דם, אש ותמרות עשן // בלדות הרצח של ניק קייב חוגגות 22

מור מריג׳ מציינת 22 שנים ל- Murder Ballads שסלל לקייב את הדרך אל המיינסטרים

הסיפור של האלבום הזה מתחיל משהו כמו ארבע שנים לפני שהוא ראה בפועל מדף של חנות מוזיקה. הבאד סידס עבדו במרץ על Henry's Dream ו- O'Malley's Bar, שנכתב גם הוא באותם ימים, אמור היה לתפוס מקום באלבום השביעי של הלהקה. אבל זה לא הרגיש נכון. ארבע עשרה דקות וחצי של אימה, טירוף וכמויות היסטריות של דם לא כזה התאימו לאלבום שבדיוק עמד לצאת. ״O'Malley's Bar יחכה לנו בצד״, החליטו שם, ״הזמן שלו עוד יגיע״.

שנתיים אחר כך ו- Let Love In יוצא לאוויר העולם. גם בו אין שום זכר לשיר על הרוצח המבעית שהחליט לסגור חשבונות עם תושבי העיירה השוממת. זה לא ששכחו אותו ובטח שלא התכוונו לוותר עליו, זה פשוט ממש כמו אז, לא הרגיש נכון.

״לא יכולנו לשלב את O'Malley's Bar בשום אלבום שהקלטנו״, אמר קייב, ״אז נאלצנו לבנות אלבום סביבו. לייצר את האווירה הנכונה ואת התנאים שבהם השיר הזה יוכל להתקיים״.

וכך, ידידיי, נולד Murder Ballads.

עכשיו שמעו קטע, עד אתמול לא ידעתי ש׳בלדת רצח׳ היא למעשה תת ז׳אנר ספרותי שעוסק, כמה לא מפתיע, במקרי רצח ובפשעים שנובעים מתשוקה. אבל הנה, לומדים פה גם משהו על הדרך. וחוץ מזה, הבלדות המדוברות בדרך כלל מסופרות דרך נקודת המבט של הרוצח או דרך נקודת המבט של הנרצח וקייב, ששולט בז׳אנר, נע בין השתיים בנוחיות מרשימה תוך שהוא יוצר עולם נרטיבי שכולו מתח בין הדמויות שהוא מחייה וממית ללא הרף. השיא של כל זה מגיע, איך לא, בדואט המפורסם שהקליט עם קיילי מינוג, Where The Wild Roses Grow.

״כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב שיר לקיילי. היתה לי אובססיה די רצינית כלפיה ולמרות שכתבתי לה כמה שירים, אף אחד מהם לא הרגיש לי מספיק ראוי עבורה. על השיר הזה עבדתי כשהיא במחשבותיי וברגע שסיימתי אותו הבנתי שסוף סוף עשיתי את זה וכתבתי משהו שנכון לה לשיר. שלחתי לה אותו ויום למחרת היא כבר ענתה לי״.

והוא ידע טוב מאד על מה הוא מתעקש. הבחירה בקיילי, מסתבר, היתה מדוייקת. ניק קייב שעד לאותם רגעים נחשב לזמר אלטרנטיב נישתי יחסית, כיכב פתאום בכל בית שזיפזפ ל-MTV. אסופת השירים הקודרת שהרכיבה את Murder Ballads הפכה לאלבום הנמכר והמצליח ביותר של הזרעים הרעים, הרבה בזכות הדואט המתוקשר.

״היה לי ברור שאנשים ירוצו לקנות את האלבום בגלל קיילי. אבל גם היה לי ברור שברגע שהם יגיעו הביתה וישמעו את יתר השירים, הם ישאלו את עצמם ׳מה לעזאזל קניתי׳ כי השיר הזה הוא לא אינדיקציה לכלום״. בין אם הוא צדק ובין אם לא, השיר הזה לכשעצמו הספיק ל-MTV כדי להכריז על קייב כמועמד לפרס זמר השנה. מועמדות שהוא דחה על הסף וגם סיפק על הדרך את נימוק הסירוב היפה ביותר שאי פעם קראתי.

