21 שנים של ריחוף בחלל /// יובל חורי חוזר ל-Ladies and Gentlemen We Are Floating in Space

כולנו מכירים את זה: אמן או להקה מסוימים 'שותקים' במשך כמה שנים, לא מוציאים חומרים חדשים, והם נשכחים כליל. במונחים של היום, אלבום שיוצא שש שנים לאחר קודמו זה כבר כמעט 'קאמבק'. כמאזין אדוק למוזיקה חדשה, שפיתח את אוזנו בעיקר ב-5 השנים האחרונות, יצא שפספסתי לא מעט גיבורים מוזיקליים גדולים של המאה הנוכחית, רק מכיוון שלא עמדו בדרישות התובעניות של שחרור מוזיקה חדשה באופן תדיר. לפעמים רק אירוע חשוב כמו אלבום חדש או הופעה יכולים לתקן את זה.

לשמחתי את Spiritualized איכשהו תפסתי למרות שהתקיימו כל התנאים לכך שאפספס אותם. אני אפילו לא יודע בזכות מה זה קרה, שהרי השיח האינטרנטי עליהם נדם לחלוטין, אבל במהלך הצבא הגעתי לשים את ידי על היצירה החד פעמית שהיא Ladies and Gentlemen We Are Floating in Space. יצירה שציינה בשבוע שעבר 21 שנות קיום. זה אמנם לא מספר עגול, אבל לאור חזרתו של ג'ייסון פירס לתודעה בזכות אלבום חדש הממשמש ובא, ובזכות הופעה בלתי נשכחת בפסטיבל פרימוורה השנה, נוצרה הזדמנות מופלאה לרדת שוב לעומקו של האלבום הבלתי ניתן לשחזור הזה.

צלילי האלבום והעטיפה יוצאת הדופן שלו יצרו אצלי תמיד הרגשה של ניתוק מהמציאות האבסורדית. כאילו שהחוויה שפירס מעביר אותי היא כל כך מופרכת שקשה להאמין שהיא אכן מתרחשת. מה שעשוי להסביר את זה הוא הסיפור העומד ברקע הקלטות האלבום. קייט רדלי, קלידנית ההרכב וזוגתו דאז של פירס, נישאה בסתר לריצ'ארד אשקרופט, סולן ה- Verve אשר ספיריצ'ולייזד ליוו בהופעות בתחילת שנות ה-90. מאוחר יותר פירס סיפר ששירי האלבום נכתבו עוד לפני הפרידה מקייט, ושהאלבום עוסק בהתמכרותו לסמים לא פחות מאשר בלב שבור. ובכל זאת, ההקלטות התבצעו על רקע גילוי הרומן, וההתמודדות האבסורדית הזו, כמו גם המאבק בהתמכרות להרואין, צובעים את האלבום באותו צבע בלתי-נתפס שמגיע לאוזניים שלי, לפחות, כמסע חסר היגיון אך שובה לב בנבכי נפש הרוסה ומתוסכלת.

ואין סמלית יותר מהפתיחה, בה נשמע קולה של רדלי (כן, כן) מציג את שיר הפתיחה העצום הנושא את שם האלבום: "Ladies and Gentlemen We Are Floating in Space". מהרגע הראשון מוצגת בפנינו מוזיקה שמימית ואבסורדית. הצליל מרוחק, העושר המוזיקלי מבלבל ועמוס ועם זאת ממשיך להתקדם בקצב אחיד ובכיוון ידוע מראש לסיומו. פירס עצמו, שר את המילים הכנות ביותר שיכל להעלות על הדעת. בניגוד למוזיקה עצמה, הטקסט לא מתחבא מאחורי דבר, וחוזר ברפטטיביות על הדבר היחיד שפירס יכול לחשוב עליו: על הכאב. הדרך שבה העושר המוזיקלי עוזר לו לבטא את זה שוברת את הלב, וזה הורגש היטב גם בביצוע המהמם שזכיתי לראות השנה בהופעה חיה בפרימוורה, מלווה במקהלה ותזמורת.

אבל זהו. כאן נגמרת העדינות השברירית של פירס, לפחות עד שנגיע ל"Broken Heart". מגבירים הילוך וממשיכים ל"Come Togeather". הפעם התסכול והזעם יוצאים בצורה של רוקנ'רול, נויז ופסיכדליה, הן מצד סקציית הגיטרות והן מצד התזמורת המלווה. הפעם הוא מביע את תסכולו מאובדנות והרואין. ובשלב הזה, כשהאוזן כבר מתחילה להבין שזו לא מוזיקה לשים ברקע ולעבוד, אלא יצירה תובענית ועמוסה, מתרחש המעבר היפה ביותר באלבום, לתוך "I Think I'm in Love". זה השיר הארוך ביותר באלבום מלבד הקטע הסוגר, והוא גם אחד האהובים עליי. הוא מתפתח בצורה יפהפייה ועונה נפלא על ההגדרה Space Rock. זה שיר קצבי ו-'שמח' של ריחוף בחלל במהלכו פירס מנהל דיאלוג מול עצמו ומבטל כל פנטזיה אופטימית שהוא עצמו מעלה ("I think I'm on fire – Probably just smoking, I think that you're my dream girl – Probably just dreaming").

