כדורים באוויר // ריאיון עם אורן לביא לרגל צאת הסינגל Look at Her Go מתוך Bedroom Crimes

אורן לביא // צילום: ערן לוי

“אני תמיד רוצה לעשות את הדבר שאני לא עושה באותו רגע. זה מגדיר את האישיות שלי. העין שלי תמיד על הכדורים שבאוויר – לא על אלה שביד.”, כך מספר לי אורן לביא, אחד מהאמנים הישראליים האהובים עליי, וגם אחד מהבודדים שהצליח לפרוץ את גבולות הבועה המקומית, או אולי אפשר לומר שהוא לא ממש מבחין בגבול שבין המקומי לגלובלי ועל כן פריצת הגבולות היא בעיני המתבוננת הכותבת לכם בלבד.

ובכל זאת בהמשך שיחתנו הייתי חייבת לשאול את השאלה המתריסה: “למה לא עברית?”; הופתעתי לשמוע שעוד לפני The Opposite Side of the Sea היה לו אלבום מוכן – כולו בעברית. אולם דבר הוביל לדבר ולביא יצא ללמוד תיאטרון בלונדון ועזב את הארץ ל-15 שנים. עם זאת, הוא מספר, הוא המשיך כל הזמן לכתוב בעברית ויש באמתחתו מלוא הטנא שירים בעברית לדבריו זה יהיה “פשע נתעב” לא להוציא אלבום בעברית ברגע שיבשיל הרגע מכיוון שהיא השפה עמה הוא חוקר את העולם. “אנגלית היא שפה שניה מצוינת אבל היא באה רגע אחרי; רוב התובנות שלי הן בעברית. מיד אחרי כן אני מספר אותן לצד של המוח שמדבר אנגלית.”

את הריאיון התחלנו במסע לא שגרתי. הקדמתי קצת לפגישתנו ומצאתי את לביא עומד על דרך יפו, ממתין לפגישה אחרת הנסובה סביב שילוב עבודותיו בתערוכת מציאות רבודה (AR). הוא נופף לי בחמימות על אף שמעולם לא נפגשנו פנים-מול-פנים, ורגע לאחר מכן מצאתי את עצמי מצטרפת כצופה מן הצד. “נראה לי שזה יעניין אותך”, הוא אומר ולא טועה. אנחנו עולים לאט לאט במדרגות המתפתלות במתחם המתפקד כהוסטל ואני מדמיינת איך כל חדר הוא בעצם סצינה מתוך Bedroom Crimes, אלבומו האחרון של לביא שיצא בשנה שעברה. מרתק לראות את לביא עובד, איך חווית הצופה היא המרכז: “אני אוהב לאתגר את המערכת ואז ללכת לאט לאט אחורה”, הוא אומר ומנסה לאתגר את היכולות הטכנולוגיות כדי לייצר חוויה הוליסטית, נוחה לעיכול ומרהיבה. כשתמה הפגישה המקצועית, אנחנו מתפנים לדבר על הסינגל השלישי מתוך האלבום, Look at Her Go.

אני תוהה בקול מה הטעם בהוצאת סינגל מאלבום, ועוד אחד בלי קליפ, ולביא מחזיר את השאלה אליי. אני חושבת שהטעם בלהוציא סינגל הוא בדיוק העובדה שאנחנו יושבים כעת בחצר האחורית של הוסטל תל-אביבי – הזדמנות נוספת לדבר ולכתוב על אלבום נהדר. “אני בעצמי מנסה להבין מה המשמעות של סינגל, אז אני שואל אותך…” הוא אומר, “תראי, כולם אוהבים את הפורמט של אלבום. אלבום הוא פרקטי – המשמעות שלו היא לעבוד המון שנים, להוציא המון כסף, המון מאמץ, וכשאתה מוציא אותו הוא כמו כל מוצר. רק שמדובר במוצר שעבדת עליו המון שנים והוא ארוך וקשה לעיכול, אז אני מנסה לפרק אותו למנות קטנות ושכל מנה תתן עוד טיפה.”

