הכותבים של קולומבוס מסכמים שנה של מוזיקה ישראלית – תשע"ח

סיכום השנה במוזיקה הישראלית של צוות קולומבוס; האלבומים, השירים וההופעות שעשו לנו את תשע"ח - עלו על הסיפון...

Crunch 22 – Lush Flush
האיפי של קראנצ' 22 יצא לא מזמן, וספוטיפיי הציע לי אותו לראשונה ממש לאחרונה. אז איך הוא כבר הצליח להפוך לאלבום השנה? האמת, בגלל שני המרכיבים שהפכו את קראנצ' כבר מהאלבום הראשון לממתק מוזיקלי – חדשנות והומור. חמישה שירים ועוד שלושה רימיקסים ואין רגע משעמם: הסאונדים, הגרוב, רמת ההידוק והשיוף הופכים את העסק לממכר מאוד. בכל פעם שנדמה שאחד הקטעים עומד לחצות את הגבול ממגניב לחפירה מוגזמת, יש איזה טוויסט מוזיקלי קטן שמעורר עניין מחדש. שיר מועדף – Young & Happy, הסימפול הזה פשוט גורם לחייך מהשנייה הראשונה.
האלבום להאזנה

את מה שהחסרתי מהעברית בהופעה ובאלבום שבחרתי, בכוונתי להשלים בשירי השנה בעברית שהכי לכדו את תשומת לבי.

פדרו גראס – חודשי הסערה
גילוי נאות – פדרו ואני עבדנו יחד בעבר, אבל השיר הזה יצא אחרי התקופה הזו ואני שמחה על כך, כדי שאוכל להמליץ לכם עליו בלב שלם. זה שיר אהבה עם ניחוח של פעם – חריזה ומשקל ועברית יפה. כוחו בתמונה הבהירה של האהובה שהמילים משרטטות – בכמה משפטים פשוטים, אפשר ממש להרגיש שאנחנו מכירים אותה. "סיימתי לבינתיים את גלות בבל שלי". כמה יפה.

עמיר לב – סנו ז'אוול
בניגוד חזק לעושר הלשוני בשיר של פדרו, השיר הזה של עמיר לב – כוחו בתמצותו. שיר רפטטיבי שמזכיר את הבלוז של מאלי, בכיוון מוזיקלי חדש ללב, שכולל עוּד, כלי הקשה וגיטרה חשמלית. הטקסט עוסק בעדינות ובמרומז בסוגיית הפליטים האפריקאים, כשהלחן והעיבוד מספקים מצע מושלם בשבילו.

אקו – בוס
יש פה ביט ג'אזי מעולה של כהן, מילים מודעות לעצמן אבל לא מוגזמות – "מולכן עומדת האחת אבל לא היחידה" הוא משפט שמתמצת היטב את רוח השיר; ובעיקר – שני טון מגניבות לא-מתאמצת. הסינגל "בוס" של אקו מתוך האלבום החדש הוא פשוט שיר של ריפיט, והעברית לגמרי עובדת לה.

השקת אלבום הבכורה “It’s About Time” של עומרי מור באזור
יש הופעות שאת יודעת מראש שיהיו מעולות. הופעת ההשקה של הפסנתרן עומרי מור, עם אלבום ראשון שהקהל מצפה לו בערך עשור, ללא ספק עונה לקטגוריה הזו. ועדיין, היה לי ברור שאין פה חשש שאתאכזב מהציפיות של עצמי – המוזיקה שלו כל כך רבגונית ולא צפויה, שאלמנט ההפתעה נשמר לאורך כל הערב. על שתי רגליים עמדה ההופעה – הרגל התזזיתית של ההומור, והרגל הנטועה היטב בקרקע של הגרוב. זו תנועה דו-כיוונית: הצד שמושך להפתעות, לרעיון אחד שמתגלגל בשני במהירות מסחררת; ומהצד השני – תמיד העוגן של הקצב שמחזיר את ההתפרעות והשחרור לביט במאית השנייה המדויקת.
הקטעים הטובים ביותר בעיני בהופעה היו הקטעים האנדלוסיים. היכולת של המוזיקה הזו לרומם את הנפש ולצבוע את החדר בצבעים בהירים וחיוניים היא מופלאה, ומור והנגנים צללו בה לאורך ולעומק. על הפסנתר, הקונטרבס והתופים נוספו גם עוד, כינור, פרקשן ואחד ברי סחרוף. הרבה כבוד והקשבה ולא פחות חשוב מכך – הרבה כיף, היו על הבמה באותו ערב. מלבד ההשקה, עד כה ההרכב הזה הופיע רק בפסטיבל הג'אז באילת. כך שאם הם נקרים בדרככם אתם מתבקשים שלא לפספס.
האלבום להאזנה

אקו – אחת
אם יש תופעה אחת מבורכת של השנים האחרונות, הוא עליית קרנה של העברית כשפה לא פחות חלקלקה מאנגלית. אמנים כמו ג'ימבו ג'יי, שקל וג'אז מצליחים להוציא היפ הופ שמתכתב מעולה עם מה שקורה בחו"ל אבל למלא אותו בטקסטים ופלואו חדים בעברית שמשאירים אותו בטעם מקומי. אלבום אחד לקח את העברית וארז אותה בנונשלנט אין סופי באופן יוצא-דופן: 'אחת', אלבום הבכורה בעברית של הראפרית אקו.
העובדה שאקו היא אחת הראפריות עם הנוכחות הבימתית הכי מיוחדת וסוחפת היא לא חדשה, גם לא העובדה שהיא מלהטטת עם המילים בקלות בלתי נתפסת. אבל המעבר לשפת הקודש הוא טייק חדש ומוצלח בצורה יוצאת דופן על המוזיקה שלה עד עכשיו.
אקו מצליחה לשמור בדיוק על הקו המוזיקלי שהתחיל מעולה באלבום הקודם Calling All Wonders. ביטים חלקלקים, פלואו זורם ונושך קלות כשצריך, ובעיקר תחושה כזו שהכל נעשה ללא מאמץ.
'מנטרות' הוא דוגמא מעולה לכך, עם פזמון מלא וכמעט ממכר, המון פנדר רודס עדין ושירה חולמנית של אקו, שנותנת קונטרה לבתים היותר נשכניים.
הדבר שאולי הכי מרשים באלבום, הוא שמצד אחד הוא מלא מוזיקה משובחת ומושקע מאוד, ומצד שני – הוא אישי וחסר פאסון. מסוג הדברים שגורמים למאזין לא רק לאהוב את המוזיקה, אלא גם באמת להתחבר לאמן ולמה שהוא מעביר.
האלבום להאזנה