מכאן האלבום ממשיך להציג דרכי התמודדות שונות עם מציאות בלתי מתקבלת על הדעת. רעש, שקט, פרי-ג'אז, גוספל, שוגייז, פסיכדליה, רוקנרול. "All of My Thoughts" נע באקסטזה בין השלווה הסטואית של האורגן להתפרצויות מוזיקליות קצרות המתכנסות בחזרה במהרה. "Stay With Me" הוא השיר הפשוט והנקי ביותר באלבום, מלבד נגיעות קטנות של פסיכדליה פינק פלוידית. והוא כל כך נוגע! רק בחציו השני הוא מתחיל לצבור עוד ועוד רבדים שמסתיימים בחשמל המבשר את בואו של "Electricity", האח התאום והקיצוני יותר של "Come Together" וקטע נויז-רוק מבריק בפני בעצמו. הוא פותח את הרצף הכי קשה לעיכול באלבום, ומתפתח יפהפה באמצעות גשר המעבר הקצרצר "Home of The Brave" לרעש כמעט סטטי של חומות גיטרה משתקות ב"The Individual".

ואז, רגע לפני הדהירה לסיום, מגיע השיא ב"Broken Heart". הו, כמה שזה שיר כל כך יפה ושבור. זה השיר בו פירס הוא העירום ביותר שנשמע מעודו, וכאמור, למרות שלטענתו הטקסט נכתב מלפני הפרידה מזוגתו, אני בספק אם ככה זה היה נשמע לולא הנסיבות. פתאום, כל הרעש והעומס שקדמו לשיר השובר הזה מקבלים את המשמעות שלהם מחדש מתוך הרגע הכנה ביותר באלבום. התזמורת מלווה את פירס באווירה מלנכולית. זו כמעט מוזיקה של לוויות. באיזשהו מקום, כאן האלבום יכול היה להיגמר. אבל פירס רצה להעביר מסר אחר. להתמודד עם הנפש הפצועה בעוד צורה אחת אחרונה.

"No God Only Religion" האינסטרומנטאלי, גובל בשלמות של ביצוע וסאונד פסיכדלי עשיר ומענג. אם רק היה יוצא כסינגל של להקת פוסט-רוק קנדית כלשהי, הוא היה זוכה לתשומת לב רבה בהרבה מהמקום הקטן שהוא מקבל כאן. אבל הוא מעביר את הגוף תהליך של זיכוך, תהליך שימשיך בצורה מופלאה בזכות "Cool Waves" הגוספלי שמגיע אחריו. שני הקטעים הללו כה שונים אך מצליחים לחבור ביחד כדי לפתור במידת מה את הכאב הבלתי פתיר שהאזנה ל"Broken Heart" משאירה.

וכל זה בא בהכנה לקטע הסיום החריג של האלבום. זה אולי אחד הצעדים הנועזים ביותר ששמעתי מעודי, למקם בסוף (!) אלבום ארוך ממילא קטע בן 17 (!) דקות, ועוד עם עומס מוזיקלי קשה לצליחה במרכזו. הוא פותח בסגנון בלוזי איטי ואווירה קלילה להפתיע, ונראה שהולך לעסוק שוב בסמים ("There's a Hole in my arm where all the money goes", ומעגל ההתמכרות המתבטא בשם השיר – To Cop, To Shoot, To Cop). אבל אז, לאחר דקות ארוכות של ג'אם איסנרטומנטאלי הגובל בפרי-ג'אז, תוך חוויה מסויטת של ניתוק מוחלט מהמציאות, מתאספת המוזיקה בחזרה, והפעם פירס שר בגלוי על אהבה שעזבה, וחוזר על המשפט I Will Love You שוב ושוב ושוב ושוב. מעגליות שלא מרפה ממנו.

Ladies and Gentlmen We Are Floating in Space היא יצירה שמצליחה לנצח גם במישור האישי וגם במישור המוזיקלי. היא לא יכולה לחזור על עצמה, פשוט מכיוון שהיא מבטאת בצורה כל כך שלמה וסגורה את המאבק במפגעי האהבה והסמים בנפש. ההתפזרות המוזיקלית לכאורה היא כל כך מדויקת כאן, כל כך במקום, והיא בלתי נפרדת מההקשר הטקסטואלי והאנושי שבאלבום. טוב להיזכר בזה מדי פעם, כי יצירות כאלו מגיעות רק אחת לכמה שנים.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0