משנה מקום משנה מזל – ריאיון עם עידו שפיטלניק מתזמורת הרחוב הירושלמית

עם אמונה יוקדת באיכות וברלוונטיות של המוזיקה, לתזמורת הרחוב הירושלמית יש משימה: להביא את המוזיקה הקלאסית לקהלים כמה שיותר מגוונים. רגע לפני שהם מעלים אופרה במוסך (כן), הכירו את התזמורת שמעולם לא ניגנה באולם קונצרטים

צילום: ילנה קוונטי

צילום: ילנה קוונטי

אתם מתרווחים במושב הקטיפה שלכם באולם שטוף אור. ידכם בכיס מלטפת את הכרטיס שרכשתם בסכום שיספיק לכם לאוכל לשבועיים הקרובים. המוזיקה יפה, הסאונד מדהים, אבל אתם מוחאים כפיים במקומות שנקבעו מראש ועל להעלות סרטון לסטורי אין מה לדבר. התעטשתם. אתם מתכווצים בכיסא, מקווים שאף אחד לא שם לב מלבד הסבתוש בכיסא לשמאלכם שתוקעת בכם מרפק. אתם מרגישים קצת לא שייכים. בא לכם בירה. אין בירה. פתאום העמוד בלבונטין לא נראה כל כך נורא. הפסקה. הסבתוש פותחת סוכריה. אתם מנצלים את האולם המרוקן כי כולם בשירותים ושולחים למשפחה סלפי בוואטסאפ – "עם היפות שלי בקונצרט'.
זה פחות או יותר התרחיש בו תתקלו אם תנסו לחפש מקומות לשמוע מוזיקה קלאסית בלייב. שמורת טבע על סף הכחדה שמתקיימת בהיכלי תרבות ותיאטראות ומרגישה מרוחקת מאוד מחובב המוזיקה הממוצע. אבל מה קורה כשפותחים את הדלתות של השמורה ונותנים לצלילים לברוח החוצה?

מחפשים שייכות

תזמורת הרחוב הירושלמית היא פרויקט מסוג 'וואו, איך לא חשבו על זה קודם?' זו תזמורת קלאסית, צעירה מבחינת גיל התזמורת – שש שנים בסך הכל; וגם מבחינת גיל הנגנים, ברובם סטודנטים בעבר הלא-כל כך רחוק. והיא מנגנת רק ברחוב. טוב, לא רק ברחוב. גם במוסכים ובמרכזים מסחריים מדי פעם. "מוזיקה קלאסית זה סוג של אינדי בימינו" מספר עידו שפיטלניק, המנצח ומייסד התזמורת. "אנחנו חושבים הרבה על המיקום שלנו. אנחנו בכוונה לא רוצים להיות תזמורת קלאסית 'רגילה'. לא שיש משהו רע בתזמורות רגילות. אנחנו מאוד בעד תזמורות קלאסיות רגילות, פשוט חושבים שיש קהלים שזה מתאים להם ויש קהלים שזה פחות מתאים להם. אנחנו מנסים לחשוב מה צריך לעשות בדרך ההגשה, כך שהיא תתאים לקהלים שזר להם להכנס להיכל התרבות ולשבת עם עוד שלושת אלפים איש באור".
ולמחוא כפיים לפי פקודה.
"כן, ולהשתעל בין הפרקים. אז הנחת היסוד שעומדת מאחורי התזמורת היא שהבעיה היא לא בתוכן. התוכן הוא מדהים. אבל יש איזשהו נתק בין התוכן ההיסטרי הזה לבין אוכלוסיות מסוימות ואנחנו מנסים למצוא את הגשר אליהן, בתקווה עם נאמנות לאיכות ולאמירה אמנותית שהיא לא זולה".