SHALOSH plus ONE episode 5. Feat. Yehezkel Raz
השנה היא תשע"ט, ג'אז חזר להיות מגניב בכל העולם, וגם אצלנו. לא ברור לי אם זה בגלל שהוא תפס כיוונים שונים או שסתם זו תנועת המטוטלת של ההיסטוריה. הרכב אחד שהזכיר לי למה התחברתי לז'אנר עוד כמתבגר הוא 'Shalosh'.
הפרויקט שלהם SHALOSH plus ONE אמנם לא יצא כאלבום, אך כולל כבר חמישה קטעים בהם ההרכב מארח בכל פעם אמן אחר ויוצר מוזיקה שלא מפחדת מהגדרות. בכלל, הם הצליחו לקחת ז'אנר שהיה זקוק לשיקום מוניטין רציני ולהפוך אותו למוזיקה שיכולה להפגין מורכבות, אך להיות אישית ורגישה בו זמנית.
השיר הזה עם יחזקאל רז הוא שילוב אדיר בין הקוסמות האלקטרו-קלאסית של רז לג'אז היפיפה של ההרכב. פנו לכם רבע שעה, בית שקט ומצב רוח להמראה והקטע הזה יעשה את השאר.

יובל גולדנברג – יש חיים
כבר כתבתי על כמה שהשיר הזה יפיפה כשהוא יצא, אבל העובדה שהוא נשאר בלופ השמיעה שלי מאז אומרת לא מעט. הרגישות במילים, האלגנטיות בהלחנה וההגשה הכל-כך צנועה של גולדנברג, לקחו שיר פופ שיכול בקלות להיבלע בים המוזיקה שיוצאת, והפכו אותו לזכיר – לשיר שאפשר לקחת לזמן ארוך. כל 'גלויות' – אלבום הבכורה של גולדנברג, ניחן באותן התכונות של השיר הזה, אך נדמה שאת שלוש הדקות של 'יש חיים' גולדנברג ממלאת בחלק הכי גדול מעצמה.

איתמר בק ופקידי הקבלה – נכה מחמד
בהיותי סאקר של מחיאות כפיים בשירים, זה רק מתבקש ש'נכה מחמד' של איתמר בק ופקידי הקבלה יכנס לרשימה שלי. אבל לא רק מחיאות הכפיים קנו אותי. קצב אדיר, שירת מקהלה מעולה של הלהקה ומעט מאוד מילים שמעבירות את המסר בשנינות מופלאה, עזרו לשיר הזה להיות קליט בצורה קיצונית. בכל הכלים הללו בק משתמש בצורה מדויקת כדי שכל מאזין יוכל להצטרף לשיר, למחוא כפיים ולשיר בקולי קולות מסר שלא בטוח שנוגע לו. אני אולי יוצא פה קלישאתי, אבל בעיני לעשות דבר כזה בפחות משלוש דקות זה לא טריוויאלי בכלל.

Iogi – The Ceiling
במרוצת השנים הבנתי שאלבום טוב יכול להיות גם אלבום שפשוט נעים לך תמיד להאזין אליו, שאת חוזרת אליו גם בלי לדעת את המילים ובלי איזה שיר אחד שממש עושה לך את זה, בלי לדעת את כל הסיפור מאחוריו. האלבום של יוגב גלוסמן הוא בדיוק אלבום כזה – אלבום שליווה אותי בלא מעט נסיעות השנה והנעים וערסל בסגנון המיוחד שלו: מעין שילוב בין סבנטיז ביטלסי לשוגייזינג עכשווי. העובדה שיוגי מנגן על כל הכלים באלבום (פרט לכמה אירוחים), רק גורמת להעריך אף יותר את האלבום הזה, העשיר בסאונד.
יוגי מצופה להוציא אלבום נוסף, בעברית, תחת הלייבל אווזה ואין ספק שלא נתאכזב גם מהבכורה העברית שלו.
האלבום להאזנה

תמיד לקראת סוף השנה יש אלבומים שיוצאים והופכים על המצעד על פיו. השנה יש שני EPs שיצאו לקראת סוף השנה העברית שהרגשתי צורך עז לציין: Three Old Words של אלדד ציטרין ו-No Trace of Sound של אורי שדה.

נדב הולנדר – אופניים
האלבום של נדב הולנדר, מתת ועוגן, הוא בהחלט אחד האלבומים היפים שנעשו בארצנו הקטנה השנה. יש כמה שירים אהובים במיוחד מתוך האלבום הזה, אבל האהוב ביותר וזה שגם גרם לי לתת לו את ההאזנה הראשונה הוא "אופניים", שכולו שירת הלל לרוק הישראלי של שנות ה-70 ובייחוד להרכב ששת. "אופניים" מזכיר את התקליטים שהיו להורים שלי על המדף כשהייתי ילדה: שירים שמחים אך מורכבים, שירים שמלמדים אותך מהי אהבה למוזיקה מעבר למילים יפות ולחן קליט.
וגם…. כשאני עוברת על המוזיקה הישראלית שהכי אהבתי השנה – אני לא יכולה להתעלם מהיעדרהּ של העברית, ומשהו בלב טיפה נצבט – הרי אפשר לעשות מוזיקה כל כך יפה בשפה שלנו. נדב הולנדר בהחלט הצליח.

