התפרצויות הרי געש ולבבות מדממים /// ראיון עם תומר בר לקראת השקת אלבומו החדש "לדעת הכל"

צילום: גיא נחום לוי

אחת התגובות בהן נתקלתי הכי הרבה בהקשר של השירים החדשים של תומר בר היתה – "נראה ממש חו"ל", והאמת שזה לא רק נראה אלא גם נשמע – יש משהו מאוד מדויק בביצועים שלו, כמו למשל בשיר הזה:

לכן היה מעניין לגלות שהדיוק הזה דווקא הגיע מחזרה של בר ליצירת סולו אחרי תקופה של הפסקה, ומרצון לעשות לעצמו ריסטארט, מבחינה אמנותית ויצירתית. אני יודעת שבר גדל ליטרלי על הבמה, בתור הבן של אצ'ה בר, מייסד הצוללת הצהובה (כמובן אחד מהמקומות שאני הכי אוהבת בכלל), והיה לו סיפור מעניין לספר על השינויים שהוא עבר בין האלבום הזה והקודמים שיצאו.

נתחיל בשאלה של קצת רקע. אתה נמצא על הבמות מגיל צעיר, עם מוזיקאים מבוגרים ממך, מה למדת מהתהליך הזה, מהאינטראקציות האלה?
"נכנסתי לעולם שלם, שכולו היה מלא שיעורים. היו רגעים בודדים מהם לא למדתי משהו. זאת היתה דרך מאוד מוזרה לקבל את האהבה למוזיקה, הייתה לי תחושה שאני במקצוע בצורה עמוקה מההתחלה. היו פרויקטים מדהימים, לנגן עם מוזיקאים ברמה מאוד גבוהה".

זה אלבום חמישי שלך
"כן, היו ארבע אלבומים די ברצף, מגיל 12 עד גיל 17, האחרון יצא ב-2012. המשכתי לנגן, השתתפתי בפרויקטים שונים בתור מלווה או משתתף, לא מוביל, ואת העניין של לעשות אלבומים שמתי בצד כמה שנים, כי היו לי הרבה שאלות"…

היה קצת שינוי סגנוני, התחלת בג'אז וקצת עברת לאינדי-אלקטרוני
"נכון, שני האלבומים הראשונים היו יותר ג'אזיים, אבל אחרי זה האלבום השלישי היה של שירים, ממש שירי פופ".

אז אפשר לקרוא לזה תהליך הדרגתי
"אני חושב שדווקא תמיד הכל היה שם, האקלקטיות, הגיוון, תמיד כתבתי שירים. בגיל 16 הוצאתי החוצה את השירים שכתבתי למגירה, עם מיקה קרני ועוד מוזיקאים, זה היה עולם אחר. מה שקרה זה שהייתי מאוד סגור על עצמי לגבי מה נחשב יפה מבחינה אסתטית, אבל כשהתחלתי ללמוד קומפוזציה עם מנחם ויזנברג באקדמיה בירושלים, זו היתה תפנית שגרמה לי לראות המון סגנונות, אינסוף אפשרויות והרבה שאלות. וגם היה תהליך של התבגרות, של עצמאות מהבית, מההורים, תהליך שקרה בו זמנית. אבל זה לא כאילו שאני הייתי פעם ג'אזיסט ועכשיו אני במקום אחר, עדיין יש לי פרויקטים אחרים שהם ג'אזיים, וגם באלבום הזה יש קצת הכל, גישה שהיא פשרה בין הנגישות לאקלקטיות".

עדיין אפשר להגיד שזה אלבום שהנגיש אותך לקהלים חדשים. זה משהו שאתה מרגיש, ההבדל?
" קודם כל, כן, אני מרגיש שיחסית לתקופה שבה הייתי מקליט בגיל ההתבגרות, הקהל שלי יותר צעיר, מעולמות שונים, זה עדיין קהל מאוד מגוון, ואף פעם לא שאפתי להגיע לקהל גדול. קהל איכותי, זה מה שאני מחפש – חיבור, עדיף לי אדם אחד שאני עם פסנתר בחדר מגיע אליו עם חוויה מאוד עמוקה ממאה אלף איש לא מרוכזים".

