Homeהיום לפני

סימני חיים /// שי אברהמי מציין 24 שנים ל-Vitalogy של פרל ג'אם

לפני עשרים ומשהו שנים נכנסתי לחנות הדיסק סנטר המיתולוגית בקניון באר שבע, ויצאתי עם ספרון מוזר וזול ביד. בימים שדיסקים עלו לפעמים 70-80 ₪ ולמוזיקה חדשה נחשפנו בעיקר דרך MTV, השתדלתי לשים יד על כל דבר שהשם שלו הבטיח קצת רוק אמיתי ועדיף במחיר שישאיר עודף משטר של ש"י עגנון. לא טרחתי להקשיב לו בחנות, אחרי הכל היה רשום עליו פרל ג'אם – וכשהגעתי הביתה שמתי אותו במערכת פעם אחת, הוצאתי אותו חזרה החוצה והשארתי במדף הדיסקים לשנה בערך.

אז ברוכים הבאים ל-VITALOGY, האלבום הכי מבולגן של פרל ג'אם, זה שבו ההרכב נשמע כאילו הדבר האחרון שהוא רוצה הוא להיות מה שהוא. אם באלבום הקודם (VS) הם נשמעו כועסים על העולם בצורה מאד קוהרנטית, שנה לאחר מכן הם כבר נשמעו כמו עדר למינגים במנוסת בהלה שמוכנה לשעוט לכל כיוון אפשרי תוך התעלמות מכל צוק שנמצא בדרך. זה אלבום של להקה שעסוקה בריב עם כל העולם, ובמיוחד כולל עם עצמה, עסוקה בחיפוש דרך, וסובלת מחוסר זמן כרוני מספיק חמור כך שמרבית החומר נכתב במהלך שלב כיוון הכלים לפני הופעות ומוקלט מספר ימים לאחר מכן, בצורה קרובה לגולמית.

רוק כבד, נויז, אינסטרומנטלים לא ברורים, שיר על ג'וקים שמנוגן על אקורדיאון לא מכוון מחנות יד שניה, אלתורים של חצי דקה, לופ בן קרוב ל-8 דקות של הקלטות חולי נפש במחלקה פסיכיאטרית על רקע ג'אם עם המתופף החדש (הרביעי מאז האלבום הראשון שיצא שנתיים לפני כן, ואני ממש מתאפק עם הבדיחות הספיינל טפיות פה) מהווים שליש מהקטעים השונים באלבום הזה – לחלק מהדברים האלו קשה עד בלתי אפשרי להתייחס בתור שירים, והמקור לכל זה כפי שהסביר סטון גוסרד הוא סיום הכתיבה של 80% מהחומר 20 דקות לפני מועד ההקלטה שלו בפועל.

צרות בגן עדן
אז בלאגן, כן? פרל ג'אם התחילה בתור הפרויקט של סטון וג'ף אמנט, פליטי להקת Mother Love Bone, אליו גלשו בטבעיות אדי וודר ומיק מקרדי. בתחילת הדרך הכח היצירתי המוביל של הלהקה היה בעיקר סטון, אולם בשנתיים שחלפו מאז, וודר התחיל לתפוס את מקומו לא רק בתור כותב השירים העיקרי אלא גם בתור זה שכולם באים אליו כדי שיסיים את כתיבת השיר שלהם. בנוסף לכך, וודר שתמיד הוביל אג'נדה מאד חברתית הכניס את הלהקה לסכסוך עם ספקית הכרטיסים הגדולה ביותר בארה"ב (ואפילו ניגש להעיד על כך בסנט) כשקרא להם מונופול וסרב לעבוד איתם; כתוצאה מכך נמנע מהלהקה להופיע במרבית מאתרי ההופעות הגדולים. הלחץ ושינוי הדינמיקה גרם לחיכוכים קשים בלהקה, כאשר סטון שקל לפרוש, מקרדי נאלץ לעבור הליך של גמילה מקוקאין ואלכוהול במהלך ההקלטות ווודר וג'ף הפסיקו לדבר עם דייב, המתופף השלישי, מה שהוביל לפיטוריו והחלפתו לקראת סיום ההקלטות. כפי שהמצב נראה קל להבין מדוע כל כך הרבה שירים נוצרו והוקלטו במינימום של שיתוף פעולה וזמן משותף של ההרכב.

לעומת זאת, הסוג השני של השירים באלבום מציג את פרל ג'אם של אחרי חבלי הלידה, ומניח אותה סופית בפסגה עליה היא חולשת עד היום – הלהקה שמייצרת שירים נפלאים מריפים מכוסחים כמו ממלודיות שבריריות, וטקסטים שנעים בין מחוזות הנוסטלגיה (כאן לפטיפונים ב-Spin The Black Circle, שיר שזכה לפרס גרמי על ביצוע הרוק הכבד הטוב ביותר), אבדון, שברון לב, תהיות על ערך העצמי ואמונה; זהו אלבום עם מנעד תחושות הרבה יותר גבוה מקודמיו, עם יותר רגשות מאשר סיפורים, ושלא מתבייש יותר משירים איטיים או אפילו מקצת סקס קינקי. הקוטביות בין החלקים השונים של האלבום היא מסחררת ברמה של רכבת הרים, ונראה שמי שהחליט על סדר השירים ניסה לגרום לנו להרגיש את מערכת היחסים בתוך הלהקה כשהציב שיר רך ורגוע כמו Nothingman בתווך של מפלצת הגראנג' Tremor Christ והפאנק של Whipping או הצמיד את Better Man ל-Satan's Bed.

סחרר את אריך הנגן השחור
ואז בסוף, רבע מאה לאחר מכן, כשענן האבק של הזמן שוקע ולאף אחד כבר לא דחוף או חשוב לריב על האם פרל ג'אם הם הלהקה הכי חשובה בעולם או מנהיגי הנודניקים האלו שבוכים יותר כשטוב להם מאשר כשרע להם, בהאזנה לאלבום הרבה יותר קל לראות שהתמהיל הזה הוא לא יציאה חסרת הגיון של הרכב שמנסה להיפטר מערימה של חצאי שירים שלא קשורים לגוף העבודה שלו, אלא התפרצות גייזר של יצירתיות לאחר שנקבר מתחת לערימה של ציפיות וכעס, וזה הרגיש מוזר בזמן אמת רק כי זאת הייתה הפעם הראשונה שפרל ג'אם הרשו לנו לשמוע משהו באמת אישי.

וממתק קטן לסיום – מתוך PJ20, כשאדי וודר מוותר על ההובלה ונותן לקהל לעשות את העבודה, בשיר שהוא כתב עוד בתקופה שהוא עבד כמתדלק. שיר כל כך גדול שעשרים ומשהו אלף אנשים שרים אותו יחד כמו בתפילה מבלי להתבלבל אפילו בהברה בודדת, ושלא היה מצליח למצוא לעצמו בשום אלבום אחר בקטלוג של הלהקה.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0