לריאיון שערכנו עם נדב הולנדר לרגל צאת 'מתת ועוגן'

אריק אבר ואביב גדג' – פרידה
אם הייתי מאזינה לשיר הזה מבלי לצפות בקליפ, כנראה שהוא לא היה מוצא את עצמו ברשימת השירים שלי השנה. שלא תבינו לא נכון – הייתי מזדהה, אולי אפילו מוחה דמעה, קונה איזה סניקרס במכולת… אבל הרושם לא היה נצרב בי בדרך בה נצרב. "פרידה" של אריק אבר, בליווי הפסנתר של אביב גדג' והאנימציה המרהיבה של שחף רם הוא חוויה על-חושית, כזו שנשארת איתך הרבה אחרי הצפייה וההאזנה הראשונות. אעז ואומר שמדובר באחד הקליפים הכי טובים שנעשו פה בארץ, כזה שהוא לא רק ארט יפה או תסריט משובח – אלא אריזה מהודקת של מהות הפרידה: מהחוסר, מהתשישות ועד לטריקת דלתות הלב.
לעזאזל… איך גם צרפת.

Oren Lavie – Second Hand Lovers
במהלך הריאיון עם אורן לביא מוקדם יותר השנה, דיברנו על איך לפעמים וידאו-קליפים יכולים גם לקלקל שיר טוב. העניין עם לביא הוא – שאין אצלו עניין כזה. אפשר לסמוך עליו שמה שיוציא תחת ידיו תמיד יהיה משובח, בין אם זה אלבום, ספר או וידאו-קליפ. מהפרפקציוניסטים המעצבנים האלה.
Second Hand Lovers, מעבר להיותו שיר נפלא ומאוד אורן לביא-י (למי מאתנו שהתגעגעו אחרי ההפוגה המשמעותית בין האלבום הראשון לשני), הוא גם וידאו קליפ מרגש – כזה שרק בא לי לצפות בו עוד ועוד. כך כתבתי עליו כשיצא: "הסינרגיה הזו בין האמנות הויזואלית למוזיקלית היא משהו שקשה לעמוד בפניו ומאפיינת מאוד את לביא; באיזשהו מובן הרגשתי כאילו צפיתי בסרט קצר ולא בקליפ שנועד לשרת את השיר ותו לא".

מאחלת לנו קליפ חדש בהקדם ואלבום שלישי בקרוב…

נדב הולנדר – מופע השקה לאלבום "מתת ועוגן"
כל אמן ותיק יודע ששואו טוב הוא מעבר לביצוע מדויק של האלבום על במה. הופעה טובה צריכה לרגש, לגעת, כדאי אפילו קצת להצחיק. הופעת ההשקה של הולנדר הייתה כל זאת ועוד: החל מליינאפ מרשים של נגנים (אבנר קלמר, ספי ציזלינג, נעם דורמבוס, רן דרום וחברים נוספים) והופעת אורח כיפית של אלון עדר ועד לסטנדאפ באורך שני שירים וקצת עם אבי הזמר הלא הוא אבי דנגור, חברו של הולנדר לצוות ההצגה "מייקל".
ההופעה, שמילאה את הלבונטין עד אפס מקום, הצליחה לרגש, לגעת, להצחיק הרבה ולשלוח אותי הביתה עם חיוך. כשהגעתי – הבנתי שהצליח לו, להולנדר, כי ישר לחצתי פליי על "מתת ועוגן" ומה זו אם לא הופעה טובה?

החצר האחורית 2
היו הרבה דברים בשנה האחרונה במוזיקה הישראלית שאהבתי, ולכן היה לי קשה מאוד לבחור אלבום אחד שהוא אלבום השנה. כמעט כל הבחירות שלי בשירי השנה הן גם בצורה עקיפה המלצות על האלבומים עצמם. עם זאת, לא יכולתי שלא לבחור אלבום אחר לאלבום השנה שלי.
לעומת האלבום הראשון שלהם, שגיליתי אותו באיחור קל, לאלבום "החצר האחורית 2" זכיתי להמתין בציפייה של גרופי מן השורה. קשה להגיד אם האלבום הזה בהכרח יותר טוב מהראשון, יש שיחשבו שכן. מה שבטוח הוא שהחצרנים שכללו את הנוסחה, הטקסטים העוקצים עד כדי כאב של יענקלה רוטבליט ממשיכים להיות מונגשים באמצעות הלחנים והעיבודים המורכבים אבל מקפיצים של תומר יוסף, גדי רונן ואיתמר ציגלר. אפשר לשקוע באוקיינוס העצב של "האור החדש", לקחת נשימה עם שיר האהבה העתידני "אהבה שמימית", לתהות על קנקנו של "הפילוסוף" או להסתתר בחדר יחד עם קולו הרך של גדי רונן כשכל החכמים והמשכילים דוממים ב"שעת הזאבים".
האלבום להאזנה

עינב ג'קסון כהן – שלוש אפשרויות
מזל שלעינב ג'קסון כהן יש הרבה חברים מוזיקאים שתרמו לה מזמנם בשביל לעשות את גרסת הכוכבים של "למזרח". זה גרם לי לא לפספס את האלבום המצוין שלה, "שני לבבות", ובאופן ספציפי יותר את השיר המקסים הזה. על המילים האישיות והחותכות ש"מתעוררות ואני מרדימה אותן" אחראית דאנה איבגי.

רועי פרייליך והמתוקים רצח – זאב זאב
בפעם ראשונה ששמעתי את זאב זאב הייתי בטוח שמדובר בשיר משנות השמונים. בשמיעה שנייה הבנתי שהעיבוד נשמע עכשווי מדי בשביל להיות אייטיז, ושהסולן פשוט מזכיר את הסולן של הקליק. הבנתי גם שאני די מחבב את השיר. ההגשה הסמכותית אבל כואבת של רועי פרייליך מתאימה בול לספק ויכוח ספק תחינה שלו לאישה שמפנה לו את הגב בלילה.

יובל מנדלסון – סיפור פשוט
אחרי השלאגר "שירים לבלה", יובל מנדלסון חוזר לשורשים ועושה קצת "שייגעצ". בקליפ (הממש מצחיק) הוא משלב את הביוגרפיה שלו כרוקר צעיר שהפך למורה לאזרחות ומפגיש את העבר וההווה שלו בסיפור מסע בזמן, שנגמר במכות שלו עם עצמו. השיר עצמו מתאר יפה ובהומור את תחושת המלכודת של איש המשפחה המבוגר שנזכר בימים הפרועים ההם.