"אז אחרי תקופה בה לא הייתי פעיל, הסיפור של האלבום הזה הוא שזה היה מין הר געש יצירתי, שנבנה ונמתח, המון יצירות שרציתי לתת להם ביטוי, אחרי תקופה שהיתה בה פרידה מאוד משמעותית, מעבר דירה ואז כיסו את הבנין שבו גרתי בבד שחור בגלל שיפוצים, החלטתי לצ'פר את עצמי ביומיים בסטודיו, בלי לחשוב על אלבום או לא אלבום, בלי לתכנן הכל מראש, פתחתי ערוצים, ועשיתי את הכל: קלידים, באס, שירה ותופים, ככה ביומיים הוצאתי 30 שירים".

וואו, זה מטורף. עמדתי לשאול אותך איך זה שכל כך הרבה מהאלבום עשית לבד, נכון שראיתי גם קרדיטים לניצן (אחיו, שמנגן באלבום על הגיטרה) ואחרים, אבל עכשיו אני מבינה איך זה יצא ככה
"זה התחיל מהיומיים האלה, והיה את העניין של לצמצם ל-12 שירים, רציתי לשתף חברים, עם כל מיני כלים, אנשים שאני אוהב, לא רק כבני אדם".

אז מאיפה החיבור לאריק אבר, שבא מעולם הספוקן וורד, בשני שירים שהם היחידים שבו אתה לא הכותב היחיד, "הצלחה" ו"השטן"?
"אני באמת לא זוכר בכלל מאיפה זה התחיל, זה היה חיבור טבעי וחזק, שקיים כבר שנה וחצי-שנתיים, והוא גם ביקש לגוון את המוזיקה שלו, ככה הוא הגיע אליי. נוצר משהו מאוד חזק. יש לו גם מופע משלו שבו אני משתתף – "אתה חי – אתה מת", זה יהיה במזקקה בירושלים ב-17 ביולי. זו היתה מערכת יחסים קרובה, כל העניין היה לתעד את הכאן ועכשיו, לתעד את התקופה הזאת. וגם כל מי שהשתתף באלבום הזה הביע צדדים שונים בחיפוש שלי. מופע ההשקה של האלבום שלי יהיה בתמונע, ב-12 ביולי, חמישי הזה בתשע וחצי. זאת תהיה התגשמות על הבמה של אלבום מאוד אלבומי".

אז בתור "אלבום אלבומי" כמו שציינת, יש לו תמה, עיסוק במתח בין עולם פנימי לעולם שבחוץ, קצת בריחה ממה שקורה בחוץ אל הפנים, כמו בשיר האחרון, או עיסוק בפנטזיה רומנטית שאתה משליך על המציאות החיצונית בשיר "פנטזיה". זו תמה מכוונת או שככה זה יצא לך?
"קודם כל, אני שמח שזה מה שראית בזה, אני בדרך כלל נמנע מלהגדיר בשביל אחרים את מה שהם מקבלים מזה, מה הסיפור. יש את השלב האישי שלי ויש את השלב של המאזין, שלגמרי לא קשור. זה הדבר היפה במוזיקה, שיש פילטרים של האדם שמתרגם, כל אדם שונה מביא משהו אחר".

אני מסכימה, יש רבדים שונים, של אלבום פרידה כמו שציינת, וגם של זה
" המטרה הייתה ליצור ולשכוח את העולם שבחוץ. וזה זיקק את העולם הפנימי. זה באמת היה חלק מהעולם שלי, וכשהחלטתי להוציא את זה, כמוצר, היתה הרבה מחשבה על איך אני מוציא את זה החוצה, המון מחשבה על המילים, איך אני רוצה להתייחס, פחות אינטואיטיבי, יותר לקיחת אחריות".

