היורשים /// דביר כלב על האלבומים החדשים של פמי ושון קוטי

כבר מתמונות הקאבר העומדות בחזית האלבומים של שני יורשי האפרוביט פמי ושון קוטי, אפשר לעמוד בקלות על ההבדלים ביניהם.
פמי, הבכור לבית קוטי, תחת הכותרת One People One World, מצולם עם קצוות שיער לבן בחולצה שמיד מתחברת למוטיב האפריקאי. הסקסופון מוחזק כמעט כמו נשק ב״הכתף״, והוא משדר בגרות מסויימת עם מבט בעיניו שנדמה מפוייס.
שון, בן הזקונים של השושלת, מציג לעומתו גישה הרבה יותר לוחמנית. על העטיפה מופיעים פניו בשחור לבן כשכומתה צבאית לראשו וסיגר שמנמן בפיו, תחת הכותרת Black Times. מיד אחרי הקטע הראשון בכל אחד מהאלבומים ההבנה כי הקנקן בהחלט מעיד על מה שיש בתוכו מתחילה להיות ברורה.

אביהם של שון ופמי, פלה קוטי, היה אגדה עוד בחייו. הוא ייסד, יחד עם חברו ללהקת אפריקה 70 טוני אלן, את זרם האפרוביט הידוע בלוחמניות שלו ובמסרים נגד השחיתות השלטונית באפריקה ובכלל. צילו של האב, שהיה יכול להיות כבד מאד, היה יותר כמו זרקור מכוון מבחינתם של שון ופמי. פמי הוביל את להקתו של אביו בגלגולה המתקדם יותר, מצרים 80, בתקופה בה פלה היה בכלא בניגריה (העילה הייתה הברחת כסף, אך האמת כמובן הייתה קשורה להיותו מתנגד חריף לממשל ובמיוחד לעומד בראשו) ולאחר מכן התחיל ליצור עם להקה משלו, Positive Force. שון קיבל את הובלת הלהקה כבר בגיל 14 אחרי מותו של אביו ב-1997 כתוצאה מסיבוכים הקשורים במחלת האיידס.

שני האלבומים, למרות שיצאו בסמיכות גדולה מאד אחד לשני, לא יכולים להיות שונים יותר, מבחינת האווירה, עוצמת המסרים וגם מבחינה מוזיקלית (שניהם נמצאים באותו ״אזור״ מוזיקלי, אך בזה תם הדמיון).
אלבומו של הבכור פמי מרגיש בוגר יותר, מפויס יותר. הוא מטיף לאחדות, לאהבה ובאופן כללי לגישה פחות לוחמנית אך בו בזמן מביע את הכעס והייאוש הנובעים מהרג מיותר בשם דתות או בשמם של תירוצים אחרים, מפוליטיקאים בממשלה הניגרית ובכלל שלא עושים דבר אל מול העוני והצרות הפוקדות את בני עמם. למרות הקשיים, הוא מביע תקווה שאפריקה תהיה שוב גדולה ("Africa Will be Great Again" השיר הפותח את האלבום) אם רק תוכל להשאיר מאחוריה את השחיתות והאלימות.

המוזיקה, גם היא משקפת את הגישה של פמי – האפרוביט שלו מושפע ממקומות נוספים. המוזיקה הרבה יותר מלודית, סולואי הסקסופון שלו רכים יותר והשירה שואבת מהסול האמריקאי ונעימה לאוזן. אולי נעימה מדי לפרקים כמו בשירים "Na Their Way Be That" ו-"How Many" בהם אפשר לשמוע את המלודיה והשירה משתלבת נהדר במסר הכועס והתסכול שעולה מהם. האלבום מורכב מ-12 קטעים, רובם מתחת לארבע דקות, חוץ משיר אחד ("Corruption Na Stealing") שנמשך כמעט 6 דקות וחצי בו אחד המסרים המרכזיים באלבום כנגד השחיתות השלטונית. הגישה הרכה יותר שהזכרתי כאן לא אומרת שמדובר באלבום של בלדות משתפכות. פמי עדיין עושה אפרוביט טוב. מאד מחובר לאפריקה, לצרות של היבשת שבמובנים רבים נכונות למקומות רבים נוספים בעולם של היום. עדיין אפשר לשמוע ולהרגיש את הקצב הבלתי מתפשר, גיטרות ההיי-לייף, חטיבת כלי-נשיפה וזמרי רקע שיודעים את עבודתם היטב ועוזרים להרים את כל העסק הזה למעלה.

אלבומו של שון לוחמני הרבה יותר. כבר מהשיר הראשון – "Last Revolutionary", שון קורא בשם של מהפכנים, גיבורים אחרים מההיסטוריה, כולל בתוכם את אביו ואת דודו ומתייחס לעצמו בתור ״גנרל שון קוטי״. השיר כולו הוא קריאה למהפכה. ״להיות חופשיים, אתה ואני, עוד לא ראיתם את המהפכן האחרון!״ היא המנטרה שחוזרת בשיר שוב ושוב.

השירים באלבום קרובים יותר לאפרוביט של אביו. שמונה שירים בלבד, כשהקצר מביניהם מגיע לשש דקות ("Kuku Kee Meֿ") ומתאר את קשיי יומו של האזרח הפשוט במדינה, ושמו נגזר מהביטוי המדבר על כך בניב המקומי (Pidgin English). הקטע הארוך באלבום ("African Dreams") מגרד את עשר הדקות מלמטה. הוא נפתח בקצב איטי שנבנה בשכבות, קודם כלי הקשה, אחר כך מצטרפת הגיטרה ולבסוף כלי הנשיפה ורק אחרי בערך שתי דקות שון נכנס עם הסקסופון שלו ומתחיל בהובלת הקטע קדימה, אל תוך אחד מהשירים היותר רגועים באלבום. קורא לחלום על אפריקה כמו שהיו רוצים לראות אותה, כמיהה לחיים טובים יותר ביבשת כולה ובניגריה בפרט. שון מארח כמה אמנים באלבום, הבולט בהם, קרלוס סנטנה, שמתארח בשיר "Black Times". נדמה כי מסגרת האפרוביט שמעודדת אילתור והיסחפות אל תוך שירים ארוכים שיחררה בסנטנה את שד הגיטריסט המעולה שהוא. כבר מהפתיחה ועד לסיום השיר אפשר להרגיש שהוא שם, עם הגיטרה שלו צורחת ברקע כששון קוטי קורא כי זה הזמן, הזמן למהפכה שחורה!

שני האלבומים יצאו בהפרש של בערך שבוע אחד מהשני. שניהם מייצגים שני קצוות של קריאה לשינוי, ממלאים היטב את תפקידו של האפרוביט בעולם, ובמערב אפריקה באופן ספציפי. להיות הנביא בשער, להעמיד מראה בפני האנשים ולא להראות פחד. הבחירות הקרבות בניגריה, בתחילת 2019, כנראה היו הטריגר להוצאת האלבומים האלה עכשיו. האחד רוצה שנדמיין איך יכול להיות, איך היינו רוצים לחיות וקורא לאחדות, בעוד שהשני קורא לשנות, לקום, להפוך, להעיף את הממשל המושחת. כך או כך ניתן רק לקוות שהעם יחליט (בהנחה שהבחירות אכן דמוקרטיות) להחליף את הממשל המושחת ולהביא ימים טובים יותר, אולי כאלה בהם המסר של האפרוביט יהיה יותר כמו של פמי מאשר כמו של שון.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0