שולי רנד – דע בני אהובי
מבחינות רבות, דווקא הסינגל השני של שולי רנד – "צדיק", הוא שיר יותר מרשים. אבל ממש אהבתי את ההגשה הפשוטה של המילים בשיר הזה, עם לחן מלנכולי, ובעיקר את ההשפעה הכל-כך גדולה של מאיר אריאל על הכתיבה, הלחן והשירה של רנד. השיר הזה נשמע כמו שיר שבטעות לא נכנס ל"מודה אני".

אהוד בנאי – ז'אן ז'אק מון אמי
אהוד בנאי הוא ללא ספק ממצטייני המספידים המוזיקליים. אחרי שהצליח לזקק את מאיר אריאל לתוך "בלוז כנעני", הוא עכשיו נזכר במתופף שלו ב"פליטים" (שתופף גם בלהקת "הקליק" ועם פורטיסחרוף), ז'אן ז'אק גולדברג. בשיר אהוד בנאי מתאר את הביקור האחרון שלו בבית החולים במרסיי שם אושפז גולדברג לפני מותו. מה שהכי מוצלח בשיר הזה הוא הרגש החם שאהוד בנאי מבטא כשהוא נזכר בחברו, והרגש הזה מדביק גם את המאזין. כמו לשמוע על בן אדם שלא הכרת, אבל אתה שומע כמה הוא היה אהוב ומשתכנע.

גדי רונן
יש מוזיקאי אחד שיצא ללכת להופעת סולו שלו פעמיים וגם לראות אותו בהרכב עוד פעמיים. גדי רונן כבר מופיע בסיכום במסגרת החצר האחורית, ולמרות שהוא לא הוציא משהו חדש השנה (אחרי אלבום הסולו המושלם שלו בשנה שעברה), נהניתי לראות אותו בהופעה עם ההרכב שלו (גדי פטר, אורי וינוקור וניר שלמה), פעמיים. רגע אחד מאוד זכור לי מההופעה השנייה שלו שראיתי ב"אוזןבר": באלבום, לקראת סוף השיר "השריפה", יש בית איטי ושקט שנגמר בשורה "על שני נערים עם נרגילה תפרו את התיק". אחרי ברייק חוזרים לקטע הפותח העוצמתי של תחילת השיר. בהופעה באוזן זה נראה כאילו גדי מוותר על הקטע האחרון ומסיים בבית השקט, אבל אחרי מבט מגדי פטר של "נראה לך שלא עושים את זה?!" הם מיד זרמו ועשו את זה הכי עוצמתי שאי פעם שמעתי, כאילו ברגע זה הם עומדים, צופים וזועקים מול הכרמל שבוער.

עדן דרסו ודי ג'יי מש – כתר שקוף
האמת, החל מהדקה הראשונה של השנה ועד הדקה ה-89, אלבום אחד ויחיד שלט בפסגת אלבומי השנה העבריים שלי: "טונהפארק" של טונה (כפי שכבר התחלתי להעיד בסיכום השנה הקודמת). אבל אז, בדקה ה-90, הגיחה לחיי בסערה הראפרית הצעירה עדן דרסו, וכבשה את הפסגה (ואת לבבי) בענק. כתבתי עליה במספר הזדמנויות במהלך השנה – כולל ראיון מקיף שערכתי איתה לא מזמן – אך האלבום המלא שלה יחד עם די ג'יי מש, מאסטר הביטים והסימפולים, יצא רק לפני מספר שבועות, ומאז הוא לא יוצא לי מהסיסטם.
כבר הרבה זמן לא שמעתי כזה שפע של פאן טהור – היפ הופ אולד סקול, טראפ, אר נ' בי, פ'אנק… מה אין באלבום הזה? לאורך כולו, עדן דרסו מכוונת גבוה (מישהו אמר לוריין היל?) וחולשת על מגוון סגנונות, תוך כדי הפגנת יכולות ווקאליות שנעות מבלדות סול מרגשות לראפ מלוכלך ולא מתחנף בעליל. גם באגף הליריקה יש לדרסו הרבה מה להגיד, ובעיקר *איך* להגיד. עם טקסטים בועטים ועקומים לפרקים, משחקי לשון מרעננים (מת על הביטוי "דרכי אגבים"), ופלואו ממזרי שמלהטט במקצוענות לא מובנת מאליה בין מעברי שורות מפתיעים ושילובי חריזות מקוריים (אפרופו טונה, אחת מההשראות הבולטות לסגנון החריזה הזה) – דרסו מסתמנת כדבר הגדול הבא בהיפ הופ הישראלי, ויש לי תחושה שהיא הולכת רק להשתפר יותר ויותר עם הזמן.
שימו פליי על כל האלבום, ואם ההאזנה תעשה לכם חשק – אני ממליץ לכם בחום ללכת לראות את עדן דרסו ודי ג'יי מש בלייב על הבמה. מילה שלי: אין סיכוי שלא תתאהבו במקום.
האלבום להאזנה

ציון לשבח בקטגוריית אלבום השנה:
טונה – טונהפארק
אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אני חולה על טונה.

