הסיפור מתחיל ביום שישי ה-11.5.2018. Tranquility Base Hotel and Casino, האלבום המאוד מצופה של הארקטיק מאנקיז, יצא לאוויר העולם. בעצם, זה לא ממש מדויק. הסיפור מתחיל כמה ימים לפני כן. תהיו בטוחים שאשפי מדיה כמו הקופים הארקטים לא יתנו לאלבום החדש לצאת מבלי לגרום לרשתות החברתיות לרחוש בחוסר שקט. בתחילת השבוע הודלף ליוטיוב השיר הראשון מהאלבום כביכול. היפ הופ? כך נשמע החדש והמצופה של הארקטיק? השיר הורד תוך דקות מהרשת. תוך כדי אשרור שמדובר בלינק פיקטיבי. כמה ימים לאחר מכן הסתובבו ברשת לינקים פיראטים להורדה של האלבום כולו שדלפו (או הודלפו, תלוי את מי שואלים). כך שביום שישי 11 במאי למניינם רוב העולם כבר ידע בדיוק איך נשמע החדש של הארקטיק מאנקיז ולא הפסיק לדבר על זה. בקרב חברי מערכת קולומבוס לא ממש הצלחנו להגיע להסכמה על טיב ואיכות האלבום. לאחר התלבטות ארוכה החלטנו ״לא להחליט״ ולהכריע לכאן או לכאן. את הרשימה על Tranquility Base Hotel and Casino החלטנו להביא בצורה של דיון שהתנהל בחדרי המערכת ונע בין ״הם היו יותר טובים על רחבת הריקודים״ לבין שריקות התפעלות. בדומה למוזיקה שאנחנו אוהבים ומאופיינת במנעד רחב, רצינו שגם הכתיבה שלנו עליה תשקף את את הגיוון, המורכבות וגם את המתח. אלקנה כהן ומור מריג׳ מייצגים את דעת רוב חברי המערכת -וסבורים ש-Tranquility Base Hotel and Casino מביא רוח חדשה ורעננה לקטלוג של הקופים. בעוד שעינת גן שלו בדעת מיעוט וסבורה שהאלבום החדש, מתוחכם ככל שיהיה, נטול חדות מוזיקלית וברק שאפיינו את הקופים הארקטים עד כה.
מגלה ארץ חדשה: אלקנה כהן מוצא את הרוח הרעננה ב-Tranqullity Base Hotel and Casino
עם המשפט הזה נפתח הקליפ ללהיט הראשון של המאנקיז – I Bet You Look Good on the Dance Floor. השנה היתה 2006, אלכס טרנר היה בן 20. המאנקיז היו הדבר הכי הייפי, הכי צעיר ומאגניב שהיה ברוקנרול: הריפים המהירים, המילים האירוניות, הביישנות השובבית של טרנר והשירה הפרועה של מאט הלדר הפכו אותם לדבר הכי נכון ומדוייק לאוזניים של צעירים ברחבי העולם. תוסיפו לזה את העובדה שמדובר בלהקה שהתפרסמה דרך מייספייס, והנה לכם הסיפור האולטימטיבי של מוזיקה בתחילת המילניום השלישי.
12 שנים עברו מאז, ואנשים עדיין מאמינים להייפ.
האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז הכה את הקהל בתדהמה, ויצר גלים לא נמוכים של אכזבה. ג'אז וקאנטרי תופסים את מקום הרוק. פסנתר רפטטיבי במקום גיטרות מנסרות, תופים עדינים ובס שנשמע כאילו השנה 1951, לא נשמעים כמו שום דבר שהלהקה עשתה עד היום. אני אוהב את זה.
