תקופת גילמור // שי אברהמי חוגג יום הולדת לדייוויד גילמור

כשמספרים את הסיפור של פינק פלויד, יש שתי אסכולות – אלו שיטענו שסיד בארט עשה את הלהקה וכל דבר שהגיע אחר כך היה מיותר, ומנגד אסכולת רוג'ר ווטרס שיעלו את שבחם של אלבומי המופת של הלהקה משנות השבעים. גם אלו וגם אלו בדרך כלל יתייחסו לתקופה השלישית – 'תקופת גילמור' בתור קוריוז, בדרך כלל תוך התעלמות מוחלטת מהאלבום 'Momentary Lapse of Reason' (קריסת הגיון רגעית – איזה שם נהדר) ומלמול על כך ש-High Hopes הוא בכל זאת שיר טוב. אבל אני חושב שזה עוול – כי אם כבר לחלק, אז בואו נקרא לילד בשמו – פינק פלויד שלפני גילמור וזאת שאיתו.
יותר מכל דבר אחר, מה שהשפיע על הגישה המוזיקלית של פינק פלויד היא ההגעה של איש מקצוע אמיתי. מלכתחילה גילמור היה זה שלימד את סיד בארט לנגן. רוג'ר ווטרס היה נגן הגיטרה של הלהקה והוגלה לבס עקב התעקשותו של בארט להיות הגיטריסט, ריצ'רד הוא נגן טרומבון בהשכלתו המוזיקלית ומייסון הודה בפה מלא שהסיבה היחידה שנתנו לו לנגן תופים היתה שאף אחד אחר לא רצה את התפקיד. כולם התעניינו מאד בטקסטורות של סאונד ואלתורים, אבל זה הגיע לעיתים ממקום של חוסר יכולת לנגן בצורה מדויקת את אותו התפקיד. פינק פלויד של תחילת הדרך התאפיינו בחוסר מוחלט של תשומת לב לעניין הדיוק בנגינה – במוזיקה הפסיכדלית זה עובד מצוין.

גילמור גרם לקפיצה ברמת היכולת הקולקטיבית שאפשרה ללהקה להפסיק לכתוב שירים שהיו וריאציות של ריף על 4 תווים ואפשר לה להגיע לשיאים שלה – בלעדיו קשה לדמיין את פינק פלויד מקליטים את Dark Side Of The Moon, או את הסולואים המצמררים של Shine On You Crazy Diamond, ואפילו בשיאי המגלומניה של ווטרס הוא לא הצליח לדמיין את פינק פלויד בלי גילמור. באלבום החומה הוא היה אחראי ככל הנראה לנגינת יותר מ50% מכלי הנגינה באלבום. כאשר ריצ'רד רייט פוטר מהלהקה הוא מילא את רובם של תפקידי הקלידים, וווטרס כבר ב-1972 החל להעביר לגילמור את מרבית תפקידי הנגינה היותר מורכבים על הבס כדי לחסוך בזמן. את הסוף של ווטרס בלהקה סימן גילמור כשסינן לעברו 'כשתצטרך גיטריסט תקרא לי' ויצא מהאולפן בזמן ההקלטות של The Final Cut, כאשר הבין שיותר אין התייחסות להצעותיו בתהליך ההקלטות.
שנתיים לאחר מכן, כאשר ווטרס תבע מחבריו ללהקה שלא להשתמש בשמה היות והלהקה היא למעשה הוא, הטיעון של גילמור על כך שהשקיע בקידום הלהקה את חייו הבוגרים וזנח תחומים אחרים למענה היה זה שקנה את השופטים. ווטרס קיבל זכויות בלעדיות על ביצועים חיים של החומה, וגילמור והלהקה קיבלו את כל השאר.
גם תחת הנהגתו של גילמור הלהקה המשיכה לשבור שיאים – אלבום ההופעה Delicate Sound Of Thunder היה אלבום הרוק הראשון שהתנגן בחלל, כאשר אחד הקוסמונאוטים לקח אותו עמו לאחת ממשימותיו. סיבוב ההופעות של Pulse מכר את הכרטיסים לכל ההופעות בארצות הברית בתוך מספר שעות. גם כשהלהקה התפוגגה לתוך התהילה שלה עצמה גילמור המשיך להופיע, להקליט ולהפיק.

