הנעימו לי // מור מריג׳ על "Please Please Me" ועל 13 השעות שהפכו את הביטלס ליותר פופולריים מישו

את Decca הם לא הרשימו. הביטלס ניסו להשיג לעצמם חוזה שם, אבל נאלצו לשמוע כל מיני שטויות כמו ״הסאונד שלכם חצי כוח״ ו-״להקת בנים עם גיטרות זה לא משהו שיחזיק לעוד הרבה זמן״. מזל שזה לא הזיז להם והם פשוט המשיכו הלאה. לאודישן הבא שלהם הם הכינו את Love Me Do והצליחו לתפוס לג׳ורג׳ מרטין את האזן. זה לא היה מושלם, אבל היה לו עם מה לעבוד. בסוף היום הוא קרא להם לשיחה צפופה ונתן להם בראש, בין היתר, הוא הסביר שעם מתופף כמו פיט בסט הם לא יגיעו רחוק. הוא שינה את הקצב יותר מדי פעמים במהלך השיר, היה עקבי בלא להיות עקבי וצרם גם לאזן שהיתה רק חצי מקצועית.
הנה פה דוגמא, אם יש לכם אומץ באזניים:

ומתופף מקרטע לא היתה הבעיה היחידה שלהם. ג׳ורג׳ האריסון, ״ההוא השקט״, לא התבייש לשלוח למרטין הערה הומוריסטית בניחוח מתחצף והביטלס כבר היו בטוחים שהנה, עוד חברת תקליטים הולכת לסגור להם את הדלת בפרצוף. אבל מרטין דוקא אהב את התעוזה של האריסון. הוא לא הפסיק לצחוק ואמר, כמה שנים אחרי, שבאותו רגע הקרח נשבר והוא ידע שמצא בהם כל מה שחיפש.

אז לא פיט בסט ובטח שלא האריסון מנעו מהביטלס לקבל את החוזה שכל כך חיכו לו. ארבעה שירים שלהם כבר שוחררו והושמעו במועדונים בלי הפסקה וחברת התקליטים רצתה לרכב על ההצלחה ולשחרר את האלבום הכי מהר שאפשר. ג׳ורג׳ מרטין כלכך התלהב מההופעות שלהם, שהוא חשב להקליט את האלבום במהלכן, הישר ממועדון ה-Cavern. הוא אפילו הלך לשם כדי לבדוק איך בדיוק אפשר יהיה לעשות את זה מבחינה טכנית, אבל זה היה מורכב מדי ולא הסתדר עם לוחות הזמנים. היה לו רעיון אחר.

ב-11 בפברואר 1963 בלי פיט בסט ועם לנון שסחב שפעת, מתייצבים הביטלס מחוץ לאולפני EMI כדי להקליט את אלבום הבכורה שלהם. לא סתם הזכרתי את לנון עם השפעת, שימו בראש, נחזור לשם בהמשך. ערימות של התרגשות, לחץ טבעי ומרץ בריא הזניקו את הפרויקט לדרך ואקורדים התחילו למלא את החדר. מרטין שאף לזקק את הסאונד שחיפש, את הסאונד שיתן לו תחושה של הופעה. כמה שפחות התערבות, כמה שפחות הפקה וכמה שפחות עריכה. זה גם מה שקרה.

״האלבום הזה הוא נסיון ללכוד אותנו בלייב והוא הכי קרוב לאיך שהיינו נשמעים מול קהלים בהמבורג או ליברפול. אין פה את הצרחות או את האווירה החמה של ההופעות, אבל ככה בהחלט נשמענו לפני שהפכנו להיות מתוחכמים יותר״. ונכון, אמנם אין פה את התחכום של סרג׳נט פפר או ריבולבר, אבל Please Please Me מלא במהלכים מבריקים והרמוניות קוליות מורכבות שאיכשהו לא הצליחו לשבש להם את התיאום המהודק. הם הופיעו כל יום, לפעמים יותר מפעם אחת ולצד העייפות והשחיקה, הם פתחו מיומנויות ביצוע שרק מעטים יכלו להתפאר בהן. אז כשמרטין הציע להקליט אותם ככה, כמו שהם, בבת אחת, ביום אחד, זה לא ממש הפחיד אותם. הם כבר ידעו בדיוק מה לעשות.

הביטלס הביאו לכאן שישה קאברים ושמונה שירים מקוריים ויצרו מיקס ששיקף בצורה די מדוייקת את מה שביצעו מדי ערב על הבמות. הם עבדו על האלבום במשך 13 שעות רצופות ומרטין הרגיש בשלב הזה שהם עשויים מחומר מיוחד – ״אין לי מושג איך הם עשו את זה, אבל הקלטנו כל היום וככל שההקלטות התקדמו – הם רק הלכו ונעשו טובים יותר. השיר האחרון מוכיח את זה״.

השיר האחרון הוא Twist and Shout. והוא מוכיח את זה בריבוע אפילו. יש שתי גרסאות שמסתובבות ונלחמות בינהן על האמת ועל השאלה למה מרטין השאיר את השיר הכי אנרגטי באלבום דווקא לסוף היום. דוקא לשעה 22:00 בלילה, כשכולם כבר סחוטים ועייפים מ-12 שעות הקלטה רצופות. הגרסא הראשונה מספרת שג׳ון הגיע חולה באותו יום (הנה השפעת שהבטחתי) ומרטין ידע שאם הוא נותן לו לפתוח את הסשן הזה עם Twist and Shout – הוא כנראה לא יחזיק מעמד ויקרוס לו בהמשך. הגרסא השניה טוענת שמרטין השאיר את השיר הזה לסוף בכוונה כי הוא ידע איזה אפקט הוא רוצה להוציא מהקול של לנון. ״ידעתי שאין לי באמת יותר מדי טייקים בשביל השיר הזה. הגרון שלי לא היה עומד בזה. שרנו ברצף כל כך הרבה שעות שכבר לא יכולתי. אני בכלל לא שר שם, אני סתם צורח״. הטייק שהוא מדבר עליו, זה שהוקלט ב-22:45, כשהוא כבר צרוד ומותש ו״סתם צורח״, זה היה הטייק שנכנס בסופו של דבר לאלבום. ג׳ון אמנם ניסה להקליט טייק נוסף אבל הוא לא היה מסוגל להשלים אותו והפסיק באמצע.

פחות מחודשיים עברו ו- Please Please Me יוצא ומשנה את חוקי המשחק. מאז שיצא ועד 30 שבועות קדימה הוא כיכב במקום הראשון. היחידים שהצליחו להוריד אותו משם היו רק הביטלס עצמם, עם With the Beatles, האלבום השני שהוציאו. מכאן והלאה לא היה מי שהצליח לערער על השליטה שלהם במוזיקה. 32 דקות. זה כל מה שהם היו צריכים כדי לשנות את העולם, לתמיד.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0