הוא מתחיל בתודות ומביע את הערכתו על הבחירה והתמיכה בו, אבל אז: ״אני לא בתחרות עם אף אחד. מערכת היחסים שלי עם המוזה היא שברירית וזו חובתי להגן עליה מכל מיני השפעות שעלולות להזיק לה ולפגוע באופי העדין שלה. היא מביאה אלי את מתנת הכתיבה ובתמורה אני מתייחס אליה בכבוד שמגיע לה. לא אעמיד אותה במצב של תחרותיות ושיפוטיות. המוזה שלי היא לא סוס ואני לא בשום מרוץ״ והוא ממשיך עוד קצת עם המטאפורות היפות שלו וחותם את המכתב ב״תודה, אבל לא תודה״. רק חסר עכשיו שילחין את הטקסט הזה, כי יש פה פוטנציאל להשתחל בקלות לעשרת הגדולים שלו, תודו.

אם תרצו, תוכלו לראות אותו כאן מקריא את המכתב בשלמותו וגם מתלוצץ קצת ומתנגח בערוץ שהתעלם ממנו במשך 20 שנה, עד לאותו הרגע:

אבל די עם הורד הפראי. היה לנו פה מספיק ממנו וזה לא לעניין שאני מצמצמת את האלבום הזה לשיר אחד, יפה ככל שיהיה, כי יש עוד הרבה מעבר. אבל אם אנחנו כבר בענייני דואטים, בואו נמשיך לאחד אחר, אהוב וסוחף לא פחות. כן, אני מדברת על זה עם פי ג׳יי הארווי. כן, זה עם הקליפ המהפנט שמצולם כולו בטייק אחד ומציג זרימה נעימה לעין והרמוניה מושלמת. כן, זה שצועק תשוקה מכל עבר ככה שאין שום סיכוי להסיר ממנו את העיניים, גם לא לרגע. כן, Henry Lee.

מבחינה לירית, השיר הזה שואב השראה משיר עם סקוטי בשם ״Young Hunting״ שנכתב במאה ה18. הוא מספר על צייד צעיר שמחליט לעזוב את בת-זוגו לטובת אשה אחרת, צעירה ויפה ממנה. כשהיא מגלה את זה, היא משקה אותו שיכר ומנסה להוביל אותו לחדר השינה, בפעם האחרונה, רק בשביל להפרד. הוא מתפתה, הולך אחריה, ושם היא דוקרת אותו למוות. קייב התייחס לשיר הזה וראה בו ״זעם של אשה נלעגת״.

מה שמפתיע הוא שלמרות הלכידות המוצגת בקליפ, הקולות דווקא הוקלטו בנפרד. קייב הקליט את התפקיד של הנרי לי במלבורן ושלח את ההקלטה להארווי, שהיתה אז בלונדון ומשם היא תרמה את דמות המאהבת ולה לה לה לה לי.

חוץ מקיילי והארווי, מתארח פה גם שיין מקגוון, סולן להקת הפוגס, ויחד עם שתי הראשונות (וקייב, מן הסתם) הוא סוגר את האלבום עם קאבר ל- "Death Is Not the End" של דילן. מפגש פסגה, איך שלא תסתכלו על זה. אגב, זו לא הפעם הראשונה בה שיין וקייב משתפים פעולה. 4 שנים קודם הם עשו את זה עם הגרסא האפלה ביותר שנשמעה ל- What A Wonderful World:

אז עולם נהדר, הא מיסטר קייב?
קצת קשה לראות את זה אחרי 58 דקות ספוגות בדם ושיר סיום אמביוולנטי וערפילי שאמנם מכריז שהמוות הוא לא הסוף, אבל לא לגמרי ברור אם האמירה הזו באה כנחמה או כאנחת ייאוש.
אשאיר לכם את ההחלטה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0