עצם העובדה שבקושי ניתן לכתוב עליו בלי להזכיר את הלהקה רק מראה את העוצמה של הנוכחות שלו בתוכה, אבל כמוזיקאי יש לו תחנות רבות נוספות – החל משנות השישים, כחבר בלהקת ההופעות Joker Wild, עד שנקרא לדגל לתמוך ב(ואז לרשת את) סיד בארט, לאחר מכן, כמפיק מוזיקלי הוא היה אחראי על שני אלבומי הסולו של סיד ומספר אלבומי סולו שלו. השניים הראשונים בתקופת הפעילות של הלהקה היו בוסריים, אבל למזלנו מתוך הראשון, ווטרס הכריח את גילמור לוותר על אחד מהשירים לטובת The Wall, ואנחנו מכירים את הקטע בשם Comfortably Numb. הוא גילה את קייט בוש מקלטת דמו ששלחה לחברת התקליטים ופתח עבורה את הדלתות בתעשייה; השתתף במספר הפקות ענק, בעיקר בשנות השמונים, כולל אלבום לפיט טאוסנד, והשליטה שלו בנגינה על שלל כלים היא פנומנלית. ב-81' חברת התקליטים האמריקאית ביקשה להוציא אלבום אוסף לפינק פלויד, ומסיבות של זכויות הפצה לא ניתן היה להשתמש בהקלטות המקור של Money, ולכן גילמור ניגש לאולפן לבד והקליט את כל התפקידים בשיר (מלבד הסקסופון) ללא שאר חברי הלהקה, בגרסה קצת יותר מדויקת.
והגיטרה, אלוהים, הגיטרה הזאת. לא הכי מהירה, לא הכי חותכת, אבל כזאת שכל צליל שלה מדויק כמו כדור של צלף – פוגעת במדויק ופורטת על הרגשות כמו סם מזוקק. אף אחד לא מצליח לגרום לגיטרה לילל בצורה כל כך מדויקת. השיר לא צריך יותר מילים כדי שתבין אותו.

שנות האלפיים הביאו איתן הורדת הילוך, אבל גם לא מעט רגעים גדולים. איחוד של הלהקה עם ווטרס במופע המודעות לבעיית העוני בעולם השלישי – גילמור היה סקפטי, אבל כשווטרס הרים טלפון אחרי 20 שנים של נתק הוא לא יכול היה לסרב. אלבום האולפן השלישי שלו On An Island שיצא 22 שנה לאחר הקודם היווה שיא אמנותי בקריירת הסולו שלו. הוא מכר כל כרטיס לכל הופעה שלו, והצטרף לרוג'ר ווטרס פעם נוספת, לביצוע של שני שירים במופע של The Wall בלונדון (הייתי שם, זאת ההזדמנות להגיד שוב – גיא חבושה אתה המלך, כל מי שאי פעם עשו משהו בשביל מישהו אחר נראה לידך כמו קמצן, ואני מצטער שרצתי במלון בבגדים תחתונים בלבד). בשנים האחרונות הוא התמקד בהוצאת אלבום נוסף, שירת הברבור של פינק פלויד – שאריות הג'אמים שהוקלטו עם ריצ'רד בסשנים בשנת 94', ובאלבום סולו ראוי (Rattle That Lock) נוסף, ובשנה שעברה רמז על אלבום חדש בדרך, ואז עוד סיבוב הופעות. הוא אמנם ידוע בלוחות זמנים רעועים במיוחד, אבל אם יש מישהו שאני רוצה לאחל לו שיחיה עד מאתיים – הנה האדם.
ובהזדמנות, תגיע אולי להופיע גם אצלנו. אפילו הנודניק שכל הזמן מחפש לריב עם כולם הספיק להגיע לכאן, הגיע הזמן שגם אתה תעשה את המאמץ.
בבקשה?

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar
    לילך 2 חודשים

    איזו כתיבה מלאה בתוכן עשיר ידע ועניין ! מצטרפת לתקוה שלך שגילמור יגיע אלינו

  • DISQUS: 0