במגרש של הגדולים /// עינת גן שלו על פסטיבל Mad Cool במדריד

בשלהי ינואר, בעוד שפסטיבלים אחרים רק מתחילים להדליף חלק משמות האמנים שיופיעו בהם, Mad Cool כבר היה Sold Out. זהו הישג מרשים ביותר עבור פסטיבל שזוהי השנה השלישית לקיומו. אחת הסיבות לכך היא הליינאפ המרשים שהציגו מארגני הפסטיבל. הוא הכיל שמות אייקונים דוגמת דפש מוד, פרל ג'ם, טיים אמפלה וקאסביאן. לצד כל אלו נכללו מוזיקאים והרכבים שהוציאו אלבום חדש ומצופה: Mgmt, ארקטיק מאנקיז, קווינס אוף דה סטון אייג' ועוד. נראה שמארגני מאד קול החליטו לעלות לשחק ב״מגרש של הגדולים״ ולהתחרות עם פסטיבלים ותיקים בזירה האירופאית.
כמובן שאף פסטיבל אינו חף מתקלות. בייחוד לא פסטיבל צעיר כמו מאד קול. אני מניחה שכבר יצא לכם לקרוא בהרחבה על הבעיות הלוגיסטיות שליוו את הפסטיבל: התורים הארוכים והעיכובים בכניסה, מחירי שתיה ואוכל מופקעים, חוסר יכולת למצוא את ההסעות מהפסטיבל חזרה לעיר וכמובן הביטול של מאסיב אטאק. מהצד, כל אלו יכולים לגרום לפסטיבל להראות כפיאסקו מצער. זו המסקנה המתבקשת אם נבחר להתעלם מאלמנט שולי – המוזיקה. מוזיקאים שהגיעו מחויבים, סאונד מוקפד והפקה מרשימה. אז מה בעצם היה טוב בפסטיבל מאד קול, מהדורת 2018?

לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן
הפסטיבל התקיים השנה ב-Feria de Madrid או בקיצור IFEMA. המתחם די מרוחק מהעיר עצמה ומצריך החלפת שתי רכבות ממרכז העיר. זאת על מנת לקיים הופעות עד השעות הקטנות של הלילה. הכניסה הראשית עוצבה כמו מסלולים של אוטוסטרדה. כל מסלול סומן בתמונה של אלבום או זמר/ת. יחד עם הדשא הסינתטי, התחושה שנוצרה עם הכניסה לפסטיבל היא ירידה מהכביש המהיר והליכה אל הלא נודע. הקריצה המיידית של עיצוב המתחם הייתה לפסטיבלים בחיק הטבע דוגמת וודסטוק או גלסטונברי. אבל מאד קול אינו פסטיבל של נוסטלגיה או כמיהה לטבע. כפי ששמו של הפסטיבל מרמז, Mad Cool חוגג את הזהות העירונית המדרידאית. אחת משתי הבמות המרכזיות נקראה בשם Madrid te abraze – מדריד מחבקת אותך. לאורך כל הפסטיבל חולקו מניפות עליהן התנוסס הכיתוב ״מדריד״ בביתן שהוקדש לעיר. דובר רבות על כך שהפסטיבל הזה הוא ביטוי למתיחות הפוליטית בין מדריד לברצלונה. בעבר קראו למתחים האלו מלחמת תרבות. היום אולי אפשר לקרוא לכך מלחמת פסטיבלים. לסברות האלו אין שום אישור רשמי מצד מארגני הפסטיבל. המרוויחים העיקריים הם אוהבי המוזיקה שזכו לקבל פסטיבל עירוני חדש.
אמנם הפסטיבל היה Sold Out אבל ריבוי הבמות איפשר פיזור מיטבי ומרווח של הקהל. הפיט לא היה דחוס, גם לא מתחמי ה-VIP. בעיני חלק מהמוזיקאים זה לא מצא חן. קווין פארקר מ-Tame Impala ביקש מהשומרים לאפשר לקהל להכנס לטבעת ה-VIP – ״כשיש מקום בלב יש מקום גם לכולם״. ג׳וש הומי (קווינס אוף דה סטון איג׳) עצר את ההופעה לחמש דקות וביקש להכניס אנשים למתחם ה-VIP. משלא נענה פנה לשומרים (שככל הנראה לא ממש הבינו אנגלית או קלטו שהוא פונה אליהם) ״אתם עובדים אצלי הלילה – תכניסו אנשים למתחם״. לאחר שזה לא עזר, סבלנותו של מלך עידן האבן פקעה. ג׳וש הומי קורא לקהל לקפוץ מעבר לגדרות ההפרדה. ״נמאס לי מזה שאנשים אומרים לנו כל היום מה לעשות. אל תתנו לאף אחד להגיד לכם מה לעשות. כי אז כולנו נהפוך לחיות מבויתות״. אי אפשר שלא לתהות האם מדובר בחלק מהפרפורמנס של הומי. הוספת מעט דרמטיזציה להופעה במסווה של אג׳נדה חברתית? מבלי ששמנו לב "No One Knows" שנוגן ברקע הפך להיות פסקול סטייל מרד הנעורים. ״אני אבעט את כל השומרים החוצה ואז המקום פשוט יתנהל בעצמו״. הומי מגיע לקליימקס.

