Homeריאיון

פרטי, היסטורי וגאוגרפי /// ראיון עם יעל דוד מההרכב "מעבר לכביש שש"

יעל דוד קמה בוקר אחד והודיעה לכולם שהיא אמנית. חבר אליה בן-זוגה טל דוד ויחד הם יוצרים מוזיקה ומיצבי אמנות הנטועים במרחב המקומי. ריאיון לרגל יציאת האלבום "המכונה שבתוכי"

מעבר לכביש שש. צילום: אביטל ברי

יש שירים שתופסים אותך משמיעה ראשונה. "יתדות" של ההרכב "מעבר לכביש שש" הוא אחד כזה. הלהקה מבאר שבע היא למעשה פרויקט שתחילתו ביצירה משותפת של בני הזוג יעל וטל דוד, שהתרחב עם הזמן. הרוק האינטנסיבי שהם יוצרים מרגיש "אפוי היטב", למרות שהם לא פעילים הרבה זמן, ובימים אלו יצא אלבומם הראשון, "המכונה שבתוכי".

"כמו חצילים"

אתם הרכב יחסית חדש. איך התגבשתם?
"זו שאלה של כמה אחורה את רוצה לחזור. אני עוד מעט בת ארבעים,"זקנה" בכל קנה מידה, ותמיד כתבתי למגירה. כשהייתי צעירה יותר גם שרתי, והשותף שלי ליצירה ולחיים, טל, ניגן בצעירותו. זה תמיד היה משהו ששמתי בצד. אנחנו ביחד כבר עשרים שנה, במהלכן קרו דברים כמו ילדים. בגיל שלושים שברתי את היד, והחלטתי שבתור פיזיותרפיה אגשים חלום ואחזור לנגן. בהתחלה ניגנתי די גרוע בגיטרה, אבל זה מהר מאוד עודד את טל להביא את הגיטרה שלו מההורים ולעזור לי. העניינים התגלגלו, התחלנו לעשות קאברים בבית לעצמנו ולאט לאט התחלנו להעז. הבאתי חומרים שכתבתי, ובמשך תקופה של שנה-שנתיים הופענו רק שנינו, משהו מאוד קטן ואינטימי. בהמשך הוספנו בסיסט ומתופף, ותוך כדי הקלטות הבאנו קלידן כדי שאוכל לתת תשומת לב מלאה לשירה. איכשהו כל אדם שהצטרף אלינו ללהקה, לאורך הדרך, נהיה בן משפחה, זה ממש עסק משפחתי. אני חושבת שליצור עם בן הזוג זה כמו חצילים, זה יכול להיות משהו שממש עובד טוב או ממש לא".

השם שלכם, "מעבר לכביש שש", מדבר על משהו שהוא מעבר. ובמקרה ממש היום נתקלתי בדיון בדף הפייסבוק של דויד פרץ על הנושא הזה, על המחסור של דימויים לא קלישאתיים של הפריפריה, על הצורך בייצוג עצמי ואותנטי. זה משהו שכיוונתם אליו?
"טל ואני דווקא לא מבאר שבע במקור. אני גדלתי בארצות הברית עד גיל שמונה, ואחר כך גדלתי בחיפה. טל גדל ברמת השרון, ונפגשנו כשהמשפחה שלי עברה לתל אביב. הגענו לפה כי רצינו ללכת למקום אחר, אבל שהוא לא רחוק מדי מהמשפחה, לא לנסוע לחו"ל אבל שתהיה חוויה קצת דומה. כשטל סיים את הלימודים האקדמיים שלו פה, ראינו שמבלי לשים לב התאהבנו בבאר שבע, ושהיא הרבה יותר מדברת אלינו מהחיים במרכז. אני אנסה לא ליפול לקלישאות, אבל יש משהו פה שהוא יותר פתוח, שהוא יותר קורא ליצור, ויותר מאפשר לך לעשות את זה באופן אותנטי, בלי לנסות להתאים את עצמך למשבצת, גם בהקשר של המרחב הגיאוגרפי וגם בהקשר האישי".

אתם עובדים עם יוסי שטרית שהוא גם יוצר מרכזי בבאר שבע.
"מאוד התחברנו לקהילה היוצרת פה בבאר שבע. יש כאן תחושה של live and let live , עם כל זה שיש פה חבורות וקליקות כמו בכל ביצה, יש הרבה כבוד הדדי ויודעים לתת לאנשים את הקרדיט על הצלחות אפילו "שזה לא נשמע כמו משהו שאני הייתי עושה". יוסי הוא בנאדם מבריק, ויודע איך להוציא מכל אחד מאתנו את המקסימום. דווקא בגלל שהוא הוציא מאתנו דברים שלא ציפינו, הוא גרם לנו להישמע כמו שחלמנו".