“Tranquility Base Hotel & Casino” הוא קודם כל שם גאוני לאלבום: רפרנס לטירוף החלל של שנות השישים ולסטייל הנקי של שנות החמישים, לא בלי הרבה אירוניה. חוץ מזה, זה אלבום טוב. השיר הפותח, Star Treatment, מפנק עם ריף פסנתר מכשף וקולות רקע מסתוריים, השיר הבא One Point Perspective הוא ג'אז/ היפ הופ (או היפ הופ/ ג'אז?) עם בס וגיטרות שכאילו שרדו מסע בזמן.
Four Out of Five מזכיר את היכולת של טרנר והמאנקיז לכתוב ריפים מדבקים ומקפיצים. שיר שנשמע בדיוק כמו הארקטיק מאנקיז, מינוס הדיסטורשן ומכות התוף מהאלבומים הקודמים, והרבה הומור.
http://www.youtube.com/watch?v=DHMBJ2do1XU
The World’s First Monster Truck front Flip נשמע כמו פסקול לסרט אימה, או לסיוט (או נושא חביב על טרנר). יש בו משהו מטריד ומותח שלא נפתר עד סוף השיר, וב-Science Fiction ו-She Looks Like Fun, הגיטרות חוזרות למרכז, אבל נשמעות רחוקות מהרוק של שנות האלפיים מרחק שנות אור (She Looks like Fun מזכיר קצת את הוויט סטרייפס, שזה בכלל דבר מצוין).
http://www.youtube.com/watch?v=_H3OHSoNQUI
אז יש מעריצים מאוכזבים. תמיד יהיו. אני דווקא מגלה באלבום הזה את אותה רוח רעננה ששמעתי באלבום הראשון ב-2006 – באים לעשות מוזיקה, באים לחדש, אל תאמינו להייפ.
ההתעלות: מור מריג׳ מצליחה לעוף עם אלכס טרנר ולהנות מהשהות ב-Tranquility Base Hotel
18 שניות לאחר נחיתתם המוצלחת של אולדרין וארמסטרונג על הירח, הכריז האחרון:
"Houston, Tranquility Base here. The Eagle has landed"
זה היה ב-1969, בפעם הראשונה בה כף רגל אנושית נחתה והתהלכה על גורם שמיימי. מאז, Tranquility Base הוא כינוי לאותו אתר נחיתה. אבל מאז גם לא בדיוק היתה שם נחיתה. כמעט 50 שנים עברו וכף אדם לא דרכה בבסיס השלווה. עד שהגיע אלכס טרנר שראה את הפוטנציאל הנדל״ני והקים שם מלון ארבעה כוכבים וקזינו.
אבל למה, למען השם, הוא בחר להטיס אותנו רחוק כל כך. והשאלה הזאת, סתמית ככל שתשמע, היא בעיניי המפתח ל-Tranquility Base Hotel & Casino. ארגזים של ביקורת וכמויות מסחריות של גבות מורמות ליוו את יציאת האלבום השישי של קופי הקוטב, כשהתגובות לו נעות בין ״מה זה השעמום הזה״ לבין ״מה נסגר עם אלכס טרנר״. אני לא יכולה שלא להישאב מיד להשוואה המתבקשת ולהזכיר שככה בערך גם הגיב הקהל לגיטרה החשמלית של דילן ולמהפך שעשה בואי אחרי שהרג את זיגי. הסיפור כאן הוא לא שונה והוא זה שיצר את בסיס אי השלווה. מי שציפה לקבל את גרסת ההמשך ל-AM עם להיטים מתפרצים וגיטרות דומיננטיות קיבל טרקלין אפוף מסתורין עם פסנתר רך וחולמני. אין פה אנרגיות מחשמלות, אין פה רוח נעורים וגם אין פה ממש דינמיקה של להקה. יש פה פניה חדה ויש פה אמן אבוד בתהליך התבגרות שמוצא את עצמו בסערה של משבר זהות. הוא משיל כל כך הרבה שכבות של פוזה, תדמית וסגנון ובורח למקום היחיד שהוא יכול לרחף בו, להרגיש בו קל, לאבד משקל, בלי ה׳להיות אלכס טרנר׳ הזה שיושב לו על הכתפיים. הוא בורח לחלל, הכי רחוק שהוא יכול מעצמו, מהמוזיקה שלו ומהציפיות שלכם.
