לפני חצי שנה ציין ניתאי הרשקוביץ את יום הולדתו ה-30. חצי אחרי והוא שוב חוגג והפעם, את צאת אלבומו השני כ"לידר", אלבום סולו שגם אותו עשה ביחד עם ה"חבר/שותף/מפיק" – Rejoicer ("יובי", כפי שהוא קורא לו). הרשקוביץ מתגורר בניו יורק וכשהוא הוא לא שם, הוא מחלק את זמנו בין אירופה לישראל. בראיון באמצעות המייל ניסינו להבין קצת יותר על המניעים להוצאת אלבום סולו, על החשיבות של רקע קלאסי למוזיקאי ג'אז ועל המוזיקאים שעיצבו את דרכו המוזיקלית.
האם ההחלטה להקליט אלבום סולו הייתה קשה?
"ההחלטה בהחלט לקחה זמן. רציתי למצוא טביעת סאונד ייחודית עם אמירה ברורה. אחרי זה, באולפן העבודה כבר הייתה קלה — יובי (Rejoicer בשבילכם) ואני עובדים ממש טוב יחד. כותבים את המוזיקה במקום ומחליטים על כיוונים מסוימים כגון: אילו מגבלות אפשר ליישם בשביל להגיע לתוצאה שונה מאשר בדרך כלל, סולמות וצבעים מיוחדים ועד המיקום של המיקרופונים בחדר — הכול כדי לשרת את הנוכחות של המוסיקה ולאו דווקא של הנגן".
מה גרם לך (לצד הופעות בהרכב) להקליט ולהופיע כ"לידר"?
"אחרי מספר שנים בהן ניגנתי בפרויקטים של אנשים אחרים, למרות שברובם לקחתי חלק פעיל בעיבודים, הבנתי שכדאי שיהיה לי מקום בו אני יכול להרגיש עוד יותר בנוח לכתוב ולנגן את מה שאני שומע בראש. לשמחתי זה הוכיח את עצמו די מהר. כרגע, כל פרויקט שאני לוקח בו חלק הוא קולקטיבי ולא ״סיידמן״ כמו לדוגמא Time Grove שיצא בתחילת שנה הבאה בלייבל בלונדון שאותו יובי (Rejoicer) ואני הפקנו, או לחלופין הטריו שלי יחד עם אמיר ברסלר ואור ברקת שיוקלט בסוף השנה ויופק יחד עם יובי".
האם רקע קלאסי הוא תנאי הכרחי בעיניך לכל מוזיקאי ג'אז כדי להפוך לטוב יותר או שלם יותר?
"הרבה שואלים אותי לגבי זה. התחלתי בללמוד ג׳אז ורק שנים מאוחר יותר הרגשתי שאין לי מספיק כלים לנגן את מה שאני רוצה להביע. פניתי לשושנה כהן, מורה וחברה שפתחה בפניי את העולם הזה בצורה שמאוד הזמינה אותי לגלות ולשאול. רק בחמש שנים האחרונות אני מתאמן בקביעות על חומרים כתובים מבטהובן ועד יצירות שאני כותב לפסנתר. אני חושב שלהתעלם מ-300 שנה של מוזיקה שנכתבה לכלי הזה יהיה בזבוז, בלשון המעטה. ולכן, מוסיקאי ג׳אז ״יכול״ בלי זה אבל הפוטנציאל שזה מציע הוא בהחלט ענק בעיני".
מה הם המקורות המוזיקאליים שלך?
מבחינת אומני ג'ז אלה דיוק אלינגטון, צ'רלס מינגוס, אוסקר פטרסון, אחמד ג'אמאל ומלחינים קלאסיים כמו סקריאבין, ראוול, ארנסטו נזרת והיידן.
האם בעתיד אתה רואה את עצמך (כמו חלק מעמיתך בעולם) משתף פעולה עם מוזיקאים שלא מתחום הג'אז? ואם כן, עם מי למשל?
"זה כבר קורה. אף פעם לא אהבתי להגדיר סוגי מוזיקה בעיקר כשזה נשמע לי מוזיקלי. כי אם זה מוזיקלי זה לא משנה מה זה. האלבום הראשון הוא דוגמא טובה לזה — הזמנתי את Gerogia Anne Moldrow ומצד שני את Kurt Rosenwinkel לשתף פעולה עם דגש למצוא את הסאונד המשותף בין כל המוזיקאים השונים באלבום. לפני חודש סיימנו להקליט אלבום נוסף ל-Rejoicer בלוס אנג'לס שבאמת אין לי מושג איך להגדיר אותו.
הייתי שמח ליצור מוסיקה עם מחמוד אחמד, ראלף טאונר ויש עוד רשימה ארוכה".
האם יש לך עצות למוזיקאים צעירים? אילו דברים למדת על בשרך ואולי היית עושה אחרת?
"שאלה ממש טובה. להתאמן לאט ולחפור את המוזיקה לעומקה – לחפש את השורשים של דברים שנשמעים לי טוב היום אבל מושפעים מהם. סבלנות – מהניסיון שלי, מוזיקה מגלה את עצמה לאט ולא בכוח. אם התאמנתי על משהו מסוים, יכול להיות שאראה את התוצאה שלו גם חודשים מאוחר יותר. סבלנות, זה מגיע. כשהגעתי לניו יורק, אחד הדברים הראשונים שהרגשתי הוא שלא משנה עם מי או איפה ניגנתי, כולם ניגנו עם כולם ובמקומות הכי יוקרתיים, אז פשוט להיות נוכח ולשרת את המוזיקה".
COMMENTS