אלגוריתמים, ייאוש וסטרימינג /// על האלבום החדש של מיוז – Simulation Theory

מיוז הם אהבת הנעורים שלי. לצלילי Unintended פגשתי את אהבת התיכון שלי. Muse התנגנו באופן קבוע בדירת הסטודנטים בה גרתי. היו כמה שנים בהן נותק הקשר, אבל זה קורה בכל מערכת יחסים בריאה שאנו מנהלים עם מוזיקה. בסופו של יום, המוזיקה של ההרכב תמיד הייתה מקום טוב לחזור אליו. כמו עליית גג אהובה בה יושבים מתיו בלאמי, כריס וולסטנהולם ודומיניק הווארד, משוחחים עם האל או השטן ונלחמים בהם באמצעות המוזיקה.

מיוז למתחילים
אם טרם יצא לכם להתוודע למוזיקה של ההרכב הנה דרך אחת לגשת אליה (על מנת להנות ממנה) – תחשבו על אמנות רוקוקו צבעונית ודרמטית: אינספור שכבות סאונד שמקיפים עומס של נושאים. מוזיקה קלאסית, מטאל וספוקן וורד כשהבסיס הוא רוקנרול. בקרב קהילת האינדי לאסתטיקה הזו קשה לפעמים למצוא קהל. מדובר באנטיתזה למינימליזם ופשטות. אבל בתוך כל העושר הזה יש המון נשמה. ניתן למצוא אותה בקול מרקיע האוקטבות של בלאמי. המנעד הרחב שלו מטעין את האקסטרווגנזה המוזיקלית במשמעות: אפוקליפסה, התנגדות, מרד, גאולה. לא פחות.

מילים על אובדן שליטה
Simulation Theory עוסק בתחושת אובדן השליטה שרובנו חשים לנוכח התעצמותה של הטכנולוגיה. בראיון לרדיו X אמר בלאמי שההשראה לאלבום הגיעה מטכנולוגית מציאות רבודה אליה נחשף בשעה ששיחק עם בנו משחקי קונסולה. זהו לא האלבום היחיד ב-2018 שנשען על רעיונות מתוך מדע בדיוני. האם בדומה ל-Tranquility Base Hotel & Casino גם Simulation Theory הוא בעצם יצירה אסקפיסטית? או שמא Simulation Theory מנסה לומר למאזינים בצורה די פשוטה: ״חברים, כל העניין הזה עם האלגוריתם, הלך קצת רחוק מידי״.

Burn like a slave
Churn like a cog
We are caged in simulations
Algorithms evolve
Push us aside and render us obsolete
This means war
With your creator

נכון שזה נשמע דרמטי כמו אופרה של וגנר? שאפתני בצורה כמעט מוגזמת? מוזיקה שמתפוצצת באוזניים – זו החתימה של מיוז. עם כל הדרמה הזו מיוז עדיין מצליחים לפרוט על נים עדין, ונותנים קול לתחושת אובדן המציאות שרבים מאתנו חשים כיום.

״לא רציתי שזה יהיה אלבום גיטרות״
ב-Simulation Theory ההרכב נענה לצו התקופה ומחליט להוסיף נגיעות של היפ הופ וסינתיסיזרים. ייתכן והבחירות הסגנוניות האלו נבעו מהצורך להתאים את האלבום לאופנה השלטת, להנגיש אותו עבור קהלים גדולים יותר. כשנשאל על כך בראיון, ענה בלאמי, בסוג של התנצלות, ״לא רציתי שזה יהיה אלבום גיטרות, רציתי אלבום בכיוון קצת שונה. בסופו של דבר הגיטרות נכנסו. הרי אני צריך לעשות משהו על הבמה״.
התוצאה היא אלבום מאוד לא אחיד ברמתו. שכבות הסאונד וההפקה הכבדה מקהים מהעוצמה של חלק מהטקסטים. הגודש המוזיקלי מרגיש כאילו השף הגזים מעט עם הרצון שלו לחדש ולרגש את הקהל. כנראה שכל המגרעות האלו היו הופכות כל אלבום של להקה אחרת לאלבום בינוני למדי. אבל Simulation Theory מכיל מהלך מתוחכם שהופך את האלבום הזה לאחד האלבומים היותר מעניינים ועשירים של 2018. למהלך הזה קוראים Super Deluxe Edition. בלאמי מצליח להשאר נאמן למוזה שלו. הוא מנצל את שירותי הסטרימינג על מנת ליצור דיאלוג חדש עם הקהל שלו.

הצד המואר של Simulation Theory
הלהקה בחרה לשחרר את האלבום בשתי גרסאות. הגרסה הראשונה סטנדרטית, והשניה Super Deluxe (זמינה בכל שירותי הסטרימינג). מהדורת ה-Deluxe מכילה גרסאות אלטרנטיביות לכל השירים באלבום: מדובר על ביצועים אקוסטים, אינסטרומנטלים ומהופעות חיות. החלק הזה הוא, בעיני, הסוכריה ששמרה מיוז עבור המעריצים הותיקים שלה. מדובר במהלך נדיב שחולק עם המאזינים את האפשרויות שהיו גלומות בכל שיר ושיר. הוא מאפשר ללהקה להרחיב את הדיאלוג שלה לקבוצות מאזינים חדשות; מספק מענה לדרישות וגחמות מצד Stakeholders שונים בהנהלת ההרכב ונותן לשלישיה את החופש האמנותי שהיא זקוקה לו. ייתכן והחלק האקוסטי מכין את הקהל לגלגול הבא של ההרכב. מיוז דיברו על כך שהם רוצים לעשות פרויקט אקוסטי וכנראה שאחרי 24 (!) שנות פעילות הם מרגישים בשלים. הקול של בלאמי רק הולך ומשתבח. עם הזמן התווספו לו עומק וחספוס קל, אבל הוא עדיין שומר על היכולת שלו לשוחח עם האלים אי שם באוקטבות הגבוהות.

הסוף
The Void הוא הרצועה האחרונה באלבום (במהדורת ה-Deluxe) בה ניתן לשמוע את הקול של בלאמי. ללא פירוטכניקה או זיקוקי די נור. רק הוא והפסנתר. הביצוע הזה משרה תחושה גדולה של שותפות גורל. כאילו בלאמי אומר למאזינים, ״עזבו אתכם תהילה ועסקי הרוקנרול, אני באותה סירה בדיוק כמוכם״. בלאמי חשוף, מול המאזינים, רוצה שנראה ונרגיש איך הוא נשמע כיום. מטבע הדברים, זה לא אותו קול שביצע את Unintended, אבל יש בו גרעין איתן שעומד בפרץ מול פגעי הזמן ומול הפרעות הנוראיות שמיוז עוסקים בהם כל פעם מחדש. אפשר להתייחס ל-Void כאל תפילה או זעקה שבלאמי זועק נגד כל העולם. השיר הזה הוא כמו יד שמושטת בחשיכה, רגע לפני שהאפלה משתלטת על הכל.

They'll say the sun is dying
And the fragile can't be saved
And the cold, it will devour us
And we won't rise up and slay giants
They're wrong

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0