ומה שנרמז משם האלבום ממשיך ומחלחל גם למוזיקה. זו לא רק הטריטוריה הזרה והמרוחקת שהקופים מעולם לא ביקרו בה. זו גם האקספרימנטליות והשאיפה לכבוש את הבתולי ואת הבלתי מושג. זה ז׳אנר אחר וקצב אחר ו-Feel אחר. הוא איטי, מחייב ודורשני יותר. זה לא משהו שאפשר סתם לנגן ברקע, כי אז נופלים למלכודת ה״משעמם״ וזה לא משהו שאפשר סתם לשמוע בדרך ל- כי אז נופלים למלכודת ה״לא שרדתי את השיר השני״. האלבום הזה דורש סבלנות וקשב. הוא לא נכנע לקצב המסחרר של תעשיית ה-Stream. הוא לא מרצה את המאזין ולא מגיש לו סיפוק מיידי. הוא רוצה שנתמסר לו, הוא רוצה להעביר אותנו איזושהי דרך שאין בה פשרות ואין בה הנחות. הוא מבקש שנגלה איפוק ומוליך אותנו דרך Star Treatment היבשושי למחצה ומשם ל-One Point Perspective ואני יכולה להבין למה בשלב הזה המונוטוניה כבר יוצרת אי-נחת וחורצת גורלות. אבל אז מגיע ההלחם המופלא שמחליק את השיר השני הישר אל American Sports והאלבום מקבל תפנית מענגת.
אז כן, זו אולי לא הדרך הכי טובה לפתוח אלבום אחרי שתיקה של 5 שנים, אבל מי שיצלח את תחילת המסע הכאילו מגומגמת, עוד עשוי להתאהב. ואני רוצה להתעכב עוד קצת על הפתיחה ולטעון שלבחירה בשני השירים הראשונים היתה השפעה מכרעת על האופן שבו הגיבו לאלבום. יודעים מה, יותר מזה. אם אני מרשה לעצמי קצת להתפרע עם היפותזות, אז סדר שירים אחר והאלבום היה מתקבל אחרת לגמרי. הקצוות הם נקודת התורפה פה. השניים הראשונים והשניים האחרונים גורמים למערכת העיכול לעבוד קשה יותר ואם הם מוסווים בין כל הרצף הנפלא שנמצא בינהם, אז אולי, רק אולי, החיצים היו רעילים פחות.
אבל זה אלכס אחר וזה כנראה לא ממש מעניין אותו. זה אלכס בוגר ומפוכח שלא מחפש לעשות קל ולא מנסה לרצות. הוא מאתגר את עצמו, הוא מאתגר את המאזין, הוא משתנה ומעל לכל מבקש לעצור את הרכבת רגע לפני שהוא הופך לקלישאה של עצמו. הוא כבר לא אליל גיטרה ולא זה שירקיד אתכם על הרחבה.
מה הוא כן? זה עוד מוקדם לקבוע, אבל נדמה שאותה הצהרה מפורסמת מהאלבום הראשון, "Whatever People Say I Am, That's What I'm Not", הופכת רלוונטית מתמיד.