לא – נסתפק בפחות
איזה מזל שההרכב "לא" קיים, וכך אני יכול לקבל את מנת ה"אינפקציה" שלי במינונים מדודים. גיא שמי הוא מהמלחינים העכשוויים שבורכו בטביעת אצבע מוזיקלית מובחנת וייחודית, ובמקרה שלו היא כה מובחנת – וכה מאתגרת – עד כי קשה לי לעיתים לצלוח אלבום שלם רצוף של הווירטואוזיות המוזיקלית הזאת. אחרי שלושה שירים שלו, אני חייב לשים איזה סטטיק ובן אל כדי לאזן. לדעתי, הכישרון המופלג של שמי בא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר דווקא בשירים היותר "מתקשרים" שלו, אלה שבהם הוא משחק על הגבול הדק שבין נחישות ורגישות: הנחישות להציג את הצד הווירטואוזי והלא מתפשר, לעומת הרגישות לאוזניהם הבלתי מזוינות של המאזינים. השיר "נסתפק בפחות" הוא הדוגמה המושלמת לכך – שיר מורכב ופתלתל, אך גם נגיש בצורה מפתיעה. מהשירים האלה שכיף לנסות ללמוד אותם בעל פה. והמילים, אילו מילים. כשניגשתי להתעמק במילות השיר, הבנתי למה כל כך התחברתי אליהן: התשובה היא יהלי סובול, שכתב את הטקסט במשותף עם שמי, וכבר שני עשורים לפחות הוא אחד הכותבים הכי טובים ברוק הישראלי. רוצים דוגמה? הנה: "פוקעת לי התשומת ונקטעים לי חוטים של מחשבות / אם אין לך גרסה קצרה של זה זה לא מספיק חשוב / שירי הייקו יודעים איך להכניס את זה בשבע הברות / תזכיר לי מה דיברנו".
וכל זה עוד לפני שהזכרתי את שותפו ליצירה של שמי – גיא לוי המוכשר פלאים. אך אל דאגה, מיד ארחיב עליו, שכן הוא מככב גם בשיר שנה נוסף השייך להרכב שונה לחלוטין.

ציון לשבח בקטגוריית "איזה מזל שהיא קיימת":
שני פלג – החלום האמריקאי
הרוקרית הכי טובה בארץ ממשיכה לפרק את הבורגנות לגורמים.

ליילי – בימים
השיר הענוג הזה מונח עליי בכל פעם כמו שמיכת נוצות אוורירית, עוטף אותי מכל הכיוונים וגורם לי להתכרבל בתוכו ולא לרצות לקום. כמה עדינות, כמה רוך וכמה עצבות כרוכים יחדיו בעיבוד הנפלא של גיא לוי (כן, ההוא מהשיר הקודם) וגל תורן בעל הגרון הענק – שגיליתי שאני אוהב אפילו יותר כשהגרון שלו שר קטן. אולי זו רק הפרשנות המוגבלת שלי, אבל יחד עם האלבום של "לא", יש לי תחושה שגיא לוי הוא מעין אמן מיומן של איזון ועידון: הוא מצליח לאזן את גיא שמי ב"לא", וגם את גל תורן ב"ליילי" – שני רוקרים דומיננטיים שכל אחד מהם בדרכו זקוק לעיתים לאיזון, שלא לומר ריסון. ועל כך מגיע לו הכבוד הראוי בדברי תשע"ח.
מי ייתן והשנה תימשך המגמה המבורכת ברוק הישראלי של עיבודים מוזיקליים חמימים "כמו של פעם" (סליחה על הביטוי המאוס), שהוכחו כבר כמוצלחים ע"י אמנים כמו אלון עדר, תומר ישעיהו, ועכשיו גם ליילי.

ציון לשבח בקטגוריית "השיר הענוג של השנה":
אלון עדר ולהקה – אישה שלי
האם אלון עדר יוציא פעם משהו שאני לא אוהב?

יעל נחשון – טום וג'רי
כבר בהאזנה הראשונה, השיר הזה פלש אל תוך גופי והתמקם שם באחת מפינות הלב. עוד לפני שהבנתי על מה מדבר הטקסט, האגן שלי החל לנוע עם המקצב הג'אזי משהו, אך על אזור בית החזה נחתה מעין לאות בלתי מוסברת: גרוב עצוב. אחרי שהתעמקתי במילים ובסיפור הרקע של השיר, הבנתי שזו בדיוק התחושה שיעל נחשון רצתה להעביר. לפנינו מוטלת פיסת חיים קרועה: אימא שמנסה לשדר לילדיה שגרת חיים מזויפת, בזמן שהם יושבים וצופים בטום וג'רי בטלוויזיה, כאשר ברור שמתחת לפני השטח עולמה קורס, "שום דבר לא בסדר, והכול כואב".
וזה בדיוק מה שהמוזיקה עצמה עושה – היא מנסה להסתיר מאיתנו את הכאב באמצעות עיבוד מוזיקלי קליט (ומנטרה שחוזרת על עצמה בפזמון בעזרת מקהלת גברים), אך היא יודעת שהניסיון הזה מועד לכישלון. קחו לכם כמה דקות, ותנו האזנה לשיר האינטימי והחשוף הזה. הוא עלול לרוקן את ליבכם, אך מיד למלא אותו מחדש.

ציון לשבח בקטגוריית "גרוב עצוב":
דניאלה ספקטור ודאנה איבגי – תרקדי את זה
אני לא יודע אם לבכות או לרקוד.

Killin H8 בפסטיבל יערות מנשה
הלילה השני של פסטיבל יערות מנשה. ניצלנו את ההפסקה שבין ההופעה של רמי פורטיס לזו של טונה, כדי ללכת לרכוש משקה בבר. לחוויה שקרתה בדרך שום דבר לא הכין אותנו. בצידי הבמה הגדולה, נפתחה במה קטנטנה ומאולתרת, ועליה עלו ללא שום הקדמות בחור ובחורה, לבושים בוואנזיז צבעוניים תואמים, ופשוט התחילו לתת את אחד ממפגני הפריסטייל המרשימים שראיתי בשנים האחרונות. הקהל לא נשאר אדיש, ולאט לאט התגודדו סביב הבמה הקטנה אנשים שהגיעו לראות מה מתרחש כאן. אנחנו שכחנו לגמרי מהבירה, ונסחפנו אחר הווייבים העולצים של הזוג המוזר, אשר התברר בהמשך כ"הילה דה קילה" (הילה פרי החצי ישראלית) ושותפה למוזיקה ולחיים "סיר נייט" (ניית'ן דופור אוגלסבי מניו יורק), אותם ניתן לתאר כצמד ראפרים היפים (היפי-הופ?), ששרים על רקע סימפולי אולד סקול בין היתר על מיחזור, שיער גוף, אורגיות, עצים וקקי. היי, יש להם אפילו גרסת ראפ ל"אני נשאר אני" של עוזי חיטמן. ואיכשהו כל הסמטוחה הזאת נשמעת מרעננת וכיפית לחלוטין על הבמה. בדגש על "על הבמה" – כי אני חייב להודות שבגרסאות היוטיוב של השירים זה נשמע הרבה פחות טוב. אם כן, המלצתי אליכם היא *לא* לשמוע חומרים שלהם ברשת, ו*כן* לנסות לתפוס אותם בהופעה כשהם מבקרים בארץ מפעם לפעם. חוויה מעניינת, לכל הפחות, מובטחת. שנה טובה!