מכיוון שגם הפקת את עצמך, יש איזשהו ניסיון שצברת בעבודה על אלבומים קודמים שעזר לך עם זה, עם העבודה העצמאית?
"קודם כל, אפשר להגיד שיש הרבה הגיון בלהיות באולפן, וזה נתן לי בטחון, והייתי צריך גם את המקום של להשתחרר מהעבר ולחיות את ההווה, משהו חדש. וגם עכשיו עם מופע ההשקה אני כבר בעתיד, אני אלף שנות אור קדימה, גם אז כשהקלטתי היו כל כך הרבה חומרים, היה שלב שבו היו מאה שירים, ואני כבר עובד על חלק ממה שלא נכנס לאלבום".

שאלה יהיו הצרות שלנו, יותר מדי חומרים, במקום להתמודד עם בלוק יצירתי
"זאת מתנה, אבל התקשורת עם הבחוץ, נורא קל לפספס את החיבור הזה, כשאתה מגיע עם כמות כזו גדולה. אבל יש את אח שלי, יש חיבורים אחרים. לכל דבר יש את הדבר שלו, את הזמן שלו. יש פרויקטים שונים שבדרך, כמו למשל פרויקט עם שוזין, וגם עם אביב כהן מ"גשם" איתו עתיד לצאת אי.פי. יש הרבה אינפורמציה והחוכמה היא איך להוציא את זה נקי".

כן, ראיתי את שוזין ב"גשם" בהופעה במוסררה. אני אוהבת אותו
"ובאמת העניין הזה של להרכיב להקה עבור הופעת ההשקה, זה גם עניין של חיבור עם החוץ. יהיו 10 נגנים על הבמה שמתוכם יהיו ניצן ועוד כמה שהשתתפו גם בהקלטת האלבום כמו שרי זק לוי שעשתה קולות רקע, וגם שישה זמרי ליווי, מין מקהלה, עיבודים יותר מורכבים. לעשות את העיבודים היה מסע, לקחת את זה מהמקום האישי אל משהו שיתאים להופעה בלייב, רציתי שזה יהיה יותר מהאלבום, ועיבודים חדשים ושונים".

שאלה אחרונה: הצד הוויזואלי יצא מאוד מוקפד, הדימוי החזותי של הלב בתוך הספר מאוד חזק, וגם הקליפים ממש יפים. איך הגעתם לדברים האלה, אולי ספר קצת על תהליך העבודה של זה
"זה מרגש אותי מאוד. מי שעשה את כל העולם הויז'ואלי היה גיא נחום לוי, מישהו שלמד איתי בתלמה ילין, למד במגמת קולנוע, דווקא פחות הכרנו אז ואחרי שש–שבע שנים יצרנו קשר, הוא בא מתחום של צילומי אופנה, עם אסתטיקה מאוד מוקפדת. זה היה פרויקט שכולו יצר מפגשים של פיצוצים מטורפים, והוא הוכיח שיש לו יכולת ליצור קשרים עמוקים עם אנשים, צלילה לעומק. העטיפה זאת תמונה אמתית, רעיון שלו, השימוש בספר בעטיפה, הפונטים היו קצת ספריים, אווירה של ספר".
טוב אני כמובן מתחברת לאווירה של ספר, אני באה מתחום הוצאת הספרים

בנימה זו של חיבור משותף, סיימנו את השיחה.
בראיון איתו קיבלתי תובנות על איך תומר לקח הרבה רעיונות שונים וצמצם אותם לכדי יצירה אחת בצורה הוליסטית. מה ששמתי לב זה שהוא דיבר הרבה על שחרור – שחרור מצפיות, מהעבר וממחויבות להוציא אלבום – שחרור שאיתו הוא התחיל את המסע הזה, ואיך על הדרך הוא שייף ועבד עם עוד אנשים כדי בכל זאת להגיע לאלבום שהוא הוציא. אין ספק שזה נשמע שהולך להיות ערב מיוחד כשהאלבום יושק, כיוון שכמו כל חלק בפרויקט, נראה שהושקעה מחשבה רצינית באיך לתרגם את האלבום לבמה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0