ההתרסקות: עינת גן שלו נוטשת את Tranquility Base Hotel באכזבה
גם אני, כמו מבקרים רבים, אתחיל את הרשימה שלי בהסתייגות הבאה: שמעתי את האלבום של הארקטיק מאנקיז כמה וכמה פעמים. ברוב המקרים המשפט מסתיים: בהאזנה החמישית/ שישית/ שבעית וכו׳ הבנתי שמדובר באלבום גאוני. אני, אחרי ההאזנה השלישית, נטשתי את Tranquility Base Hotel ללא שום כוונה לחזור. רוב האלבומים שאני בוחרת לכתוב עליהם מסקרנים אותי בהאזנה הראשונה. ברוב המקרים אני לא מבינה אותם עד הסוף גם בהאזנה השלישית. במקרים המוצלחים באמת – המאבק נשאר בלתי פתור; הבטן מתכווצת, הלב מתפוצץ וגם בהאזנה התלת ספרתית המוח לא מצליח להבין למה. באופן אישי אני מעדיפה שלא להשתמש בשיטת הפלייליסט ולשמוע אלבום עד אינסוף כדי לנסות לסחוט מעצמי תגובה רגשית כזו או אחרת. תודה רבה אלכס טרנר על האירוח – המפתחות על דלפק הקבלה. אני אנסה לנסח בצורה קוהרנטית ככל האפשר את הסיבות לאכזבה העמוקה שחשתי מהאלבום האחרון של הקופים, מבלי לפול למחוזות הקלישאה והדימויים השחוקים. אך אומר זאת כבר מעכשיו לקוראים הציניקנים – המחוז האחרון אליו אנסה לקחת אתכם ברשימה הזו הוא הרגש או ליתר דיוק העדרו של הרגש. אשתמש בכל הכלים האנליטים שאני מכירה כדי להראות מדוע החדש של הארקטיק מאנקיז משול לארוחה במסעדת יוקרה – אפשר להתפעל מהמנות, מהתחכום, להעריך את החוויה אבל עדיין להשאר רעב. אני מזמינה את האמיצים שביניכם להצטרף אלי למסע במלון המדומין שהקים טרנר אי שם בחלל. אל דאגה, תחושת אכזבה היא תחושה כואבת אבל אני מבטיחה לכם שכולנו נחזור ממנה מרוסקים, בשלום ובבטחה יחד לכדור הארץ.
מוזיקה שמיימית ביאכטות בקליפורניה
חלק גדול מהדיונים ברשתות החברתיות התייחסו לשינוי הרדיקלי שעבר על המוזיקה של הארקטיק מאנקיז באלבום האחרון. מרוקנרול חי ובועט לכיוון יותר ג׳אזי. בחלק מהדיונים השוו את הצליל החדש לרוק למבוגרים או רוק יאכטות (מוזיקה שהייתה פופולרית בדרום קליפורניה בשנות השבעים והשמונים). זהו בפירוש לא הרוקנרול של ימי שפילד וגיל 20. אלכס טרנר מספר שבשלב מסוים הגיטרה כבר לא נתנה לו השראה ולכן הוא בחר להתחיל להלחין את האלבום על פסנתר. הקושי שלי לא היה עם שינוי הכיוון המוזיקלי. אפשר להעריך את לד זפלין ולהנות מהאזנה לקולטריין. העניין הוא שהמוזיקליות של האלבום החדש מנסה להיות מתוחכמת מידי ומרגישה מתאמצת מידי. המוזיקה של הקופים באלבום הנוכחי מכילה את הגרעין הדרמטי והעוצמתי שהם ידועים בו אבל ממוססת אותו בפיתול מוזיקלי. המטרה היא אולי לרכך את הצליל, ליצור פראזה מתוחכמת יותר. בפועל, התחושה היא של משפט חשוב שנקטע בעודו באיבו לטובת רצף מוזיקלי לשם הרצף המוזיקלי ותו לא.