מעבר לעובדה שלביא שחרר שלושה סינגלים, הוא גם שחרר שניים מתוך שלושה קליפים ויזואליים מהממים שמלווים את שירי האלבום. דווקא Look at Her Go לא זכה להכלל בטרילוגיה הזו, ועוד נרחיב בעניין בהמשך. “הטרילוגיה היא בעצם שפה ויזואלית שיצרתי לצורך האלבום. יצרתי את העולם של Bedroom Crimes, דמיינתי את האלבום  כמצלמה שנודדת מחדר לחדר, נכנסים פנימה מהחלון ומבלים כמה דקות בכל חדר; לעולם הזה יש צבע, אווירה, הוא תקוע בשעה של דמדומים, בין 1-3 בבוקר באיזושהי עיר.” אבל באופן מפתיע, המחשבה על הקליפים לא הקדימה את יצירת השירים, לביא דווקא מתאר שבדרך-כלל השירים איתם הוא נכנס לאולפן הם ממש לא השירים שמוצאים את עצמם לאלבום. אבל ברגע שהם מתכנסים לכדי אלבום – אז מתחילה המחשבה על הארט הויזואלי. כשצללנו קצת לעומק הוא המשיך לספר כי דמיין את האלבום כמצלמה הנודדת מחדר לחדר והחיבור בין הקליפים (כאמור – הקליפ השלישי עוד עתיד לצאת) היה חייב לייצר עולם אמין. “חשוב להבין את העולם בו הסיפור מתרחש. אם גיבורי-על יכולים לעוף, למה שלא יוכלו לחצות את מנהטן ב-6 דקות? כל יצירה ארוכה טובה מתחילה בפרולוג שמסביר באופן ברור את העולם לקורא או לצופה. זה לא עניין של ריאליזם, זה עניין של אמינות וקונסיסטנטיות. כשהבנתי שאני כותב אלבום קונספט – הייתי צריך דרך פנימה לעולם הזה ב-4 דקות, בצורה שתשרת את המוזיקה.” כששוחחנו מאוחר יותר על השפעות מוזיקליות – הבנתי כמה המולטידיסציפלינריות הזו טבועה בעשיה של לביא: "כמו שכתבו אריות, את יודעת, דמות יוצאת וחולקת את עולמה ויש שם את הסיפור שלה כמו שהוא היה באותו הרגע. אני חושב שהשירים שלי הם מרד באופרה – אלו אריות לא דרמטיות, כמעט מונוטוניות, מאופקות, והסבטקסט הוא שחשוב."

במהלך שיחתנו, לביא הזכיר פעמיים כי “צריך” ליצור קליפ. כשהסבתי את תשומת ליבו לניסוח הוא ענה שכן, שהמציאות היא שצריך ליצור קליפ ושלעיתים הקליפ חשוב יותר מהשיר: “אני ששתי למשימה ליצור שלושה קליפים כי הם נתנו לי אפשרות להנגיש את האלבום. מדובר בשירים שקטים שלא מתאימים לכל תחנת רדיו, שירים שאנשים צורכים בינם לבין עצמם, מול המחשב בלילה – לא בחדר כושר. הקליפים היו חייבים להיות Visually Striking, כדי להנגיש את המוזיקה באופן מיידי.” הוידאו מבחינתו של לביא היא דרך לייצר קולנוע, והקולנוע של טרילוגיית Bedroom Crimes הוא מאוד אנאלוגי, און-קאמרה, לדבריו: “הקולנוע של Bedroom Crimes מתבסס על גוף האדם, על אנטומיה, ומתרחש בעיקר בחדרי שינה. עלה לי הרעיון של רקדנים, להשתמש בהם בתור רגשות שלא באים לידי ביטוי. הרקדנים הם ממש רוחות הרפאים של מערכת היחסים – כל מה שלא נאמר בין בני הזוג ב-Did You Really Say No מופיע בדמות הרקדנים.

הקליפ השני מהטרילוגיה, Second Hand Lovers, קוטף פרס אחרי פרס, ביניהם פרס הקליפ הטוב ביותר בפסטיבל SXSW, פסטיבל המוזיקה בברלין ועוד. לביא מספר כי בקליפ השני הרקדניות הן הזכרונות האוטופיים של האדם, "הזכרון דרך הפילטר של הזמן". תמהתי על העובדה שהן כולן נראות אותו הדבר ולביא אומר שכן, בסופו של דבר כל החברות לשעבר מתחברות – ומנוגדות לבת הזוג החדשה, המציאותית (אותה משחקת דניאלה וירצר היפהפיה – ש”ר). “כשנכנסת בת הזוג החדשה, היא מאיימת לשבור איזשהו דפוס חיים, צריך לבחור בין החיים האמיתיים בהם הסוף לא ידוע, לבין העבר בו הסוף ידוע”.

כשסיפרתי ללביא על הרתיעה שלי מההאזנה לאלבום החדש, מהחשש להתאכזב, הוא חייך ואמר: “כשאתה עושה וידאו קליפ שהוא דומיננטי במיוחד זה לא תמיד עוזר, אבל אולי זה גם קטע שלך. אני צריך להתמודד עם כל האנשים: אלו שלא מכירים, ואלו שמכירים טוב מדי.”

הסינגל הראשון שיצא מ-Bedroom Crimes, והראשון בטרילוגיה, הוא Did You Really Say No בשיתוף פעולה עם ונסה פאראדי. את החיבור עם פאראדי הוא מתאר כ”קל, הדבר הכי קל שקרה בתהליך יצירת הסינגל”. לביא רצה מישהי שתהיה קונטרה חזקה אליו בשיר וחיפש מישהי דומיננטית הן ווקאלית והן ויזואלית. חברת התקליטים שלו, סוני צרפת, היא זו שעשתה את החיבור ופאראדי שקיבלה את השיר, חזרה אליו מיד. את תהליך ההקלטות הוא מתאר כאתגר תיאומי וארגוני: “נפגשנו פעם אחת בלבד בהקלטות בפריז אחרי שהיא למדה את השיר, ניגנו קצת על הפסנתר, שתינו קפה יחד והיא הלכה. היא אמרה לי שהיא אוהבת את הדברים שאני עושה, ושואלי נקליט וידאו יחד. שלחתי לה תסריט שמאוד אהבתי שדרש צילומי לילה והיא לא יכלה, אז חשבתי על תסריט אחר…. התסריט המקורי הפך לחלק השלישי בטרילוגיה.” כשאני שואלת את לביא אם לא היה בזה משהו מחמיא, שפאראדי אהבה את השיר ורצתה לצלם עמו וידאו, הוא עונה: “יש לי נטיה לדלג על חדשות טובות ממש מהר, אבל להתעכב על החדשות הרעות”.