אתם מוצאים את הגשר הזה קודם כל בלוקיישן?
"כן, בלוקיישן, ולפעמים גם בקשר בין התוכן ללוקיישן. למשל אתמול הייתה לי שיחה עם מישהי וסיפרתי לה שאנחנו מעלים אופרה במוסך. היא אמרה "וואי מגניב", ואמרתי לה: 'מגניב זו בדיוק המילה שהייתי רוצה שתצא לך מהפה כשאת שומעת על פרויקט של תזמורת הרחוב'. זה נשמע טריוויאלי אבל זה ממש לא. כי על אותה האופרה שהייתה נעשית על ידי גוף אחר, ממוסד, לא היית אומרת 'מגניב'. היית אומרת: 'מה הקשר?' ולא שינינו כלום. שינינו רק את הקשר בין הלוקיישן לתוכן, למשל העלילה של האופרה מתרחשת באמת במוסך. אבל מהותית שינינו רק משהו בעטיפה, וזה מה שגורם לך להרגיש בנוח בסיטואציה, ולהפוך אותה ל'לא כבדה'. באופן הזה היא גם לא מזוהה עם אוכלוסיות מסוימות, ולכן את לא מרגישה שזה לא שייך לך. השייכות, התחושה שזה 'שלי', היא ממש חשובה. זה מה שבסופו של דבר יקבע אם את עושה משהו או לא עושה משהו. וזה תקף למוזיקה קלאסית בדיוק באותה מידה שזה תקף לבתי קפה. אנחנו עכשיו יושבים בבית קפה, שאת ואני מרגישים שהוא שייך לנו, שייך לזרם שלנו. אנחנו נרגיש זרים לחלוטין בבתי קפה אחרים, למרות שעדיין מגישים שם קפה. התפריט הוא לא תמיד פקטור יחיד בבחירה שלי אם לצרוך משהו או לא".

חוץ מהמיקום, אילו עוד דברים יוצרים את הגשר הזה? למשל בקונצרט שהיה לכם ב'דיר' בבית הנסן, הפתיע אותי שהיו הרבה עיבודים של פופ ודווקא פחות קלאסי, ותהיתי אם זה קשור.
"זה היה קונצרט מאוד ספציפי. התכנית הזאת מותאמת לנגינה בחוץ, שזה אומר שני דברים: קודם כל, המוזיקה מתאימה לנגינה בחוסר אקוסטיקה. זה משהו טכני – יש דברים שעובדים ויש דברים שפחות עובדים. הקטעים קצרים יחסית, מותאמים לסיטואציה שבה אנשים עוברים ברחוב, לא יודעים שיש קונצרט, עוצרים – ואתה חייב שההשפעה תהיה מיידית. אתה לא יכול שהקונצרט יהיה משהו שצריך 'להכנס אליו', במשך חצי שעה. הוא ישר תופס אותך, ומזפזפ די מהר בין דברים כדי לשמור כל הזמן על עניין. הדבר השני הוא שיש שילוב בין מוזיקה קלאסית ובין פופ בעיבודים שהוכנו במיוחד בשביל התזמורת, ואנחנו מנגנים אותם זה לצד זה. המינון של המוזיקה הקלאסית יכול קצת להשתנות, והמסר הוא שאם התזמורת יכולה לנגן את שני הדברים, אולי גם המאזין יכול לשמוע את שני הדברים. אבל גם כשאנחנו מנגנים משהו לא-קלאסי, אני חושב שבעיני המאזין הממוצע, זה נתפס כ'גרסה קלאסית ל'. ואז גם אם אנחנו לא מנגנים לגמרי מוזיקה קלאסית, אנחנו עדיין מעבירים חוויה עם הז'אנר של מוזיקה תזמורתית. האג'נדה שלנו היא לקדם מוזיקה קלאסית".

תוכל להרחיב על מה 'עובד' ומה פחות 'עובד' בנגינה בחוץ? מלבד האורך של הקטעים.
"למדנו בדרך הקשה מה עובד ומה לא, ואני אנסה להגדיר בצורה קצת פשטנית: צריך לנגן מוזיקה שיש בה אלמנטים של חזרתיות. הרבה פעמים הליווי יורכב מצלילים קצרים, ולא צלילים ארוכים משתפכים, כי ברחוב הסאונד הזה לא מחזיק והחוויה לא תעבור. גם הקשב של המאזין בחוץ, עם כמות ההסחות, הוא נמוך. לכן כשאתה מנסה להעביר איזשהו קו איטי וארוך, זה פשוט לא מתאים. הדברים האלה יכולים להתרחש רק כשאפשר להכנס לסטייט אוף מיינד מאוד מרוכז, חצי מדיטטיבי, כשאתה באמת מרגיש כל תנועה, ולכל ג'סטה קטנה יש משמעות. כשצופרות לך מכוניות או עובר אופנוע, שזה דבר שקורה הרבה כשאנחנו מופיעים במרכז העיר, פשוט איבדת את הקהל לחלוטין. בפרויקטים אחרים, בקונצרטים בחללים האלטרנטיביים שמבחינתנו זה משהו לגמרי שונה, שם אנחנו דווקא מחפשים אקוסטיקות שונות".