קובארי – בת זקונים
כבר כמה שנים שאני עוקבת אחרי ההתפתחות של הלהקה של אביגיל קובארי בעניין רב. לפעמים, נשארתי בתחושה שהיא עוד לא הגיעה לאן שהיא צריכה להגיע. עם האלבום השלישי שלה, אני יכולה להגיד שהתחושה הזו נעלמה – יש לנו פה יוצרת בשלה ובטוחה בעצמה, יחד עם להקה ומפיק שמביאים עיבודים מדויקים. האלבום עובד טוב כיחידה אחת, כשכל שיר מביא סיפור אחר. הכי נגע בי השיר "איילות", המתאר טיול משפחתי בעמק הצבאים בירושלים. מעבר לכך שהחוויה המתוארת בשיר מצטלבת עם זו האישית שלי, נדיר יחסית לדעתי שנכתב שיר שעוסק ביחסי הורה-ילד בגיל 20+, והוא נוגע ברגישות יפה באהבה הדדית, וגם בנקודות היותר מתוחות של היחסים.
האלבום להאזנה

Meuban – AFAR
ההמתנה לאלבום הבכורה של מאובן הייתה די מתוחה – מאז שראיתי אותם לראשונה מנגנים במזקקה לפני כשנתיים כמעט ולא יצאו סינגלים רשמיים, ואז במכה לפני שחרור האלבום יצאו שני סינגלים חדשים ממנו. עכשיו כשהאלבום יצא, ניתן להגיד שהיה לעיכוב כנראה סיבה טובה: יש פה עבודה הפקתית מרשימה, ששומרת על סאונד מאוד צלול, דבר המאפשר להציג את משחקי הצלילים בין הגיטרות בצורה טובה. השירים שומרים על עניין ומתח, דבר מאתגר במוזיקה אינסטרומנטלית, ויש נגיעות יפות של שלל סגנונות: שוגייז, ג'אז, סטונר ועוד. למרות שמדובר באלבום בכורה הוא מרגיש מאוד מגובש, דבר שהשפיע על החיבוק החם שהוא קיבל מסצנת האינדי הישראלי.
האלבום להאזנה

הילה רוח – מוזיקה לפרסומות
השנה התנהל ויכוח די מתיש ברשתות החברתיות אודות ייצוג נשים בפסטיבלי רוק. הכי מגוחך היה הטיעון שאין מספיק נשים שמתאימות לליינאפ "מכסח", בייחוד כשאחד האלבומים המכסחים הכי טובים של השנה הוא של הרכב בהובלת אישה. האלבום הזה בא על רקע ציפיות מאוד גבוהות שעורר "רופאה במערב", האלבום המצוין הראשון של הילה רוח. האלבום בא עם וייב דאנס-פאנק, החלטה קונספטואלית מוצדקת במסגרת של השירים. לצד זאת, רוח ממשיכה לעבוד עם סוללה של מוזיקאי רוק שהיו גורמים לכל אחת להזיל ריר: רם אוריון, יהוא ירון ונילי פינק, והתוצאה היא סוכרייה מתוקה בחוץ אבל בפנים חמוץ לאללה. קחו למשל את "באפלו ביל", שיר שמוקדש לרוצח הפסיכי ב"שתיקת הכבשים", או את התיאור של הניסיון לברוח מהמציאות המייאשת של "אייסקרים". אלה לא שירים שמתנחמדים לקהל, גם אם יש בהם יותר סינתים במקום גיטרות חשמליות, והם ממשיכים למצב את הילה רוח כאחת מהיוצרות האיכותיות שפועלות היום בארץ.
האלבום להאזנה

Amy McKnight & ShipYard – The Captain
עוד אלבום שחיכיתי לו לפחות שנתיים הוא האלבום של אייימי מקנייט, וגם הוא לא אכזב כלל. זה לא בדיוק האלבום הראשון של מקנייט, אבל הוא הראשון עם ההרכב הזה. אפשר להרגיש כיצד העושר של שלל הכלים המופיעים באלבום: לא רק כלים מסורתיים כמו סקספונים, חצוצרה וצ'לו אלא גם מסור, לוקחים את המוזיקה של מקנייט שלב אחד מעלה. יחד עם זאת, העיבודים נמנעים מלהשתלט על השירים והם שומרים על הרוח הבלוזית-פולקית של השירים. יש משהו מחוץ לזמן במוזיקה של מקנייט, המתכתב עם יוצרים כמו טום ווייטס, ואי אפשר לתלות זאת רק בעובדה שהיא ממדינה אחרת במקור. זה הסאונד של יוצרת שפועלת מהעולם הפנימי שלה, בלי להתחשב בטרנדים ואופנות, והתוצאה היא אלבום ייחודי, בישראל או בכל מקום בעצם.
האלבום להאזנה

רועי פרייליך והמתוקים רצח – תן
אחד הפספוסים בחיי הוא שלא קלטתי את "קרח 9" בזמן אמת. עם רועי פרייליך אני מרגישה שיש לי הזדמנות לערוך תיקון, מכיוון שהפרויקט הנוכחי שלו בהחלט יונק מאותם אבות רוחניים. זה שיר קליט בצורה מגוחכת ממש, שגם בהופעה מהווה את הרגע שבו כולם משתוללים ופורקים. אחד הדברים הכי כיפיים שיצאו השנה.

מאיה בלזיצמן ומתן אפרת – שיר החי"ל
ככל שהמצב מחמיר, נעשה קשה יותר למצוא שיר מחאה אמיתי. כמה פעמים אפשר לחזור על אותן קריאות זעזוע, אותו כעס, גם הרגשות הכי נכונים ואמתיים נשמעים כמו קלישאה. שירם של בלזיצמן ואפרת מצליח לחמוק מהמהמורות האלה דרך התייחסות אירונית לשירי השכול והלהקות הצבאיות. בלי להגיד מילה אחת על "המצב", הם יצרו את אחד מהשירים הכי טורדי-מנוחה של הזמן האחרון. כיף לראות את בלזיצמן לשם שינוי במרכז הבמה, שרה בקול צלול. ראויה לציון גם האנימציה של תמי ברנשטיין המתלווה לקליפ, שמספקת ממד חשוב למסר של השיר.

