עוף החול הקם מן האפר: שי אברהמי מציין 49 שנים לאלבום הבכורה של לד זפלין

אחת האגדות הגדולות של הרוק נולדה מקלישאת רוק אחרת.
בשלהי 1968, גלגול שנות השישים של 'ציפורי החצר' (The Yardbirds) הסתיים בחילוקי דעות בנוגע לכיוון המוזיקלי של ההרכב ופרישה המונית של חברי הלהקה. ג'ימי פייג' וכריס דז'רה נותרו עם מחוייבות לסיבוב הופעות בתוך פחות מחודשיים ותקווה מעורפלת להמציא את הלהקה מחדש. במאמץ לעמוד בלוח הזמנים הצפוף גייס פייג' סולן אלמוני בשם רוברט פלנט שבעצמו המליץ על מתופף, חבר ילדות בשם ג'ון בונהם. ג'ון פול ג'ונס שעבד עם פייג' באופן שוטף הציע את עצמו כבסיסט והחזרות טרם החלו כשכריס – השריד המקורי היחיד מלהקת האם והמחזיק בזכויות על שמה – החליט לפרוש אף הוא, וכך הוכרז מותה של 'ציפורי החצר', ומאפרה עלתה לד זפלין.
לאחר שבועיים של חזרות וחודש בדרכים הסתיימו שאריות המחוייבות החוזית, ומבלי לבזבז זמן הלהקה נכנסה לאולפן ובתוך 36 שעות בלבד הפיקה את אלבומה האפונימי, שלימים יוכתר כמבשר לידתו של הרוק הכבד.

בתור אלבום שנולד במהירות שיא, הוא מוצלח באופן שיכול היה להיות מפתיע לולא היו מעורבים ביצירתו כמה מהמוזיקאים הטובים ביותר בתחומם אי פעם (לפני תריסר שנים התבקשו מאזיני ה-BBC להרכיב סופרגרופ מהנגנים הטובים ביותר שהם יכולים לחשוב עליהם. התוצאה הייתה לד זפלין) והוא סימן את הקו של ההרכב להמשך הדרך – תערובת שלא נשמעה לפני כן של רוק פאזי-אנרגטי ופולק אקוסטי.
לד זפלין הייתה ידועה כהרכב מאד דמוקרטי – לחברי הלהקה היה משקל שווה בהחלטות וכולם תרמו לכתיבה והעיבודים – אבל כבר בשלב הראשוני הזה בלטו סימני ההיכר של הלהקה – יחידת הקצב הקדחתנית של בונהם וג'ון פול ג'ונס, נגינת הגיטרה הוירטואזית של פייג', ופלנט עם הקול הגבוה והחודר באופן בלתי יאמן.

האלבום שנפתח ברוקנרול של Good Times Bad Times, גלש לתמהיל פולק-רוק של Babe I'm Gonna Leave You ומשם המשיך להתפרע במחוזות שונים כמו קאברים כבדים לבלוזים של דיקסון (You Shook Me, I Can't Quit You Baby), ריפים אפלים וסולו משוגע על הגיטרה עם קשת של צ'לו ב-Dazed and Confused, יציאות פופ סיקסטיז, אינסטרומנטל אקוסטי-אורינטלי אחד ולקינוח מעין שילוב של כל הסגנונות יחד – אתם יכולים לרשום לעצמכם נקודות בונוס אם הצלחתם לסווג את How Many More Times, השיר הסוגר של האלבום שבהופעות זכה לעיתים לגרסאות של 20 דקות.
אמנם ככותבים הם טרם הגיעו אל שיאי של היצירה אליה יגיעו מאוחר יותר, אבל נראה שכל המרכיבים הבסיסים כבר שם. פייג' וג'ון פול הוכיחו את הניסיון שלהם כנגני האולפן העסוקים ביותר של שנות ה-60 בלונדון ודאגו למצות את כל מכסת השעות עד לקצוות בכדי לייצר הפקה מהוקצעת מבליל הסגנונות המטורף הזה.

לעיתונות לקח עוד כמה אלבומים לפני שהצליחה לאכול את התוצר המחשמל – מגזין הרולינג סטונס למשל טען שהם נשמעים כמו חיקוי חיוור של להקת המקור רק עם קצת פחות מה להגיד ופתח מסורת של איבה מצד לד זפלין לעיתונות – אבל הקהל הצביע ברגליים, וההופעות המלאות בכל מקום אליו הגיעו הביאו לכך שכבר באותה שנה הלהקה יצאה לארבעה סיבובי הופעות, ובמהלכם הקליטה גם את אלבומה השני, בדרכה להפוך לאחת הלהקות הגדולות של עולם המוזיקה המודרנית.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0