תמיד משתנה /// ציפי פישר חוגגת יום הולדת 60 לפול וולר

כשחושבים על דמויות אייקוניות ברוק האנגלי, יש שמות שעולים בזכרון די מהר: דיוויד בואי, ג'ון לנון, דיוויד גילמור, בין היתר. פול וולר בדרך כלל מופיע במדרג השני, למרות שמבחינת היקף פעילות והשפעה הוא צריך לעמוד לדעתי יחד עם השמות המפורסמים ביותר. כיוון שבסך הכל מדובר באדם צנוע, שלא אוהב להתראיין על חייו האישיים (פעם גם זכה בתביעה נגד צלם פפראצי שפירסם תמונה לא מאושרת של משפחתו), ושלא אוהב לשחק את משחק הכסף והתהילה. לכן למרות ההערכה הרבה שצבר, והעובדה שמעולם לא הפסיק ליצור מאמצע שנות השבעים ועד היום (האלבום הבא שלו, "True Meanings", ייצא בספטמבר הבא, וזה אחרי שעוד שחרר בשנה שעברה את "A Kind Revolution"), הוא עדיין לא שם שגור בפיו של כל חובב מוזיקה.

אני חושבת שאני יחסית ברת מזל כיוון שההצלחה המסחרית הגדולה האחרונה שקרתה לוולר היתה באזור 1995-1993, בתקופה בה הייתי עמוק בהערצת הבריטפופ, שבהרבה מובנים קשור אליו (הרחבה על כך בהמשך), ולכן יצא לי להכיר את המוזיקה שלו עוד מהרדיו ואמ.טי.וי המיינסטרימיים יחסית. שיר הנושא של אלבומו "Wild Wood" מ-93' השאיר עלי רושם כבר בתקופה שיצא, גם בזכות הפיל קצת בלוז-פולק-גיטרה שלו שאנגלים כמוהו או אריק קלפטון לדוגמא גנבו בהצלחה מאמריקה.

גם אי אפשר שלא לציין את השיר הרומנטי הזה מתוך האלבום שהגיע אחריו ב-95' – "סטנלי רואד", "You Do Something To Me". זה השיר הראשון שגוגל מציע כשמחפשים את שמו של וולר, מידע שמשקף את העובדה שזהו אלבומו הנמכר ביותר בקריירת הסולו שלו, אלבום שהגיע למקום השני במצעד הבריטי.

לקח לי יותר מעשור מאז המפגש הראשון איתו לגלות את הפול וולר שלפני קריירת הסולו, זה שהקים את הלהקות The Jam ו-Style Council. וולר הקים את הג'אם בגיל 18 ב-1976, וכבר בגיל 20 הוא הפך לכוכב רוק עם שירים במצעדים, גם בזכות תמיכה מהקלאש שבחרו לקחת את הג'אם לסיבוב ההופעות שלהם של 77'. למרות שהם היו קיימים תקופה יחסית קצרה, שש שנים סך הכל, הם הוציאו אלבום לכל שנה של פעילות, ושינו באופן בולט את פני עולם רוק הגיטרות הבריטי. הם נחשבים לאבות הפוסט-פאנק עם הבאסים והנגינה ה"משוננת" וגם מאוחר יותר של הבריטפופ (וולר עצמו ישתף פעולה עם נואל גלאגר בהמשך, והוא ניגן ושר בלהיט "Champagne Supernova", למשל). לבושים בחליפות, חברי הג'אם עם האהבה שלהם לסגנון ה-Mod היוו אנטיתזה בולטת למראה הפאנקיסטי. כתבתי קצת על פועלם בפוסט הזה מ-2014.

אבל וולר, כמו כל המוזיקאים הגדולים הוא בעל תיאבון בלתי נגמר לסגנונות שונים, חש בנקודה מסויימת תקוע במשבצת ה"רוק" ורצה להרחיב את כתיבת השירים שלו למשהו שיותר מושפע ממוזיקה קצבית יותר שאהב, מאר נ' בי, דאנס וג'אז. בשל כך הג'אם התפרקו ב-1982, ובתזמון מושלם לעליית עידן הסינתיסייזר וולר הקים את Style Council. אפשר להגיד שהם מעולם לא זכו להצלחה שפרוייקטים אחרים של וולר זכו, אבל את העקבות של ההתנסות המוזיקלית ההיא אפשר למצוא עדיין במוזיקה שלו היום.

מאז 1992 וולר פעיל כאמן סולו, ולמרות שבשנות האלפיים הוא לא זכה לשחזר את ההצלחה של שנות ה-90, מבחינת פוריות הוא עובד לא פחות קשה מימיו בג'אם. הוא הוציא בתקופה הזו בממוצע אלבום אחד לשנתיים, כלומר עשרה אלבומים ב-18 שנים. אני מודה שאני בעצמי לא עקבתי אחרי כולם, אבל אלבום שדווקא יצא לי להאזין לו יחסית הרבה זה Saturns Pattern שיצא לפני שלוש שנים.

זה שיר שקט יותר מהאלבום שיצא לפני כחודשיים. כפי שאפשר לשמוע, הוא עדיין יכול לרגש כמו תמיד.

קשה מאוד לסכם על רגל אחת קריירה שנמשכת כל כך הרבה זמן, ושכוללת כל כך הרבה גלגולים. מאחלת לוולר שלא יפסיק להשתנות, כמו ששירו מ-1995 מציין, הוא תמיד בתנועה, לא נח, וזה כנראה סוד קסם ההשרדות שלו.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0