אריק אבר ורונה קינן – חתיכה מהלב
זהו אחד מהשילובים הבלתי צפויים, שתפס אותי לא מוכנה. בין ההיפ הופ של אבר לקול ה"ארצישראל הישנה והטובה" של קינן, נוצר פה שילוב גברי-נשי שעובד לא פחות טוב מהשילוב בין אמינם לדידו ב"סטאן". קינן מספקת נגיעה של רכות בשיר על שברון לב ואכזבה, שבלעדיה הוא יכול היה להיות עוד שיר על האחת שעזבה. החזרתיות בשיר והטוויסט בסוף ממחישים את התקיעות במצב של שברון הלב, אך גם מסייעות להותיר את השיר בזיכרון, גם לאחר שהסתיים.

אורי אלבוחר ותזמורת הרחוב הירושלמית בפסטיבל סוף הקיץ בירושלים
שבוע לפני סיום השנה הגיעה ההופעה ששינתה לי את כל התוכניות, וידעתי מיד שזו הופעת השנה שלי. מדובר בהופעה של אורי אלבוחר יחד עם תזמורת הרחוב הירושלמית במסגרת פסטיבל סוף הקיץ של תיאטרון ירושלים. אנחנו מאוד אוהבים את אורי על הסיפון, ולמרות שהופעות עם תזמורת קלאסית הן לא ממש מחזה נדיר בארץ, הופעה של מוזיקה אלקטרונית עם קלאסית זה לא שילוב נפוץ. התוצאה הייתה הופעה מושקעת בטירוף, עם וידאו ארט נילווה של מג'דרה אייז שהיווה אלמנט משלים מאוד יפה. העיבודים של יחזקאל רז לליווי התזמורתי היו עדינים, והשתלבו פנימה והחוצה בלחנים בצורה אורגנית כל-כך, שקשה לדמיין את השירים בלעדיהם. ישבתי ממש בשורה הראשונה ויכולתי לראות שנגני התזמורת והמנצח עידו שפיטלניק, נהנו בעצמם מהמוזיקה. היו רגעים שהנשימה של הקהל פשוט נעתקה. אני מקווה שלמען תושבי המרכז ישחזרו את ההופעה הזו, כי היא באמת הייתה משהו מיוחד.

Michal Lotan – Lady Falling Down
מיכל לוטן + איציק פצצתי = הזזת אגן בלתי נשלטת. זה מה שהייתי כותב אם הייתי צריך לתמצת את האלבום השני במספר שהוציאה תחת ידיה מיכל לוטן, אשר כתבה, הלחינה ושרה את כל השירים בו. למרות שקונים אותי מאד מהר במילים "הופק על ידי איציק פצצתי", יש באלבום הזה עוד דברים רבים שהפכו אותו למועדף עליי בתקופת הפלייליסטים בספוטפיי הברוכה בה אנחנו חיים.
ראשית, שלושה קטעים קצרצרים, ערומים יותר אולי, לקוחים מאולפן ההקלטות ואולי סתם מסשנים פרטיים קטנים אותם הכניסו פצצתי ולוטן בהתחלה, אמצע וכמעט בסוף. אני מאד אוהב קטעים ששוברים את רצף האלבום של שיר אחרי שיר, בעיני יש בזה הסתכלות על האלבום כשלם, כיצירה שיש ערך גם להאזין לה מתחילתה ועד סופה.
שנית, השילוב הזה בין האנגלית לעברית מבלי להתחייב לשפה אחת מביא פה משהו די רענן בעיני. השירים באנגלית באופן כללי הם הגרוביים יותר, קצביים ומהנים וכמובן נוטפי סול. השירים בעברית שקטים יותר, אישיים יותר ומרגישים שלמיכל היה קל יותר לשפוך את ליבה בשפת האם שלה.
כמה פנינים שזרחו מהאלבום ותפסו את האוזן ואת העין די מהר – "Lady Falling Down", שיר הנושא, יצא עם קליפ שהמשחק בין המילים לויז'ואל בו נותן עוד נקודת מבט מעניינת על הטקסט והאווירה של השיר. השיר השני והחביב עליי באופן אישי בו מתארח ג'ימבו ג'יי – "Paris", לו יש Interlude קצר בו מיכל מבצעת את הפזמון בצרפתית עם סאונד המזכיר את אדית פיאף על תקליט ישן.
האלבום להאזנה

מיכל לוטן מארחת את ג'ימבו ג'יי – Paris
כמו שציינתי כמה שורות מעל, אחד השירים האהובים עליי מתוך האלבום של מיכל לוטן הוא שיתוף הפעולה שלה עם ג'ימבו ג'יי. שיר כיפי, קליל, עם מסר מאד ברור אך מבלבל על מי אנחנו ואיך אנחנו חיים את חיינו פה. תענוג לאוזניים ולרגליים.

TIGRIS – Yehoden Aweteche Lengeresh
מתוך האי.פי המצויין Lightninig שטיגריס הוציאו השנה, עליו עומר אסייס כתב בהרחבה כאן, השיר הזה בעל השם הארוך והקשה להגייה, הוא בעיני כל מה שהופך את ההרכב הזה לאחד האוהבים עליי; גיטרות בפאז, קלידים משוגעים, כלי נשיפה שנדמה כי כולם מנגנים ביחד את אותה מנגינה ופתאום נדמה שלא. בעיני זה בדיוק הבלאגן הדרוש – מהודק מאין כמוהו.