מדע בדיוני, סטנלי קובריק ודיויד בואי: אלכס טרנר מחפש השראה
המוזיקה ב-Tranquility Base Hotel and Casino היא זו שהובילה את תהליך היצירה. אבל קשה להתעלם מהדימויים שיוצרים את האלבום. שמו של האלבום הוא התייחסות לתיאוריית הקונספירציה שטוענת שהנחיתה על הירח לא הייתה ולא נבראה אלא בוימה על ידי סטנלי קובריק עבור סוכנות החלל האמריקאית. טרנר אומר שהוא בחר במדע הבדיוני כחומר הגלם עבור האלבום משום שזוהי סוגה שמאפשרת לו התבוננות מחודשת בעולם. טרנר הוא כבר מזמן לא נער שתוהה, כמו עשרות אלפי בני 18 אחרים ברחבי העולם, האם הבחורה שהוא מאוהב בה טובה על רחבת הריקודים. עכשיו הוא הרחק משפלד ומבני גילו שאורחותיהם, התאהבויותיהם ושברון לבם שמשו לו עד כה השראה. ולכן הוא מחפש אותה במקום אחר – אי שם למעלה. הוא מתבונן בגלקסיה ומחיל עליה את חיי היומיום והפאר של קליפורניה – מלון מרגוע יוקרתי כולל קזינו. הליריקה של טרנר שפעם הייתה יכולה לגרום לחסידה המושבעת ביותר של מוסד הנישואין לשקול את עצתו שלנצח זה לא לכל אחת, הופכת באלבום הזה להיות חלולה ונטולת מקצב פנימי. טרנר מרגיש שהראשוני כבר לא מספיק כדי להיות חומר גלם טוב לשירה ולכן הוא בוחר במורכב, במפותל. העוצמה הטהורה שאפיינה את הכתיבה של טרנר הופכת לדייט זול במכונית יוקרה:
I just wanted to be one of those ghosts
You thought that you could forget
And then I haunt you via the rear view mirror
On a long drive from the back seat
But it's alright, ’cause you love me
And you recognise that it ain't how it should be
Your eyes are heavy and the weather's getting ugly
So pull over, I know the place
?Don't you know an apparition is a cheap date
What exactly is it you've been drinking these days
דייט זול הוא תמיד חוויה מצערת. דייט זול נטול מקצב, עם משפטים ארוכים מידי, שמתיימרים ליצור טכניקה של גלישה ופסיחה או חרוז חופשי, מבלי לומר דבר – זוהי חוויה מצערת אף יותר. לעין הקוראת ולאוזן השומעת.
אחד ממקורות ההשראה של טרנר בכתיבת האלבום היה ספרו של דייוויד פוסטר וולאס – Infinite Jest. יש דימיון בין הכתיבה המאוד אינטלקטואלית של וולאס לכתיבה עמוסת הדימויים והנמתחת של טרנר. אולם בעוד שוולאס התייחס בהרחבה לסוגיות השעה כמו תרבות הפנאי, הקפיטליזם והצרכנות, מה שמטריד את טרנר הוא הציון שהמבקרים יתנו לאלבום. 4:5.
טרנר הוגדר על ידי מבקרים רבים כמשורר רחוב. אבל כנראה שהמרחק מהפרברים היוקרתיים של לוס אנג׳לס לבין שכונה ממוצעת בשפילד, מרסיי או גבעתיים לא היה מעולם גדול יותר. צריך להיות משורר מנותק למדי מהרחוב כדי להשוות מאבקים חברתיים לסממן חיצוני כמו תספורת במספרה:
Mama got her hair done, just popping out to sing a protest song
I've been on a bender back to that prophetic esplanade
Where I ponder all the questions but just manage to miss the mark
כשטרנר בוחר לעסוק ישירות בפוליטיקה ולהתייחס ישירות ל״מנהיג העולם החופשי״ בשיר Golden Trunks מדובר בהתייחסות עבור צרכים מלודים. בלבד ללא שום התייחסות להקשר הפוליטי או החברתי: ״ישנן מילים שמבחינה פונטית, קשה לגרום להן לעבוד בשיר, אבל הלחן גורם לזה להשמע טוב, קצת כמו דיסני״ הוא אמר למגזין פיצ׳פורק.
חשוב לציין שהאלבום נוצר ב-2016, לפני בחירתו של טראמפ, ברקזיט או #met_too. אבל עדיין קשה שלא לתהות על ההבדל התהומי בין הנוף שטרנר רואה מהמלון שלו לבין תמונת העולם שמציירים יוצרים כמו דיויד בירן, קנדריק לאמר או צ׳יילדיש גמבינו.