את החלק האחרון בטרילוגיה, לביא לא הוציא עם השיר Look at Her Go. כשאני שואלת אותו על כך הוא מספר שהוא פשוט רצה להוציא שיר. "רציתי לראות מה זה אומר להוציא שיר, זה לשים זרקור על חלק באלבום. Look at Her Go הוא יוצא דופן – הוא שיר לוויין." ואכן, זהו כנראה השיר יוצא הדופן מכל הרפרטואר האווירתי, פסנתרי, מדוכדך שלביא הוציא. כשהוא שאל אותי על כך אמרתי לו שפרט לקול שלו – אין שם שום טביעת אצבע "אורן לביא-ית" ושבאיזשהו מקום זה נשמע כמו השפעה של משהו חיצוני. "הוא לא מושפע ממשהו שאני אוהב או ממשהו ששמעתי. Look at Her Go קצת דומה ל-Her Morning Elegance – הוא האחרון שנכנס לאלבום. בסוף אני תמיד מכניס את השיר שנראה לי הכי לא שייך לעולם הזה של האלבום; אני מוסיף אותו כדי לא להיות מסודר מדי, כדי שלא תהיה מקשה אחת נעימה". ובכל זאת, Her Morning Elegance, למרות שנכנס אחרון – פתח את The Opposite Side of the Sea, הקשיתי; זהו גם השיר שהביא ללביא את תהילתו, חלקית בזכות הקליפ שובה הלב והעין. שאלתי את לביא היכן הוא היה היום לולי ההצלחה המסחררת לה זכה עם הוידאו-קליפ הזה: "הייתי בדיוק באותו מקום, כי נתתי לאלבום הראשון לדעוך טוב-טוב, במשך עשור. זו שאלה שקל לענות עליה, כמעט התחלתי מחדש גם כיוצר וידאו וגם כמוזיקאי."

לקראת סוף הריאיון אנחנו מדברים קצת על הצלחה. "לא עשיתי אפילו הופעת השקה אז אני לא יודע כמה אנשים באו, אני לא יודע במי זה נגע, אני לא יודע מה אמרו לי אחרי ההופעה." לביא מספר שהוא לא מופיע כי הוא בעצמו משתעמם בהופעות, הוא היה שמח להופיע אם היה יכול לייצר סיטואציה בה אנשים ממש חווים את האלבום – קצת כמו חווית ה-AR עמה פתחנו את הריאיון שלנו. "אני רוצה למצוא דרך לתרגם את היצירה שלי לבמה, אני לא אבקש מאנשים לשבת ולהקשיב לי אם אני לא הייתי מוכן לעשות את זה.
אני במקור במאי תיאטרון, כן היו לי מחשבות לייצר עולם ויזואלי שיש בו הכל: רקדניות, תזמורת, אופרה (בלי הצד האופראי), שיש בה סיפור ועולם. זו השקעה מטורפת! אם יפנה אליי התיאטרון הלאומי של אוסטרליה, בית האופרה בסידני – זה יקרה. זה הכל או כלום."

לא רבים יודעים, אולם לביא הוא גם סופר שהוציא כבר שני ספרי ילדים: "The Bear who Wasn't There", ו"ספר השתיקות (הממש חשובות!)". לקראת שבוע הספר החלפנו כמה מילים על ספרי הילדים שלביא כותב: "אלו לא באמת ספרי ילדים. מבחינתי ספרות ילדים היא הפשטה – אתה מספר על המצב האנושי בצורה כל-כך ראשונית שילדים יכולים להבין אותה. מבחינתי זה כמו נוסחה אלגוריתמית שהצלחת לצמצם משמונים פרמטרים למשהו נורא גרעיני. לילדים אין סבלנות לציניות, פרטים מיותרים, יש אמת מוחלטת ודמויות שהרצונות שלהם נורא ברורים. בעיני זו דרך מדהימה לספר סיפור. אם הצלחת – אשריך – השופט שלך הוא ילד בן 5."

לקראת סיום, תנו לנו לעודד אתכם – לביא מבטיח שלאלבום הבא לא נחכה עשור; לדבריו, הוא נותן לעניין כשנה וחצי: "יש המון דברים שאני כל הזמן עושה – אני מרגיש שאני כל הזמן גם בימאי גם מוזיקאי וגם סופר. לקח לי הרבה זמן לפתח קצב ואני חושב שאני בכיוון הנכון – יצא לי לפני שנתיים ספר, לפני שלושה חודשים עוד אחד. אני מרגיש שאני מתחיל להיכנס לגרוב…"

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0