"הודעתי לכולם שאני אמנית"

לקחת בשיר "מצדה" משפט שבא מהאתוס הלאומי: "שנית מצדה לא תיפול", למקום מאוד אישי שמשנה לחלוטין את המשמעות של המשפט. איך עשית את החיבור הזה?
"בפעם הראשונה בה הלכתי לטייל במצדה אחרי שנולדו הילדים, תפסתי את הסיפור לגמרי אחרת ממה שתפסתי בטיולים שנתיים. פתאום נפל לי האסימון של מה שקרה שם. וכשזה פוגש אותך בסיפור החיים שלך האישי, כשאת פוגשת אדם שאת אוהבת, והוא מרגיש שאין לו ברירה אלא לקחת לעצמו את החיים, זה מעורר בי את הצער שחשתי כשעמדתי שם עם תינוק על הידיים, איזה כאב גדול וצער. כשאנחנו אומרים "שנית מצדה לא תיפול" אנחנו אומרים שאנחנו לא ניכשל את הכישלון הזה, לא נגיע למצב הזה, וזה אחד הדברים שאת שואלת את עצמך, האם יש משהו שאני יכולתי לעשות אחרת. צער כזה שהוא מעורבב, פרטי והיסטורי וגיאוגרפי. זה מה שהרגשתי, "אנחנו לא ניתן לך ליפול שוב".

עוד שיר מאוד אישי שלך הוא "פעמון זכוכית", שמדבר על חוויה של אלימות במשפחה. קראתי לא מזמן ראיון עם שני פלג בו היא הזכירה שיר שלה שמספר על אונס, וההתלבטות האם לספר שהוא לא עליה לפני שהיא שרה אותו. האם גם את מרגישה צורך כזה?
"זה כן עליי, ואני בהחלט מרגישה צורך להגיד את זה. זה משהו שלקח לי ארבעים שנה להגיד אותו, בלי להרגיש שאני פגומה בגלל שיש לי את ההיסטוריה הזאת. תמיד היה נורא קשה ליישב את העובדה שחיינו עם אלימות בבית, כי אנחנו לא נראינו כמו הסטריאוטיפ. אבא שלי, עם כל הקושי שלו הוא אדם מבריק ומקסים, ואפשר להגיד עליו הרבה דברים טובים. לקח המון זמן להיות מסוגלת להגיד, גם לאנשים מסביבי, גם לאמא שלי שחיה הרבה שנים עם תחושת אשמה נוראית, שאנחנו שרדנו את זה ביחד, ולכן לא צריכים לחפש מי אשם ומי לא בסדר. נורא פחדתי קודם לראות איך אני אתמודד עם זה, ורק אחרי שהשיר יצא הבנתי כמה כוח זה נתן, לא רק לי אלא גם לאמי ולאחים. אנחנו יכולים לעמוד מול העבר הזה, להגיד שזה היה, שאנחנו כבר לא שם ושאנחנו בסדר".

השאלה הבאה היא על שם האלבום, מעין תמה שגם עולה מהאלבום, העניין של מתח בן טבעי למלאכותי, הלב והמכונה. זה משהו שהיה מתוכנן מראש או שהוא עלה מהשירים באופן טבעי?
"כתבתי את השיר כשהדימוי של 'לב-מכונה' מופיע בו. הוא מגיע מתוך עבודת אמנות של אייל אסולין, אמן יליד אופקים שראיתי. הוא אמן שמדבר על הרקע ה'ערסי' שלו ובכך שהוא לא מתבייש בזה. אבל העבודה הספציפית הזו, "וירוס", היא דחפור מקרטון עם מנוע עובד, והטרקטור בנוי בצורה כזו שהדבר היחיד שהוא מסוגל לעשות הוא לחפור מתחת לעצמו. זה דבר נורא אנושי בעיני. הצורך שלנו להתחפר בתוך עצמנו, הבורות שאנחנו יוצרים לעצמנו, הלופ הזה. וזה הוביל אותי לחשוב על איפה אנחנו בני אנוש, המפעילים את העולם עבור עצמנו, ואיפה אנחנו מופעלים בידי העולם שיצרנו".

יש בקליפים שלכם דימויים מקוריים שערכתם בעצמכם. מה הרקע שלכם באמנות או וידאו?
"חלק מהחלומות הלא פרקטיים שלי שציינתי קודם, הוא שתמיד רציתי להיות אמנית. באיזשהו שלב נשברתי ויצאתי מהארון והודעתי לכולם שאני אמנית, ורוב הדברים שאני עושה הם דברים שלמדתי אוטודידקטית. עריכת וידיאו ואנימציה הם דברים שלימדתי את עצמי, מהאינטרנט. מבחינתי כל מדיום – אם זה קול, תנועה או ויזואליה – אני אוהבת גם לעשות פרפורמנס ארט – כל מדיום שמאפשר לי לבטא את עצמי הוא טוב, כי מסתבר שיש לי הרבה מה להגיד.

אתם גם משיקים את האלבום ב"אירוע אמנות טוטאלי", כמו שאתם קוראים לו, ב- 8.12 ביפו.
"באירוע הזה תהיה תערוכה של מיצבים פלסטיים ומופע עם וידיאו ארט. הרבה מהדברים הם של טל. רעיונות שהוא מביא, ואני עוזרת לו למשש אותם, כי אני קצת יותר שולטת במדיות. למשל העטיפה של האלבום היא רעיון שלו, הלב המכאני הזה. ככל שהשנים נוקפות – אנחנו ביחד כבר יותר ממחצית חיינו, הגבולות בינינו מיטשטשים, ואנחנו יותר עובדים כיחידה אחת".

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0