Omri Smadar feat. Ester Rada – Your Love Is Mine
כן גם השנה אסתר רדא תככב בסיכום שלי, ואני לא בטוח שהיא תצליח מתישהו להוציא משהו שלא אוהב. הפעם זה עם הדי ג'יי עומרי סמדר. קטעים שלו מתנגנים במועדונים גדולים באיביזה ובברלין ואסתר בכלל באה אליו בבקשה שילמד אותה לנגן בפסנתר. שיתוף הפעולה הזה שלהם מביא את כל היכולות הקוליות והגרוב האינסופי של רדא לידי ביטוי. מלווה בקצב מדויק, כלי מיתר וקלידים מרחפים ששוב שולחים את האוזן שלי לחו"ל למקומות בהן המוזיקה הזו נולדה.

שיר בונוס מאותו די ג'יי יוצר, שיתוף הפעולה עם רוי שפילמן והעלאה באוב של אהובה עוזרי לכדי קטע מועדונים מקפיץ המשלב את השיר "פעמונים" ונגינתה הבלתי נשכחת על הבולבול טרנג.

שולי רנד – רצוא ושוב
שולי רנד השאיר אותנו במתח מאז צאת אלבום הבכורה שלו "נקודה טובה", לפני עשור, ומאז נשאלה יותר מפעם האחת השאלה: אייכה?
אז הנה הוא חוזר: "רצוא ושוב" החדש של רנד בהפקה של אסף תלמודי מציג את רנד אפילו עוד יותר בוגר, בטוח בעצמו ועם לא מעט ציניות. יש הרבה השפעות של ג'אז מצד אחד ופולק מצד שני, פחות רוק מאשר באלבום הקודם, וטקסטים שלא עושים חיים קלים למאזינים. הכתיבה, הלחנים והשירה מכוונים כולם לדמות שבשנים האחרונות מהווה את ההשראה הגדולה ביותר לשולי רנד – מאיר אריאל. אפשר להקשיב ל"דע בני אהובי", לעצום עיניים ולשמוע את הקול וההגשה של מאיר אריאל, וזה עדיין הקול הייחודי של שולי רנד.
"רצוא ושוב" הוא אסופת שירים שמצריכה סבלנות – אבל ההשקעה משתלמת ומרגשת.
האלבום להאזנה

עומר אדם – שני משוגעים
קצת רומנטי, קצת רקיד, סלסולים על ביטים אלקטרוניים שנשמעים הכי 2018, כמו שני משוגעים. קשה היה להתחמק מעומר אדם השנה: הופעות שנמכרות זמן רב מראש, פרסומת ויראלית שהפכה לשיר, וכרגיל להיטים שכבשו את הרדיו. אין גם ממש צורך להתחמק מעומר אדם, שנראה שפיצח את המיינסטרים הישראלי ב-2018: הרבה פחות מוזיקה טורקית, הרבה יותר רוקנרול, בלדות, ואהבה גדולה לקהל (ובחזרה), שהפכה אותו לכוכב הפופ הגדול ביותר שצועד על האדמה הזאת. את "שני משוגעים" כתב המפיק סתיו בגר, שאחראי גם על Toy (ביחד עם דורון מדלי), וחובר לג'ורדי בפיצוח של המוזיקה הישראלית החדשה: בס עם סלסולים (וסמפלר). כמעט קל לשכוח שעומר אדם פרץ לחיינו בשערוריית ההדחה מכוכב נולד לפני פחות מעשר שנים, והוא היה אז רק בן 15. יש להניח (ולקוות) שהוא לא הולך להיעלם בקרוב.

אברהם פריד
אברהם פריד הוא כוכב זמר חסידי עם קילומטראז' של יותר מ-30 שנות קריירה בארצות הברית ובישראל, והוא כנראה הכוכב החסידי הכי גדול שפועל היום. בשנים האחרונות, פריד עובר תהליך של התקרבות לציבור הישראלי שכולל שירה בעברית מודרנית (לפחות בחלק מהשירים), כתיבה אישית יותר והופעות בכל חור בארץ. החוויה של לשמוע (ולראות) את אברהם פריד שר בהופעות, עם מבטא אמריקאי, את "ילד של אבא", שנכתב בידי יוצר שאי אפשר להגדיר "דתי" או "חסידי", מלמדת שבאמת הגדרות לא תמיד מספרות את הסיפור המלא. בין אם הוא מארח את יהורם גאון, שלומי שבת או חנן בן ארי, הופעה של אברהם פריד היא משהו מיוחד, ובמידה רבה -ישראלית מאוד.

עינב כהן ג'קסון – שני לבבות
עשר דקות, זה מה שלקח לי כדי להתאהב באלבום הזה, אפילו לפני שסיימתי להקשיב לו לחלוטין בפעם הראשונה. יש מעט מאד אמני פסנתר שמצליחים להימנע מלהפוך אותו לכלי עוטף מדי, מחבק יתר על המידה ועינב שכללה את היכולת הזאת לכדי שלמות.
אלבום קצרצר, מלא בשירים שפשוט כתובים טוב ומבוצעים מעולה, שלא ירד מרשימת ההשמעה שלי חודשים על גבי חודשים. מתחיל בתפילה וממשיך דרך אהבה, מוות ופרידה, אבל מסתיים בהבטחה שגם אם שכחנו ניזכר בקרוב.
האלבום להאזנה

האחים צברי – על תמאש ועל העוקץ
השיר הזה יצא לאוויר העולם לפני שבוע וקצת, ובינתיים הוא מעורר ויכוח בכל מיני מקומות – בצוות הספינה לדוגמא, יש וויכוח רציני בין הגורסים שזה הדבר הכי טוב שהם שמעו השנה לבין אלו שטוענים שזה שיר העשור. בכל מקרה, היצירה המכוננת הזאת היא מופת של אופרת פאנק-רוק-מתקדם-עממי שנמשכת קרוב ל-8 דקות, עם טקסט שכולו סלנג של סלנג ללא פזמון חוזר אחד, ולמרות זאת עדיין אי-אפשר להפסיק להאזין לו בכל רגע פנוי. תאזינו ותתמכרו, ודיר באלק כי אחרת שלום היפיוף יבוא לתת לכם איזה לאקיה או ראסיה ושום ג'יני ביקום לא יגיע להציל אתכם. נודר.

זהו. אנחנו מאחלים לכם שנה טובה ומתוקה, שאינשאללה וגם היא תהיה מלאה בעוד המון מוזיקה מעולה…

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0