Homeבינג' ליסנינג

במקום לדבר על אהבה // ציפי פישר על הפסקול של Call Me By Your Name

כבר בפתיחת הסרט, בכותרות שמופיעות לצד צילומים של חפצים ואמנות בסגנון יווני, אפשר להיתקל בכלי הנגינה שילווה את רוב הפסקול, הפסנתר. זה לא במקרה שהסרט נפתח בנגינת פסנתר: גיבור הסרט, אליו פרלמן, מנגן בפסנתר, והנגינה בו מעסיקה אותו בחלק די משמעותי של הסרט. לפיכך, מוזיקה היא לא רק משהו שמופיע ברקע של הסרט – היא חלק מהעלילה שלו, והיחס למוזיקה משמש לאפיון הדמויות מתוכו. עוד לפני שהסרט יצא כבר שמעתי חלקים מהפסקול שלו, שהלחין עבורו סופיאן סטיבנס (אני בתור מעריצה כמובן עקבתי בהתרגשות אחרי כל קטע חדש ששוחרר). לא קלטתי עד כמה המוזיקה היא חלק מהעלילה שלו עד שצפיתי בו בפועל, והאמת היא שדווקא הקטעים שסטיבנס הלחין לסרט בעיני קצת פחות מהותיים להבנה של המסר של הסרט.

http://www.youtube.com/watch?v=dwJQKcRffEA

כאמור הסרט נפתח בקטע קלאסי מודרני קצבי וקצת דיסוננטי, שכתב המלחין האמריקני ג'ון אדאמס, אותו מנגן השחקן שמשחק את אליו, תימוטיי שאמלה (די מרשים שהוא מתפקד גם כמוזיקאי מבצע בסרט, יש לציין). טכנית הקטע הזה הוא טיפה אנכרוניסטי, כי הוא נכתב ב-1996, יותר מעשור אחרי ההתרחשויות שקורות בסרט, בשנת 1983. אפשר לאפיין לפיכך את הסרט כמורכב משלושה סוגי מוזיקה: מוזיקה קלאסית, מוזיקה פופולרית מהשנה בה הסרט מתרחש, ומוזיקה שהולחנה לסרטים. כפי שציינתי, גיבור הסרט בן ה-17 מנגן על הפסנתר, והדבר מעסיק אותו במהלך הסרט: במקום להשתעשע עם חבריו בבריכה, אליו יושב בצד ומעתיק לדף תווים של מוזיקה קלאסית לה הוא מאזין. הוא מעביר ככה את הזמן בוילה בצפון איטליה, ששייכת לאמו האיטלקייה. אביו הוא פרופסור אמריקאי לארכיאולוגיה, שבמהלך הקיץ גם מארח סטודנט לתואר שני שמסייע לו בעבודתו, ובתמורה הוא מסייע לסטודנט בכתיבת התזה. הנוכחות של הסטודנט, ששמו אוליבר (בגילומו של ארמי הארמר), משבשת את השגרה של אליו – הוא נאלץ לוותר על חדרו הפרטי ולעבור לחדר שליד, דבר שבתחילת הסרט גורם לו להתייחס לסטודנט כאל פולש. הקלות שבה אוליבר מתחבר עם אנשים והפך לאחד מהחבר'ה גם גורמת לכאורה לאנטגוניזם של אליו, אבל זה מירמור שנובע מכך שהוא בעצמו נאבק נגד הרצון שלו עצמו ליפול בקסמו של אוליבר. לפיכך בחצי הראשון של הסרט מערכת היחסים בין השניים מתוחה, ונעה מהתחברות קלילה להתנצחויות מילוליות. זהו הרקע לאחת מהסצנות המרכזיות בסרט, שבה אליו מנגן בגיטרה קטע מיצירה של באך. כשאוליבר מבקש ממנו לנגן אותה שוב, הדיון על המוזיקה הופך לחלק ממאבקי הכוחות/משיכה שמתנהלים בינם.

בקטע שלפנינו אליו לא מתאפק, משוויץ ביכולותיו כנגן ומוסיף לביצוע חיקוי סגנוני של מלחינים שונים. אבל אוליבר לא מעוניין במה שיש לאליו להציע, והוא מתעקש שינגן את הקטע בשנית כמו שהוא, ללא תוספות. רק בפעם השלישית, כשאוליבר כבר מאבד את הסבלנות שלו, אליו מנגן את הקטע כמו שהתבקש. כמה דברים שונים קורים בסצנה הזאת – מצד אחד, אליו רואה שהוא לא יכול להרשים את אוליבר בקלות כמו שחשב. מצד שני, הוא גם מנסה להעביר לו מסר שהוא לא מוכן לרצות את בקשותיו בקלות, אבל לבסוף הוא נכנע.