עכשיו בגיל שלושים לאחר שנישא על גלי הצלחה מסחררת, נשאלת השאלה: מי אתה אלכס טרנר? ״מי שאנשים אומרים שאני זה מה שאני לא״ או ״אל תאמינו להייפ״. אלו סלוגנים פוסטמודרניסטים מתוחכמים להתהדר בהם בגיל 20, אבל הם לא מייצרים קטלוג מוזיקלי שניתן להתייחס אליו ולשאוב ממנו. Maybe I was little too wild in the Seventies שר טרנר ב-Star Treatment. האמנם? אלכס טרנר בן ה-32 מתבונן בנוסטלגיה על עברו? השורה הזו כמו שורות רבות באלבום עשירה בנוסטלגיה ונתלית באילנות גבוהים אך לוקה בחוסר אמינות. רבים מן המבקרים מצאו בשורה הזו התייחסות לדייוויד בואי המנוח. אלכס טרנר בדומה לבואי גם חי בלוס אנג׳לס. אבל בכך, בעיני, מסתכם הדימיון. בניגוד לבואי אלכס טרנר לא חי את היצירה שלו באותה עוצמה כמעט הרסנית בה בואי חווה אותה. כשבואי כתב על חיזרים הוא באמת האמין שחייזרים עומדים לחטוף אותו. כשבואי שאל בגיל 20 האם יש חיים על המאדים הוא קשר את השאלה הזו לפילוסופיה בודהיסטית בה העמיק כנער צעיר. כשבואי מספר על מייג׳ור טום הוא נותן ביטוי לניכור ותחושת הבדידות שהוא חש. הדימויים של טרנר, מורכבים ככל שיהיו, הם עבורו רק משחק, או תרגיל על מנת לנסות ולגרות את בלוטות היצירה שלו לאחר חמש שנים של הפוגה יצירתית.
אולי עוד כמה שנים כשמבקרי מוזיקה ושדרני רדיו יסקרו את הקריירה של אלכס טרנר והארקטיק מאנקיז הם יתייחסו לאלבום הזה כאל אלבום שמקדים את זמנו, פריצת דרך שהעולם לא היה מוכן אליה. אולי מוזיקאים מבריקים שטרם נולדו יאמרו שהאלבום הזה היה האלבום שהשפיע עליהם יותר מכל. הארקטיק מאנקיז שסימן ההכר שלהם היה מאז ומעולם קול אותנטי שמחובר לבני דורם, עזבו אותנו לאנחות וטסו לחלל לחפש שם השראה. אולי הניסיון שלי לחפש רגש באלבום סטודיו השישי של אחת הלהקות המצליחות כיום בעולם הוא חסר טעם. אולי אי אפשר בגיל 30 בשיא ההצלחה ליצור מוזיקה שמבטאת בצורה שקופה כל כך תשוקה, רעב להצלחה וחוסר נחת. אולי האיכויות האלו אמורפיות מדי מכדי לנסות ולחפש אותם ביצירה, כל שכן לכתוב עליהם.
בנקודת הזמן הזו קשה לי לראות את Tranquility Base Hotel and Casino כהתפתחות מוזיקלית. עבורי (ואני כותבת את הדברים בצער רב כאוהדת של המאנקיז עוד מראשיתם) האלבום הזה מייצג סוג של חובה של ההרכב לשמור על רלוונטיות ולא ליפול לתהומות הנשיה. הכרטיסים לסיבוב ההופעות שלהם באירופה נמכרו זמן רב לפני צאת האלבום, מהלך מבריק שמאפשר להם את השקט הכלכלי ואת החופש היצירתי שכל אמן מייחל לו. מה שאנשים אומרים עלי – זה כבר ממש לא משנה.
COMMENTS