אבל אני מקדימה את המאוחר. כמו כל סיפור טוב גם את הסיפור של מאד קול 2018 צריך לספר מהתחלה.

היום הראשון
מכיוון שפסטיבל Mad Cool היה פסטיבל של הדליינרים, החלטתי להקדיש את היום הראשון דווקא לאמנים הפחות מוכרים.
פתחתי את היום עם Bifannah, הרכב לונדוני מדרידאי. הרביעיה יוצרת פופ פסיכדלי בפורטוגזית. ב-2017 שחררו את אלבומם הראשון. לפני שנחתו במאד קול הם הופיעו ב-SXSW ונחשבים אחד ההרכבים המבטיחים כיום בספרד.

המשכתי לבמה המקומית להופעה של הרכב רוק אינסטרומנטלי העונה לשם Toundra. ריפים ארוכים מאוד של גיטרות שמתגלגלים ומתנפצים וכך חוזר חלילה. נראה שמדובר בהרכב אהוב מאוד על הקהל המקומי. למרות שמדובר בהופעת צהריים אינסטרומנטלית היא משכה קהל רב.

על במת האלקטרוניקה Lali Puna נתנה סט אלקטרוני מעולה. מבחינת פרפורמנס מדובר בהופעה מתונה וסולידית ביחס לטון הכללי של הבמות ביום הראשון.

אחרי הטעימות מהבמות המקומיות, שמתי פעמי לבמה המרכזית. הגיעה שעתם של ההדליינרים לעלות.
לאחר שנעדרו שנה מהבמה (״זה לא יקרה שוב״ הבטיח קווין פארקר) חזרו Tame Impala להופעה מעולה. קהל אנרגטי שלא הפסיק לרקוד ולשיר יחד עם ההרכב, הקונפטי והמסכים הפסיכדלים הפכו את ההופעה הזו לכיף אמיתי. אבל זו הייתה רק מנת הפתיחה להפתעה האמיתית של הערב – Kasabian.
לרובנו יצא לשמוע לפחות שיר אחד או שנים של קאסביאן אבל יש הבדל משמעותי בין החומרים המוקלטים לבין ההופעות חיות. מדובר בלהקה שנשמעת הרבה יותר עוצמתית על הבמה מאשר באולפן. המיקס וההפקה חונקים משהו מהאנרגיה המתפרצת של ההרכב. טום מיהן, פצצת כריזמה מטורפת, חישמל את הקהל. את קסיביאן אפשר בקלות להכתיר, יחד עם פרנץ פרדיננד, כשתי הלהקות המקפיצות והמרקידות של הפסטיבל. אולם בעוד שלפרנץ פרדיננד יש מימד ארטיסטי יותר, קסיביאן נשענים על איכויות גולמיות ראשוניות ופראיות יותר. כמובן שפוגו אלים היה בלתי נמנע מצד הקהל בשורות הראשונות, אבל החשמל של טום מיהן וסרג׳יו פיזורנו הפכו את הדחיפות האגרסיביות לנסבלות יותר.

