הייפ מוצדק /// ציפי פישר על האלבום החדש של SOPHIE – מפיקת הפופ שמותחת את גבולות הז'אנר

גם אם אין לכם מושג מיהי סופי, יש סיכוי מאוד טוב שכבר שמעתם שיר שהיא חתומה על ההפקה שלו. בתור מפיקה שפועלת באל.איי, היא חתומה יחד עם דיפלו על השיר "Bitch I'm Maddona" (שגם שרה בו ניקי מינאז'), היא עבדה בין השאר עם זמרות הפופ Charlie XCX, קאמילה קאבאלו וגם עם מוזיקאים מתחומים מגוונים כמו הראפר וינס סטייפלס או אמן האלקטרוניקה קשמיר קאט. אבל בדומה לעוד יוצרת שהיא סוד ההצלחה של מכונות להיטים משומנות אחרות, SIA, סופי עצמה אוהבת לתעתע בקהל שלה ולא לחשוף את עצמה. עד לא מזמן השם סופי נתפס כאלטר אגו נשי של גבר, סמואל לונג, וסופי עצמה מיעטה להתראיין, עשתה דברים כמו לשלוח אמנית דראג להופיע במקומה (היא הייתה "שומרת הראש" של עצמה) ומיסכה את הקול שלה באמצעים אלקטרוניים. היא הספיקה להוציא אלבום שזכה לשבחים ב-2015 בשם "Product" אבל עדיין לא היתה שם מוכר מחוץ למעגל קוראי פיצ'פורק.

כל זה השתנה כאשר יצא הסינגל הראשון מהאלבום החדש שלה, שהציג אותה כאישה, ללא מסכות וללא פילטרים. גם אם לפני כן היו לכך רמזים, כעת היה ברור שהשם הנשי הוא לא עניין של דראג. אני נתקלתי בשיר הזה לגמרי במקרה כשהוא יצא, ובלי לדעת בכלל מה הסיפור מאחוריו, החיבור הרגשי שהוא יצר היה מיידי. זו פשוט בלדת פופ ממכרת להפליא, שהמסר שלה – לאפשר לעצמך להיות חשופה רגשית, לבכות ולהיות עצמך – הוא אחד שכל אחד יכול להתחבר אליו, למרות שבהקשר של זהות להטב"קית יש לו משמעות אפילו יותר "כבדה".

בעקבות הסינגל הזה ממש חיכיתי לשירים הבאים, אבל קיבלתי הפתעה שתפסה אותי לחלוטין בלתי מוכנה: קיבלתי שיר (עם ווקאלז של Caila Thompson-Hannant) עם נויז ממש קיצוני שנושאו משחקי BDSM (כך מסתבר), שאני מודה שלא שרדתי עד סופו. העובדה שהקליפ נראה כמו קליפ פופ סטנדרטי עם רקדניות שמלוות את סופי (שנמצאת במרכז) עם תנועות סקסיות רק מחדד עוד יותר את הדיסוננס. כשיצא האלבום השלם גיליתי שהאופי ההפכפך הזה מאפיין את יצירתה המוזיקלית: בדיוק כשאת חושבת שאת יודעת מה הסגנון שלה, היא משנה כיוון, והכל עם קריצה ממזרית. שמיעה חוזרת של "Ponyboy" גילתה לי שגם מאחורי מה שחשבתי שהוא רעש בלתי אכיל מסתתר שיר פופ.

במובן הזה סופי היא יוצרת שפועלת במרחבים דומים לאלה שיוצרות אחרות שכתבתי עליהן פועלות, יחסית מרחב חדש – בין ההפקה הפופית הכי מתוקה ונגישה שיש ובין מוזיקה ניסיונית שרק מעטים מכירים. בין היוצרות האלה אפשר למנות למשל את גריימס, הולי הרנדון (שנכנסה לאלבומי השנה שלי ב-2015) ו-FKA Twigs. אבל סופי לוקחת את המתיחה של הגבולות האלה בין פופ לנויז אפילו יותר רחוק מכל הזמרות שציינתי. הולי הרנדון לא מוכרת בקהל הרחב, כי היא נתפסת כלא מספיק נגישה, בעוד שאחרות שציינתי מעולם לא יציגו טראק שקשה להאזנה באותה מידה כמו זה שהבאתי לעיל. חלק מהסיבה שקשה להאזין לטראק הזה מהווה למעשה עוד מאפיין שקצת מבדיל אותה ממוזיקאיות דומות: העובדה שהיא לא משתמשת בסימפולים אלא בסאונדים של רעשים, חלקם Found sound (כמו רעשים של מתיחת לטקס) וחלקם כאלה שהיא יוצרת באמצעות מכשיר Elektron Monomachine, עוד דוגמה לשיר שרואים בו את השימוש באמצעים האלה הוא האחרון שהיא הוציאה.

