את הרשימה הזו נפתח ברוח הימים האחרונים: 4:5? אולי יותר לכיוון של 5:5 עם ציון לשבח. אבל נשאיר לאלכס טרנר להתעסק בציונים. בואו נתרכז במה שקרה אתמול במרכז הירידים תל אביב. Alt-J הם כנראה ההופעה הכי טובה שרבים מכם, כנראה מתוך שאננות, החמיצו.
אם נשפוט לפי שיח הרשת שקדם להופעה היינו עלולים לחשוב שהמופע המרכזי הוא של Warpaint ולא של Alt-J. הגעתו של הטריו מלידס בפעם השנייה לארץ התקבלה בתגובות פושרות עד צוננות. אולי זה יותר מידי עבור בלוטות הטעם וחיישני השמע של האזן הישראלית. כל מי שטרח להתעלם משיח הרשת והעז להגיע בגופו לגני התערוכה, הבין במהרה שהמציאות טובה ויפה יותר מכל דיון פייסבוק. עונת ההופעות רק החלה אבל אסתכן ואומר – Alt-J בגני התערוכה היא הופעת השנה שלי ל-2018. סאונד שנושק לשלמות, סטליסט מגוון, הרכב חד מוזיקלית, ועוד לא כתבתי אף מילה על ההוד וההדר הפירוטכני שמילא את גני התערוכה. רדיוהד 2017? Alt-J הציבו כאן סטנדרט חדש לאופן שבו צריכה להראות ולהשמע הופעת מוזיקה.
החימום המצופה והמדובר של Warpaint התקבל באהבה על ידי הקהל. שיא הערב היה כשאמילי קוקל, סולנית ההרכב, הבחינה בשלט מצויר שהונף בקהל שביקש מהן לבצע שני שירים שלא היו בסטליסט. ההרכב עצר את ההופעה, ביקש לקבל את השלט וביצע את השירים לבקשת הקהל. לפרקים הייתה לי תחושה שה-Venue גדול מידי למידותיהן. אבל כאמור, הקהל נשמע ונראה מרוצה מאוד.
וורפיינט היו פתיחה חלשה יחסית להייפ החזק שהיה סביב ההופעה שלהן. מזל שלמרות בקשות הקהל אלט ג’יי היו עדיין המופע המרכזי.
שלושה גברים לבושים שחור מופרדים בעמודי אור. מאחוריהם מסכים שמציגים מופע אור קולי משתנה. זה כל הסיפור. אבל איזה סיפור! כך נראית הופעה במאה ה-21. רוב הקהל מורכב מגילאי 18-25. הם נולדו לעידן הפרעות הקשב וסף ריגוש נמוך. Alt-J, בוגרי בית ספר לאמנות, יודעים בהחלט איך לארוז ולהגיש את היצירה שלהם לדור המיליניום – ג׳ו ניומן וחבריו הם יוצרים של מוזיקה אינטלקטואלית וכשאני כותבת מוזיקה אינטלקטואלית אני לא מתכוונת למוזיקה קרה או רציונלית (לתשומת ליבך אלכס טרנר). הם יודעים לשמור על גרוב – המוזיקה שלהם רקידה, מרגשת ומשמחת – וכל זאת מבלי לעשות לעצמם או לקהל שלהם הנחות. דוגמא ליושרה אמנותית שעדיין נשמעת ונראית מעולה.
המוזיקה של הלהקה הייתה יכולה בקלות ללכת לאיבוד בחלל כמו מרכז הירידים. אבל גם כאן – הטריו לא מוותר לעצמו. כל אלומה של אור שבוקעת מאינספור הניאונים שעל הבמה מתכתבת עם המוזיקה בצורה מושלמת, בתזמון מדויק. זו הפקה שמעמיקה את החיבור של המאזין למוזיקה. היא עוד נדבך של חווית סאונד. אם הגעתם להופעה כשאתם חובבים של ההרכב כנראה שבסיומה תעריכו את השלישיה הבריטית אפילו יותר. הם לא מוותרים על קטעים אינסטרומנטלים או א-קפלה והקהל נשאר איתם לכל אורך ההופעה (ובעידן הפרעת הקשב – זה לא דבר של מה בכך). הליריקה של Alt-j אמנם רוויה רפרנסים תרבותיים עם מקצבים מורכבים (החל ממטילדה המפורסמת מהסרט לאון עד השחקן ג׳ון הארט). זה לא מונע מהקהל לשיר איתם כל שיר ושיר. העולם אכן שייך לצעירים וחבל. תשוקה ליופי לא אמורה להעלם באף גיל אלא רק להתעצם.
שום וידיאו באיכות טובה ככל שיהיה לא יצליח להעביר את ההתעלות החושית שעבר הקהל בהופעה הזו. ההופעה הסתיימה עם Breezblocks.
"Please don’t go" שר הקהל שלא רצה להפרד, בצדק רב. זו הופעה שהזינה את העין, נעמה לאוזן (וראויים לשבח אמני הסאונד שהצליחו לגרום למרכז הירידים להשמע כמו קפלה אקוסטית שנבנתה במיוחד עבור ההופעה הזו), שימחה את הלב ומירקה את הנשמה.
COMMENTS