מי שסגרו את הערב הראשון היו Mgmt. הצמד הניו-יורקי נתן סט מעולה מלווה בארט משוקע מאוד. בניגוד לערב קודם בו הם ניגנו במועדון La Riviera במסיבת הפתיחה של הפסטיבל, נראה שבבמה המרכזית הקהל שלהם מתפזר מעט (אולי לעייפות וההתרגשות של היום הראשון יש חלק בלתי מבוטל בכך). זו חוויה מעניינת מאוד לראות את אותה הופעה יום אחרי יום ב-venue שונה. אני בהחלט ממליצה על הניסוי הזה. Mgmt היו דרך מעולה לסגור את היום הראשון של הפסטיבל. מקפיצים ומרקידים אבל באופן שהזכיר לקהל שהמסיבה הגדולה רק התחילה. עוד יומיים לפנינו.

היום השני: אהבת הקהל
את היום השני בבמה המרכזית פתח קווין מורבי. בחירה מושלמת להופעת צהריים. על הבמה התנוססו באותיות של קידוש לבנה Monkeys. כמו כדי להזכיר לקהל מי האקט המרכזי של הערב. לאחר שסיים להציג את הנגנים שלו הסתובב מורבי אל השלט ואמר: "אנחנו ה-Monkeys" ונענה במחיאות כפיים. בשיחה שהייתה לי עם מורבי מאחורי הקלעים, הוא סיפר לי שהוא בדרך לאלבום חדש שעתיד לצאת בשנה הבאה.

השמש במדריד שוקעת בקיץ בסביבות 22:00. זו השעה שבה ההדליינרים עולים. כל אלו שהמתינו ל-Monkeys יכלו רק לקנא באלו שבחרו בהופעה של ג׳ק ווייט. מרחוק, נשמע כאילו ווייט עושה קסם שחור עם הגיטרה שלו. ווייט, פרפורמר בזכות, חרך את מיתרי הגיטרה. למחרת הוא צפוי להפתיע את הקהל ולהתארח אצל Portugal the Man.
עשר דקות לפני שהשעון צילצל חצות, עולים הקופים. כל ההדליינרים עולים בזמן ויורדים בזמן. אין מקום לאיחורים אופנתיים או הדרנים ארוכים. זה לא אמור להפתיע אף אחד אבל אכתוב זאת בכל זאת – ההופעה של המאנקיז הייתה ההופעה המאכזבת של הפסטיבל. אלכס טרנר נראה עייף. חלק גדול מהשירים בסט ״זוכים״ לפרשנות ברוח האלבום החדש. הקהל מגלה את זה כשהוא מתחיל לשיר יחד עם טרנר את Cornerstone. הקהל כבר מגיע לפזמון, וטרנר בביצוע מאוד laid back עדיין נמצא בשורה השניה של הבית הראשון. Arctic Monkeys כמו כל הרכב אחר שמגיע לפסטיבל מפליאים לנגן ברמה הטכנית. אבל טרנר כבר מזמן לא שם. הדבר הכי מעניין בהופעה הוא הצל של טרנר שנמתח בענק על אחד מעמודי הבמה ונע במחווה לא מודעת לדואו שלו ושל חברו הטוב מיילס קיין – Last Shadow Puppets.

השעון מצלצל אחת וחצי, זוהי שעה של בחירות קשות: פרנץ פרדיננד מנגנים מול מאסיב אטאק. מאסיב אטאק מחליטים לפוצץ את ההופעה. הסאונד מההופעה של פרנץ פרדיננד זולג למתחם הבמה שלהם, כך הם טוענים. בזמן שהקהל של מאסיב ממתין שיעלו, פרנץ פרדיננד נותנים את אחת ההופעות הטובות ביותר של הפסטיבל. אלכס קפארנוס הוא דוגמא לפרפורמר בשיאו. הקול שלו נשמע מצוין. הוא מתקשר עם הקהל ונראה שהוא נהנה מכל רגע. הקהל מתמסר למוזיקה של פרנץ פרדיננד הקיסרים ולא מפסיק לקפץ ולרקוד.