אני לא חושבת שאוליבר "סתם" מתעקש על הניגון של הקטע שוב. הדמות שלו מאופיינת בהנאה פשוטה מהחיים, בלי ספקות או תסביכים. בהרבה מובנים הוא דווקא המשוחרר והילדותי יותר מבין שניהם, כי הוא לא צריך לשכנע אף אחד שהוא כבר בוגר. חלק ממה שקורה בקיץ שהסרט מתרחש בו היא הדרך שבה אוליבר מלמד את אליו להנות מאמנות בכלל, וממוזיקה בפרט, הנאה פשוטה, מבלי להיכנס לכל הסיפור של אם הביצוע שלו טוב מספיק או לנתח את הביצוע. הסצנה שהכי ממחישה את היכולת הזו ליהנות ממוזיקה ללא מודעות עצמית היא בסצנה קודמת בה במהלך דיסקו אוליבר רוקד בגמלוניות לצלילי השיר "Love My Way" של הסייקדליק פרז. הריקוד הגרוע כבר הספיק להפוך למם באינטרנט, אבל מי שצוחק על אוליבר קצת מפספס את הנקודה – הוא יודע שהוא לא נראה טוב ולא אכפת לו. הוא נהנה מהמוזיקה, וזה מה שחשוב. וזו סוג ההנאה שהוא מנסה להנחיל לאליו.

הסצנה הזו של ריקוד לצלילי אותו שיר מתרחשת שוב, לקראת סוף הסרט, הפעם לצד זוג זר שאליו גורם להם לרקוד בזמן שהשיר מתנגן ברדיו של הרכב שלהם. "אתה אוהב את הלהקה הזאת?" מתלהבת האישה. "נסעתי בטרמפים לאנגליה כדי לראות אותם!" פעם נוספת, מוזיקה מהווה משהו שמחבר בין אנשים, אהבה משותפת שגורמת לזרים מוחלטים לרקוד ביחד בספונטניות.

עוד קטעים ששווה לציין הכלולים בפסקול הם קטעים שהולחנו במקור ל"חג מולד שמח, מר לורנס" על ידי ריוצ'י סקומוטו (סרט שיצא באותה שנה, 1983), שירים פופיים כמו "Lady, Lady, Lady" שגם שובץ בפסקול של סרט שיצא בתחילת שנות ה-80, ליידיפלאש, קטע של המלחין ראוול – כולם ממחישים את הגיוון שקיים בפסקול, אבל גם את המחשבה שהושקעה בו בניסיון לאפיין מוזיקה שנוצרה ממש ברגע בו מתרחש הסרט, לקבע אותו בזמן ומקום מאוד מסוימים.

להפתעתי גיליתי שהשיר של סטיבנס שלא נכתב במיוחד לסרט, רימיקס לשיר Futile Devices שמכיל עיבוד לפסנתר (שוב, כי זאת התמה המוזיקלית של הסרט. השיר עצמו הופיע לראשונה באלבומו של סטיבנס Age of Adz מ-2012), מתכתב הכי טוב מבין הקטעים שתרם לפסקול עם מה שקורה בסרט. כפי שציינתי לגבי הסצנה עם הביצוע של באך, שתי הדמויות מדברות על מוזיקה, אבל הם למעשה מדברים אחד עם השני. הם משתמשים בדיבור על מוזיקה לדבר על משהו שקשה להם לבטא במילים, אמצעי נוח יותר לתקשורת. הנושא הזה של הקושי להצהיר בקול רם על אהבה עולה באופן ישיר בסרט: אמו של אליו מקריאה לו קטע מנובלה ימי-ביינימית, על אביר שמאוהב בנסיכה אבל מפחד להתוודות על אהבתו, מחשש שתשיב את פניו ריקם. לבסוף, במקום לשאול אותה אם היא אוהבת אותו, הוא שואל אותה מה עדיף, לדבר או לשתוק. מאוחר יותר אליו חוזר על הסיפור בפני אוליבר, והוא כמו הקטע של באך נהפך לחלק מן החיזור שלהם. הנושא הזה של העמידה בין הדיבור לשתיקה קיימת בשירו של סטיבנס, בו הוא שר "מילים הן אמצעי חסר תוחלת", מתכתב עם התסכול הזה. "אז אני לא אומר את זה בכלל… אבל אתה האור, אני חושב עליך כמו אח".

http://www.youtube.com/watch?v=hZBCogVtano

בסצנה מרכזית בה אליו מתוודה בפני אוליבר שהוא היחיד איתו הוא יכול לדבר על הרגשות שלו – "על הדברים החשובים באמת". לאורך הסרט, מוזיקה משמשת כתחליף לדיבור על רגשות אהבה, כאמצעי קצת פחות חסר תוחלת ממילים. וזה לדעתי אחד המסרים הכי יפים של הסרט, שעוסק לא רק באהבה ובהתבגרות אלא גם במה שהאמנות מקנה לחיים.

לכן הסרט מסתיים ללא מילים, רק עם פניו של אליו בוכה לצליל שירו של סופיאן סטיבנס "Visions of Gideon" שבו הוא שר על פרידה מגבר אהוב "נגעתי בך בפעם האחרונה, אהבתי אותך בפעם האחרונה". המוזיקה משמשת לנו כתזכיר לזמן שבו אליו ואוליבר היו ביחד בפעם האחרונה ביחד, וכך בלי דיאלוג אנחנו חווים את כל שברון הלב שלו, גם בלי שצריך לדבר על זה.

הפסקול המלא להאזנה ביוטיוב

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0