בין אולם מועצת העיר למוסך

איך החוויה של נגינה ברחוב בשביל נגנים קלאסיים, שרגילים להופיע באולמות מפונפנים? הרי בסוף אתם מגיעים מעולם אחר. לא כמו להקות שמופיעות בכל מיני חורים, אצלכם מתחילים מגבוה מבחינת הווניוז. כולם מצליחים ליהנות מההופעה?
"תופתעי, זה נראה להם מגניב. יש למוזיקה קלאסית קונוטציה אליטיסטית. אבל זו הסתכלות מאוד חיצונית על סיטואציה של קונצרט. למעשה אני חושב שמוזיקאים קלאסיים, ובכלל מוזיקאים, הם לא אליטה. מבחינה סוציו-אקונומית הם עניים, ואני חושב שממש צריך לשים את זה על השולחן. ברגע שאתה מבין שמוזיקאים קלאסיים נמצאים במקום מאוד נמוך מבחינה סוציו-אקונומית, הכל נהיה קצת יותר הגיוני. החיים של מוזיקאים קלאסיים הם לא כאלה נוצצים. מוזיקאי קלאסי, על כל קונצרט באולם עם תזמורת טובה, יעשה בין חמש לעשר חלטורות: פה מנגן בחתונה, שם כנר ליווי בלהקה. אנשים לא רואים את זה והם חושבים שכל מה שאנחנו עושים הוא לזוז בין לינקולן סנטר לקרנגי הול. אבל חלטורות זה חלק בלתי נפרד מהחיים – בטח של נגן צעיר ומתחיל שאין לו ג'וב קבוע. אז המעבר הוא לא דרסטי כמו שנראה לאנשים.
אני חושב שההבדל, וזה משהו שהיינו צריכים לבסס פנימית בתזמורת, הוא שהקונצרטים שלנו ברחוב הם לא חלטורה. אנחנו לוקחים אותם סופר ברצינות. אנחנו עושים משהו חשוב והרמה האמנותית צריכה להיות גבוהה, אחרת אנחנו לא משיגים את המטרה שלנו. ולגבי ההרגשה – אם יש אנרגיות טובות ונכונות זה יכול להיות מדהים. עשינו עשרות קונצרטים בחוץ שעד היום אני זוכר בבטן איך הם הרגישו. כל הקהל עמד מסביבנו ב- 360 מעלות, הרגשנו מחובקים לגמרי והיה פרץ היסטרי של אנרגיה. ומהצד השני יש הרבה מאוד קונצרטים, בעיקר אחרי שלא ניגנו בחוץ הרבה זמן, שהם שוק, ואתה נאבק. כשיושבים מסביבך מכל הכיוונים, אתה מאוד חשוף. גם משהו בתקשורת הפנימית של התזמורת משתנה. צריך לשחרר את המודעות העצמית ולהעז".

מה הרציונל מאחורי ההופעות ב'חללים אלטרנטיביים'?
"אחרי שעשינו הרבה מאוד קונצרטים ברחוב, הרגשנו צורך לעשות משהו עם אמירה אמנותית עמוקה יותר, שיאפשר לנו לנגן רפרטוארים שאנחנו לא יכולים לנגן ברחוב. לעשות קונצרטים בחוץ זה אחלה וזה סוג של אאוטריצ', אבל צריך גם לנגן מוזיקה קלאסית עד הסוף, בצורה בלתי מתפשרת. לא רק דברים קלילים שעובדים בחוץ, כי זו הגדרה קצת צרה למוזיקה קלאסית. חיפשנו גם הזדמנות לצמוח מבחינה אמנותית. תזמורת היא גוף שצריך אתגרים מסוימים בשביל להתפתח, לנגן רפרטואר מסוים שלוקח את אותה למעלה מבחינת סאונד ואנסמבל. אז אם התחלנו מתזמורת קטנה של כלי קשת, בהמשך הוספנו כלי נשיפה, ואז אפשר להופיע עם אמנים, למשל. אחר-כך היה לי חשוב שהתזמורת תוכל לנגן סימפוניה של בטהובן מהתחלה ועד הסוף. זה אתגר מאוד גדול, וגם מבחן, כי הוא אחד מאבות המזון. הפתרון לעניין האקוסטיקה בלי להיות באולם קונצרטים, היה למצוא חללים אלטרנטיביים ולהגיד שאנחנו משתלטים על המקום, והופכים אותו לערב אחד לאולם קונצרטים.