במקביל לפרנץ פרדיננד מופיעים Black Pistol Fire. הקהל זועם לאחר שקווין מקווין הפרונטמן של ההרכב נאלץ לסיים את ההופעה בדיוק בזמן, זאת למרות שמדובר בהופעה האחרונה על הבמה הזו. סוף טוב הכל טוב – קווין יוצא לגרעין הקשה של הקהל הלא מרוצה שנותר על הפיט ונפרד מהם לקול תשואות. למחרת, אני פוגשת אותו במקרה מאחורי הקלעים ואנחנו הולכים יחד לתפוס את ניין אינץ׳ ניילס. הוא מספר לי ש-Black Pistol Fire עובדים על אלבום חדש. שלושה שירים צפויים לצאת בקרוב.
"וכמו מה הוא ישמע?"
״זה האלבום החמישי שלנו ואנחנו כל הזמן מנסים לחדש. הפעם נראה לי שננסה לתת לצליל קצת יותר גרוב. משהו בכיוון של הארקטיק מאנקיז״ הוא חושף.
״החדש?״ אני מקשה
״לא, לא״ הוא מסתייג בחיוך, "AM".

היום השלישי – Grand Finale
אחרי שהתאוששנו מסנסציית מאסיב אטאק הגיע היום השלישי והאחרון של הפסטיבל. הבמות הגדולות היו שמורות ביום הזה להרכבים הותיקים והמנוסים. Nine Inch Nails שחזרו לבמה אחרי היעדרות ארוכה, Depech Mode ,Underworld, Queens of the Stone Age.
ההופעה של דפש מוד הוכיחה שפרפורמרים טובים משתבחים עם השנים. מאופר בצורה מוקפדת, מפליא לרקוד – דייב גאהן חישמל את הקהל. לפניהם בתשע וחצי עולים קווינס אוף דה סטון אייג׳ להופעת שקיעה. הרחבתי כבר בהתחלה על הפילוסופיה השיוויונית שג׳וש חלק עם הקהל. להסתפק בכך ולא לציין שההרכב נתן הופעה מעולה, אולי מהטובות בפסטיבל, יהיה לחטוא לאמת. אחד מהרגעים היפים היה עם השיר "My God is the Sun" בו שר הומי לשמש המדרידאית השוקעת לקול תשואות הקהל.
Underworld נבחרו לסגור את המסיבה. צמד הטכנו הותיק ניגן חומרים חדשים מהאלבום האחרון עם איגי פופ וגם קלאסיקות כמו "Born Slippy". קשה עד בלתי אפשרי להאמין שקארל הייד, הפרונטמן של ההרכב, חוגג 61. לא יכולתי שלא להתפעל מהיכולת שלו להפנט ולהרקיד מאות אנשים שיכורים מהתרגשות אחרי שלושה ימים של מוזיקה משובחת. התבוננתי אחורה אל הקהל ולא ראיתי חלקת דשא פנויה, רק אנשים שמחים שבאו לשמוח עוד קצת לפני שהחיים האמיתיים מתחילים שוב. האופוריה של הקהל מגיעה לשיאה כשהייד וסמית נפרדים מהקהל. הייד מציג את סמית כ״גאון מאחורי המכונה״. מסכי הענק מסגירים את ההתרגשות שאוחזת בשניהם. סמית מחבק את שותפו ומנשק אותו על המצח. זה הרגע שבו המסך יורד. הקהל מתפזר. תשעה ירחי ציפיה לקראת הפסטיבל מגיעים לסיומם.

מדריד בהחלט ידעה לתת לקהל מהדורה שלישית ומכובדת של פסטיבל שיהיה קשה לשכוח. האם מהדורת 2019 תצליח לשחזר את ההצלחה? שובו של פסטיבל גלוסטנברי המיתולוגי יקשה על מפיקי מאד קול להתעלות מעל הרף שהם הציבו לעצמם.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0