Homeאלבומים חדשיםקולומבוס

דרינקינג אין אל איי /// עומר אסייס על החדש של אנדרסון פאאק – Oxnard

חיכינו. ציפינו. הסתפקנו בינתיים בסינגל כזה או אחר. ואז הוא הגיע.
האלבום החדש של אנדרסון פאאק – "Oxnard".
אפשר להגיד עליו הרבה, עוד כמה רגעים אני אתחיל בכך, אבל מה שבטוח הוא שחייבים לדבר עליו.
מאז "Malibu" המופתי של לפני שנתיים, פאאק מיצב את עצמו לא רק כאחד הראפרים הוורסטילים והמעניינים, אלא גם כמגניב מביניהם.
אם אלבומו הקודם היה מסע עצמי לחקר הבית של הראפר, באלבומו החדש פאאק מרחיב את המרחב הגיאוגרפי שבו המוזיקה מטיילת, ללוס אנג'לס, ולמה שקורה לאמן מצליח שמתרחק מהבית.
אז למה אלבום שכל כך מחובר לעיר אחרת קרוי על שמה של אוקסנארד, עיר ילדותו של פאאק בקליפורניה?
פאאק היטיב לנסח את זה בראיון כשאמר "האלבום הזה הוא כמו אותו בנאדם, רק במכונית חדשה".

נשען על כתפי ענקים
מוזיקלית, פאאק עדיין לא התרחק מאוד מהבית. השילוב החלקלק של היפ הופ, סינתיסייזרים במידה ופ'אנק שמחובר מאוד להשפעות שלו מהסבנטיז עדיין נשמע מעולה.
הבס והגיטרות האפלות של שיר הפתיחה The Chase לחלוטין היו יכולים לככב בגרסה המודרנית של שאפט.
ב- "Smile/Petty" הגרוב של הבס והקלידים היה יכול באותה מידה להיות שיר של אל גרין או אמן סול סבנטיז אחר. במובן הכי טוב של זה.
במובן הזה "Oxnard" הרגיש לי מושלם מהבחינה הזו שהוא המשך מהסוג שהכי כיף לקבל מאמן אחרי אלבום מוצלח. מספיק דומה כדי שישר אתחבר אליו, אבל עדיין עם מספיק יצירתיות כדי להשאיר אותי עם האוזניות עד לשנייה האחרונה מבלי להריץ אחורה או קדימה.

מי אתה אנדרסון פאאק?
בכל הנוגע למילים, פאאק נוגע בכמה נושאים אקטואליים לאורך האלבום, חלקם לו וחלקם הגדול לחברה האמריקאית כולה.
ב-"6 Summers" הוא מדבר על טראמפ, אלימות והקלות שבהשגת נשק תוך כדי שהוא מפזר רפרנסים למכביר. אם זה "The revolution will not be televised" או Fay – Lay בהתייחסותו לאמן האפרוביט פלה קוטי, פאאק משתמש בדברים מהעבר כדי לשפוך אור על דברים שקורים ממש עכשיו.

http://www.youtube.com/watch?v=MJtI1JfhRlc

ב-"?Who R U" פאאק מתייחס לעצמו, לשינוי שעבר ומי זה לעזאזל שהוא רואה במראה. אולי הוא לא אומר את זה במפורש, אבל ההכרה בכך שהסטטוס החדש שלו הוא סופרסטאר, זה לחלוטין לא משהו שקל לעכל.
המבקרים יוכלו להגיד שפאאק בדרך כלל נמנע מלהגיד דברים כמו שהם עד הסוף, מנסה לחפש מילים עדינות יותר לנושאים ממש לא עדינים, אבל אני טוען שזה משהו אחר. המילים של פאאק מנסות, ומצליחות, לא להתרחק מהמוזיקה. והתמצית של המוזיקה של פאאק היא כיף מזוקק, ובמובן הזה המילים שומרות על הקו שהמוזיקה מכתיבה.
שיתופי הפעולה באלבום הזה מגיעים בדיוק במינון הנכון, הפלואו והשירה הגבוהה של קנדריק ב-"Tints" מכניס אותו לקצב אחר, ב-"Cheers" קיו-טיפ לוקח את הגרוב למקום יותר מרוסן ועצור ומכין את הסיום היפהפה של הסקסופון לשיר.
אלה רק שתי דוגמאות לאיך פאאק מוציא את המקסימום מהאורחים שלו לכל אורך האלבום.

"Oxnard" הוא לא אלבום פורץ דרך או חדשני בצורה יוצאת דופן. יש בו עליות וירידות ויכול להיות שהיה אפשר לקצר אותו מעט, אבל כאלבום של מי שחווה את אחת העליות הכי דרמטיות במעמדו בשנתיים האחרונות, הוא עושה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות – כיף.
וזו הגדולה של אמן גדול. אפילו כשהוא ביום 'בינוני', הוא מצליח להוציא את מה שעובר עליו לא רק במילים, אלא גם במוזיקה.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0