאזנה

Kali Uchis – Isolation
כבר התרגלנו לכמות שיתופי הפעולה באלבומי אר נ' בי והיפ הופ בשנים האחרונות, אבל רשימת האורחים באלבום הבכורה (!) של קאלי אוצ'יס הקולומביאנית-אמריקנית היא לא פחות ממפלצתית. בין השמות תמצאו את ת'אנדרקט, דיימון אלברן, קווין פארקר מטיים אימפלה, טיילר דה קריאטור, אגדת הפ'אנק בוטסי קולינס, סטיב לייסי הבסיסט של האינטרנט, BADBADNOTGOOD, דייויד סיטק מטיוי און דה רדיו ועוד ועוד. יכול להיות שכמוני, גם אתם הייתם ספקנים לגבי איך ישמע כנס האולסטארז הזה. אז תנו לי להרגיע אתכם, זה נשמע מדהים. מעבר לכך שאוצ'יס היא זמרת נהדרת, האסתטיקה שלה המשלבת פ'אנק וסול ישן, דו-וופ, בוסה נובה, רגאטון ואר נ' בי עכשווי היא הכוח הגדול של האלבום. עוזרים לכל העסק כתיבה משובחת והגשה מלאה בסטייל. רוצים להרגיש קיץ על החוף במיאמי באמצע דצמבר? זה בדיוק האלבום בשבילכם.

האלבום המלא להאזנה

Alela Diane – Cusp
בכל שנה יש לפחות אלבום אחד שאני מאוד אוהב ובולט בהיעדרו מכל הרשימות ה"חשובות". בסיכום שלי של 2017 היה זה Little Fictions הנהדר של Elbow שליווה אותי חודשים ארוכים וכנראה לא ננעץ בעוד הרבה לבבות, והשנה זהו האלבום הממיס של אלילה דיאן – Cusp שיצא בתחילת השנה. מוזר מאוד בהתחשב בכך שבאתר Metacritic המרכז ביקורות מהמגזינים והאתרים החשובים, האלבום אוחז בציון ממוצע של לא פחות מ-87 של המבקרים ו-8.1 מהמשתמשים. אבל בואו נעזוב את המספרים ונגיע לעיקר. אחרי דיאן, יוצרת אמריקנה מאורגון, אני עוקב כבר הרבה זמן. אלבומה הקודם (About Farewell) עסק בפרידה מבן זוג וההתמודדות שבאה בעקבותיה. דיאן התחתנה בפעם השניה וב-2013 ילדה את בתה הראשונה בלידה לא פשוטה במהלכה היא היתה נתונה בסכנת מוות. זוהי בעצם נקודת המוצא של האלבום החדש העוסק באימהות על כל צדדיה, מהלידה עצמה, דרך ההתבגרות, הרגעים הקשים, הכאב וגם רגעי האושר הגדולים. יכול להיות שהתיאור הזה נשמע קצת כבד, אבל האלבום הזה הוא מנחה של רוך, עדינות ויופי גדול שאפשר ומומלץ להתכרבל בתוכם.
אני ממליץ פשוט ללחוץ פליי על Albatross הפותח, משם ההתאהבות היא כמעט בלתי נמנעת.

האלבום המלא להאזנה

Damien Jurado – The Horizon Just Laughed
עוד אלבום שלא כיכב ברשימות (חוץ מאצל גיל מטוס הצדיק שפרסם עוד סיכום נהדר השנה), אבל אצלי עשה שעות נוספות על הפטיפון, הוא החדש של דמיאן ג'וראדו. ג'וראדו הוא אחד האמנים האהובים עלי אי פעם, אבל אתה אף פעם לא באמת יודע מה תקבל ממנו באלבום חדש. לפעמים הווליום גבוה יותר בפסיכדליה ובהתנסויות, ולפעמים אתה מקבל את ג'וראדו המופנם, הלוחש. אחרי טרילוגיה של אלבומים מהסוג הראשון יחד עם המוזיקאי ריצ'ארד סוויפט (שהלך בטרם עת לעולמו השנה), הפעם קיבלנו לשמחתי את הצד השני של ג'וראדו. האלבום האהוב עלי של ג'וראדו הוא Saint Bartlett מ-2010, והאלבום החדש מתהלך באותם שבילים, תחת אותן צמרות עצים מסוככות. ג'וראדו הוא כותב שירים ומוזיקאי מחונן שלא מפסיק לחפש ולחקור, גם אחרי שני עשורים ועשרות אלבומים שהוציא תחת ידיו. גם אם אתם לא מכירים אותו כל כך, זהו אלבום מצוין להתחיל ממנו.

האלבום המלא להאזנה


עד כאן להפעם. בימים הקרובים תתפרסם גם רשימת השירים הנבחרים שלנו ל-2018, ההופעות הנבחרות שלנו וגם כמה פלייליסטים משובחים שיתלוו לסיכומים השונים.

שתהיה 2019 נהדרת, עשירה ומוזיקלית מאין כמותה,
צוות הכותבים של קולומבוס

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0