אנחנו בחיפוש מתמיד אחר לוקיישנים, ומגלים דברים שלא ציפינו, שזה כיף. נגיד בניין כלל, ששם היה הקונצרט הראשון שלנו, הוא אולם קונצרטים לכל דבר. מבחינת המבנה והאקוסטיקה – ברגע ששמת תזמורת קלאסית באמצע פתאום הוא נראה כמו הפילהרמוניום בברלין. יש שם אקוסטיקה היסטרית למוזיקה קלאסית. זה אחד האולמות הטובים שהופענו בהם. משם המשכנו לכל מיני כיוונים. למשל הבאנו את ירון לונדון ל'מפעל' ועשינו יצירה של סטרווינסקי שנקראת 'מעשה בחייל' שירון תרגם מצרפתית. זה היה דיסוננס מגניב – מישהו ממסדי במקום היפסטרי. גם פה, בזה ששינינו את הלוקיישן הפכנו יצירה של מלחין מהמאה העשרים למין הצגת פרינג' עם ירון לונדון. שנה אחרי, עשינו איתו את 'קרנבל החיות' באולם מועצת העיר של ירושלים – שם בדרך כלל יש צעקות של פוליטיקה ואנחנו עשינו קונצרט. בשנה שעברה עשינו קונצרט במוסך 'שמעון ברזילאי' בתלפיות. בעל המוסך הוא מדהים וגם מנגן סקסופון ושר, ומוזיקה היא חלק מאוד מרכזי בחיים שלו. יש לו אולם פחחות ענק ופשוט העפנו משם את כל המכוניות, שמנו שמונה-מאות כסאות, בנינו במה, עשינו קונצרט ושידרנו אותו לייב בפייסבוק. קראנו לזה 'קונצ'רטו לראש מנוע'. הוא היה מאה אחוז מוזיקה קלאסית, והכי סטנדרטי שיש – בכוונה: פתיחה, קונצ'רטו, סימפונייה. הקונצרט הכי קלאסי שאת הפילהרמונית כבר משעמם לעשות. אבל במוסך זו הרגשה אחרת.

תחושת בטן

בוא נחזור לנקודת האפס. איך התזמורת קמה?
"הקמתי את התזמורת כשהייתי סטודנט לניצוח באקדמיה. הייתה לנו תזמורת של הסטודנטים לניצוח והיא הייתה מאוד טובה באותה השנה. ופתאום אמרתי לעצמי: 'וואי, אולי נוציא את זה החוצה במקום לעשות קונצרט רק פעם בסמסטר'? במקביל, התחילה כבר להתהוות לי תחושת בטן לגבי לנגן מוזיקה קלאסית בחוץ. לא היה לי עוד את הניסוח המדויק ויום אחד הייתה לי מין התגלות. ישבנו כל מיני סטודנטים לניצוח וחשבנו איך אפשר ליצור הזדמנויות, ואחד הרעיונות שזרקתי, ושאני מאוד נדלקתי עליו, היה הנגינה בחוץ. הם לא התעניינו כל כך והמשכנו הלאה, והבנתי שאם אני רוצה שזה יקרה, אני צריך לעשות את זה בעצמי. ניסיתי להשיג הזדמנויות לתזמורת של המנצחים ולא הצלחתי. כשכבר השגתי קונצרט זה היה אחרי סוף שנת הלימודים, כשלא הייתה תזמורת. התקשר אלי קובי פריג' המפיק הירושלמי, ואמר: 'שמע יש לי איזה פסטיבל עוד שבועיים, אין לי הרבה כסף אבל אתה מוזמן לבוא. יש תזמורת?' ואמרתי לו 'שמע יש חופש… טוב. תן לי רגע'. הבנתי שעם כמות הכסף שיש לו אי- אפשר לשלם לנגנים, אז פשוט עשיתי סבב טלפונים לחברים מהאקדמיה ואמרתי להם 'יש קונצרט, אין מספיק כסף, אז ניקח את הכסף ונעשה ארוחת שחיתות לכולם. בא לכם לבוא לשתי חזרות וקונצרט?' הם אמרו סבבה, ומפה לשם עשינו קונצרט בחוץ ב'פסטיבל דרך בית לחם'. זה היה לפני שש שנים.