וזה מוביל אותי לנקודה האחרונה שלי, שהיא היחס האירוני שמפגינה סופי לתרבות הצריכה ולאיך שזו מעצבת נשיות. זו עוד נקודת דמיון לה ולהולי הרנדון, וגם ליוצרת אלקטרוניקה שגליתי ממש לאחרונה – Yaeji הקוריאנית-אמריקנית, שכמוה שואבת הרבה השראה ממוזיקת מועדונים, לדוגמה בשיר הזה שמעוצב כמו סרטון הדרכה לשימוש בקוסמטיקה. כמובן שאי אפשר שלא להתייחס לאלבום HOPELESSNESS של יוצרת טרנסג'נדרית אחרת, שגם מביעה מחאה מאוד ברורה על תרבות הצריכה מערבית, אנהוני (גם היא היתה כלולה בסיכום שנה שלי, ב-2016). הכיוון האלקטרוני-ריקודי שאנהוני לקחה באלבום הזה ובאי.פי שלאחריו Paradise גם מהווה לדעתי השפעה על סופי. כאמור, התמות האלה כבר היו נוכחות באלבום הראשון שלה שנקרא "מוצר", אבל אני חושבת שביחד עם היציאה מהארון יש לאמירה של השיר "הפנים שלי הם [חלון הראווה] של החנות שלי" משמעות קצת שונה – מצד אחד יש פה חופש לעצב את עצמך כפי שאת רוצה. מצד שני יש פה אולי רמז שהיא מרגישה לחץ להציג נשיות לפי דגם מאוד מסוים, דגם שמשוכפל ונמכר דרך המדיה.

עוד השפעות ששווה לציין (את חלקם סופי עצמה ציינה) הם יוצרים של מוזיקה אלקטרונית "עקומה" כמו אפקס טווין, המפיק/מוזיקאי Arca (שלאחרונה שיתף פעולה עם ביורק), וכמובן גם מוזיקת האוס וטכנו ומוזיקת פופ קוריאנית ויפנית (הז'אנר שנקרא K-Pop למשל). במיזוג בין כל הדברים השונים האלה לדעתי סופי מובילה את הטרנד של סוף העשור הזה בצורה מאוד מיוחדת ומקורית.

זה כאמור אלבום שיכול לאתגר, אבל לא חסרים בו שירים עם פוטנציאל להפוך למאוד פופלאריים. במיוחד "?Is It Cold In The Water" שיש לו פוטנציאל לקרוע רחבות בזכות בנייה אופורית לגובה של סינת'ים וקול נשי (אני חושבת שהוא שייך ל-Cécile Bellocq שגם קיבלה קרדיטים באלבום), שתמיד עובדת טוב בסיטואציות כאלה, או "Immaterial" שעושה שימוש מאוד חמוד במקהלת ילדים בשיר שמהווה אנטיתזה למדונה (המשפט שחוזר בו הוא נערה לא-חומרנית) לצד ביטים קופצניים. זה לא שסופי לא יודעת איך לכתוב להיטים, פשוט לא בא לה לעשות את זה כל הזמן.

לסיכום, זה אלבום שלדעתי לשם שינוי קיבל הייפ בצדק, שכבר מוציא ממעריצים תגובות השמורות לאמני קאלט. הוא לא מושלם (בהאזנה רציפה המעברים בין עצוב/שמח או רועש/שקט לא תמיד עובדים לטעמי, בגלל האקלקטיות הסגנונית), אבל הוא בהחלט מסמן צעד בטוח בהפיכה של סופי לשם שכולם יידעו עליו בקרוב, בניגוד למצב שציינתי בפתיחת הסקירה הזו, בו היא המפיקה האנונימית מאחורי כוכבות הרבה יותר מוכרות ממנה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0