הצד השני של המטבע /// ציפי פישר על הצד הפחות מוכר ביצירה של ג'ו סטראמר לכבוד 66 שנים ללידתו

אם ג'ו סטראמר היה בחיים, הוא היה חוגג היום יום הולדת 66. כנראה שלא במקרה, השבוע גם שוחרר לראשונה באופן רשמי שיר שלא יצא עד עתה, "Rose of Erin" מתוך קופסת אוסף של שירים נדירים מקריירת הסולו שלו שייצא בקרוב ונקרא Joe Strummer 001. לקראת צאת האוסף רציתי לדבר קצת על המוזיקה שעשה סטראמר בעשורים האחרונים לחייו, שקצת פחות מוכרת לציבור הרחב לעומת הקריירה שלו עם הקלאש.

באלבום השני של ג'ו סטראמר עם המסקלרוס יש שיר בשם "Bhindi Bhagee" (בינדי – הנקודה שנשים הינדיות נשואות שמות על המצח. בהאג'י הוא מאכל רחוב הודי פופלארי) שבו מסביר סטראמר לתייר נבוך את שלל האופציות הקולינריות הזמינות בלונדון, שמציעה מאכלים מכל העולם (כולל בייגלים, המזוהים עם הקהילה היהודית), ואז הוא לוקח את הדימוי של הרב-גוניות והרב-תרבותיות ומשליך אותה על הסגנון המוזיקלי שלו:

So anyway, I told him I was in a band
"?He said, "Oh yeah, oh yeah – what's your music like
I said, "It's um, um, well, it's kinda like
".You know, it's got a bit of, um, you know
Ragga, Bhangra, two-step Tanga
Mini-cab radio, music on the go
Um, surf beat, back beat, front beat, backseat
There's a bunch of players and they're really letting go
We got, Brit pop, hip hop, rockabilly, Lindy hop
Gaelic heavy metal fans fighting in the road
Ah, Sunday boozers for chewing gum users
They got a crazy D.J. and she's really letting go
Oh, welcome stranger
Welcome stranger to the humble neighborhoods

אני חושבת שהשורות האלה ממצות ממש יפה את הגישה של סטראמר – הוא ראה במוזיקה שולחן עמוס מכל טוב, שבו כל אחד מוזמן לקחת מה שהוא רוצה ולעשות כל שילוב שמתאים – פולק אירי, מטאל, רגאיי, פאנק – הכל הולך. מתוך גישה כנה באמת שלא באה לנכס ולראות ב"אחר" אקזוטי אלא כחלק מהכנסת אורחים, מראיית כל התרבויות האלה כחלק מהתרבות המקומית בלונדון.

וכשמכירים את הביוגרפיה של סטראמר, זה לא מפתיע שהוא היה פתוח לרב-תרבותיות, כי הוא עצמו מגיל צעיר היה חשוף לה. אמו היתה סקוטית ואביו היה דיפלומט עם רקע ארמני ויהודי גרמני, שהיה יליד הודו. סטראמר עצמו נולד באנקרה, וגדל במקומות כמו קהיר, מקסיקו סיטי ובון. בגיל 9 הוריו, כמו הרבה בריטים מהמעמד הגבוה, שלחו אותו לפנימיה, אבל החינוך הנוקשה שם לא התאים לנער המרדן, שכידוע הקים את אחת מלהקות הפאנק הכי מפורסמות – הקלאש.

למרות ששבירת מסגרות היא האסוציאציה המיידית שפאנק מעלה, דווקא לקראת שנות החמישים שלו סטראמר חזר לסאונד יותר מסורתי, שגם זקנים מהדורות היותר מבוגרים ממנו יכולים להנות ממנו. האמת היא שזו מוזיקה שסטראמר תמיד אהב, וטען שבצעירותו אף כונה "וודי" כי אהב מוזיקה אמריקנית כמו וודי גאת'רי והביץ' בויז. אני בכלל לא הכרתי בזמן אמת את השלב הזה של הקריירה שלו, אבל סדרה עלומה למדי של HBO בשם "ג'ון מסינסנטי" השתמשה בתור שיר פתיחה בשיר שלו "ג'וני אפלסיד". התאהבתי מיידית בוייב הפולקי עם הכינור והחליל האירי של השיר, שלדעתי הוא אחד מהמדבקים שיש. השיר הוא שיר מחווה לגיבורים עממיים בתרבות האמריקנית – ג'וני אפלסיד שעזר לכבוש את השממה כשהוא חילק זרעי תפוח, או מרטין לותר קינג ג'וניור.

מה שמחזיר אותנו לשיר ה"חדש" שיצא, שגם הוא מאוד אירי בסגנון, למרות שהוא נוצר כעשור לפני "ג'וני אפלסיד". הוא נכתב לפסקול של סרט בשם When Pigs Fly מ-1993, ומספר על אישה בשם ארין (שם אירי מסורתי) שיורה בבן זוגה, נמלטת ומטיילת בכל העולם. הוא כרגע זמין רק בספוטיפיי, אבל יש גם גרסה באיכות בינונית שמישהו העלה ליוטיוב לפני כמה שנים. נקווה שהאוסף החדש יעלה מחדש למודעות כמה ורסטילי היה סטראמר וכמה רחבה הייתה הסקרנות המוזיקלית שלו.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0