עוד לא היה ברור מה זה באותו שלב, אבל נהיה לי תיאבון ורציתי עוד. חיפשתי כיוונים, חבר שלי דיבר עם מישהו מהעירייה ויום אחד קיבלתי מייל: 'שלום עידו נעים להכיר, שמענו שאתה רוצה להציע לעירייה פרויקט'. זה היה מהרגעים האלה שאתה אומר לעצמך: 'מי שמגביל אותך, זה אתה'. כי האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד 'כן אני רוצה עוד קונצרט'. ואז כתבתי מייל ממש ארוך על זה שעשינו פיילוט שעבר בצורה מאוד חיובית ואנחנו מוכנים לצאת לדרך לפרויקט רב-שנתי, עם עשרה קונצרטים בשנה. עשיתי להם רשימת מכולת של למה זה טוב לירושלים ולעירייה. אחרי כמה ימים אני מקבל מייל: 'היי עידו, בוא לפגישה ותביא הצעת תקציב'. בפגישה החבר'ה מהמחלקה לתרבות ואמנות היו ממש מדהימים. הם גם נתנו תמיכה בעצמם אבל לא פחות חשוב – הם יצרו קשר עם היזם של מתחם התחנה, שהסכים לשים כסף כדי שאנחנו נופיע שם בקביעות בקיץ. עשינו שם סדרה של עשרה קונצרטים, ומשם בעצם התזמורת התחילה. אחר כך כבר התחלנו לקבל הזדמנויות. המפיקה הדס בלס מ'פסטיבל סוף הקיץ' הזמינה אותנו לנגן עם ארקדי דוכין וזו הייתה קפיצה מדהימה. גם לעבוד עם אמן בסדר גודל כזה, וגם מבחינה הפקתית זה היה פרויקט גדול.
הקונצרט הראשון הוא היחיד שהיה לנו בהתנדבות. היה לי ברור שזו שיטה שעובדת פעם אחת. אני ממש מתעקש ובהתחלה זה היה מאוד קשה. אם יש דבר שהיה לי המון בשלב הזה של החיים, זה 'הזדמנויות' להופיע בחינם בכל חור. זו פשוט שיחה שהיה צריך לעשות שוב ושוב עד שהקוסמוס הבין והפסיק להציע לנו את ההצעות האלה. חוץ מזה שכשאתה מופיע ברחוב, אתה לא צריך את הבמה של אף אחד. אף אחד לא עושה לך טובה שהוא נותן לך להופיע ברחוב, ולכן אולי היה לנו יותר קל להתנגד ל'הזדמנויות'".

ספר לי על ההפקה הקרובה שלכם – האופרה במוסך.
"האופרה במוסך היא פרויקט שלא היה כמותו, מפחיד ומרגש כמעט באותה רמה. אמרנו שאנחנו לא יכולים לעשות שוב 'סתם' קונצרט במוסך. ומפה לשם אמרנו 'למה שלא נעשה אופרה?' זה קצת לקפוץ למים, כי אופרה היא הרבה יותר גדולה ומורכבת מבחינה הפקתית, וזו גם תהיה פעם ראשונה שלנו. אנחנו הולכים לעשות אופרה שנקראת 'המדיום' של מלחין בשם מנוטי, איטלקי-אמריקאי. זו אופרה באנגלית של שתי מערכות, שנמשכת בערך שעה – קצר ולא מוגזם. גם המוזיקה נעה בין מוזיקה מודרנית לכל דבר, לבין רגעים שהיא נשמעת כמו ברודוויי. זה תפר מעניין בשבילנו, ולקהל יכול להיות קל יותר להתחבר. הסיפור של האופרה הוא על פליטים שכדי להרוויח כסף אחרי המלחמה עובדים על אנשים שהם עושים להם סיאנסים בתשלום. חשבנו שזה מגניב אם העלילה תתרחש במוסך – עובדים של המוסך באים אחרי העבודה בשושו ועושים שם סיאנסים, מין טייק-אוף על העלילה. זה אתגר הפקתי עצום. פתאום יש במאית, מעצבת, תאורה, תרגום לעברית של כל האופרה, שבועיים חזרות ולא 'ארבע חזרות וגמרנו'. יש קאסט שלהם ללהק. אנחנו רוצים תפאורה עם אלמנטים שקשורים לחלקי חילוף, אז צריך מישהו שיודע לרתך. להנגיש אופרה זה אתגר אבל גם מאוד מרגש, אני ממש מחכה לזה".

תזמורת הרחוב הירושלמית תעלה את האופרה במוסך במוצ"ש הקרוב, 17.11. בהתאם לאג'נדה של התזמורת, יש גם כרטיסים מסובסדים ואפילו כרטיסים ללא עלות, כדי שכל אחד ישלם כמה שהוא יכול.
איוונט
כרטיסים

צילום: ילנה קווטני

צילום: ילנה קווטני

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0