מלך עידן האבן: עינת גן שלו בפוסט אורח על ההופעה של ניק אוליברי בארץ בחודש שעבר

צילום: נועם חמו
flickr.com/noamh

נכון לכתיבת שורות אלו קווינס אוף דה סטון אייג׳ היא אחת הלהקות החשובות ביותר שפועלות היום בז׳אנר הרוקנרול. הם הוציאו ביוני האחרון את אלבום הסטודיו השביעי במספר שלהם ובימים אלו הם מקדמים אותו בסיבוב הופעות בארצות הברית. באביב הם עתידים לפתוח כהד ליינרים בכל הפסטיבלים החשובים בארצות הברית ואירופה.
לכן זה לא מפתיע שהגעתו של בסיסט הלהקה לשעבר, ניק אוליברי, להופעה בלבונטין הייתה בהחלט אירוע מסקרן ולא רק עבור חובבי הז׳אנר. אוליברי הגיע כדי לקדם את הפרויקט האחרון שלו בו הוא מבצע קאברים אקוסטים לשירים שכתב עבור מלכות עידן האבן ועבור גילגולי עבר של ההרכב. אוליברי אינו הבסיסט הראשון שמחליט לעשות את זה סולו. רק בספטמבר נחת כאן בסיסט אחר שנתן הופעה מרשימה כפרונט מן – פיטר הוק הבסיסט של ג׳וי דיווז׳ן. בעוד שהוק שמר על תפקידו כבסיסט ובנה את ההרכב החדש סביבו, אוליברי החליט להופיע סולו – רק הוא, הקהל וגיטרה אקוסטית. בחירה אמיצה למדי. כמות האלכוהול והסיגריות שניצבה על שולחן על הבמה לצידו של אוליברי נועדה (אולי) למלא את החלל. אחרי הכל לא פשוט לצאת לסיבוב הופעות לגמרי לבדך אחרי שהיית רגיל להופיע עם אחת הלהקות המשמעותיות ביותר בעולם.

אוליברי מרגיש מעט לא בנוח להתחיל את הערב, כמה שאיפות מסיגריה שהוא מדליק, כמה לגימות מכוס הבירה שהונחה על השולחן שלצידו, קהל אוהד מאוד והוא נכנס לאווירה. הוא פותח את הערב עם שני להיטים והקהל קופץ מהתרגשות. אוליברי מתרגש לא פחות מהקהל. ״אני לעולם לא הייתי בא להופעה אקוסטית״ הוא מתוודה ומודה לקהל ״מקרב ליבו האפל״ בפעם הראשונה מיני רבות במהלך הערב.
הקהל הישראלי מחבק את אוליברי, כמעט כל הנוכחים הם מעריצים של מלכות עידן האבן ומכירים את הקטלוג של הלהקה על בוריו. אוליברי מזמין את הקהל לעלות לבמה ״ברוקנרול אין מחיצות בין הקהל לפרפורמר״ הוא אומר. אבל בניגוד לניק קייב שאצלו העליה לבמה סימנה את שיאו וסיומו של המופע, אוליברי רק מתחיל את הערב. ובשלב מסוים הערב הופך למופע לבקשת הקהל שזורק שמות של שירים ואוליברי מבצע את חלקם או מסביר ש״אי אפשר לנגן את זה על גיטרה אקוסטית״.
הקהל בהחלט היה מרכיב משמעותי מחווית אוליברי בתל אביב. מדובר בקהל טיפוסי של מוזיקת סטונר שנוהגים לדחוף אחד את השני באגרסיביות כחלק מחווית המופע שלהם, או לחלופין לנהל איתו דיאלוג ישיר מעל ראשם של יתר הנוכחים. לזכותו של אוליברי יאמר שהוא ידע להכיל היטב את האינטרקציות האלו בצורה מאוד צנועה ומחוברת לקרקע. מענטש של ממש.
או כמעט מענטש. אי אפשר להתעלם מהמימד האלים ואף המיזוגני ביצירה של אוליברי. לדוגמת כמה שירים מתקופת ה- Dwarves שלו כמו I'll Fuck Anything that Moves. ״סיפור אמיתי״ אומר אוליברי על השיר. קצת קשה להאמין שהשיר הזה נוצר בתקופת הגל השלישי של הפמיניזם. אבל נראה שלקהל זה לא ממש מפריע. הרבה כתרים אפשר לקשור לראשו המגולח של אוליברי, פמיניזם אינו אחד מהם. אבל המוזיקה של מלכות עידן האבן אינה שיוויונית במהותה ומעולם לא התיימרה להיות פמיניסטית. ג׳וש הומי הגדיר את התפיסה שלו לרוקנרול כ״כבד עבור הבנים ומתוק עבור הבנות. כך כולם שמחים זאת באמת תחושה של מסיבה״. ״מה תרצו שאגיד לג׳וש?״ הוא שואל את הקהל ״שיכתוב מוזיקה כמו קווינס אוף דה סטון אייג׳ של פעם?״. הקהל עונה במחיאות כפיים ״הבנות בטח לא ירצו את זה״. מה היה לבנות שנכחו בקהל לומר על זה? אני לא ממש בטוחה. אבל אם נשאיר את הליריקה הבעייתית בצד, אוליברי מוכיח באמצעות הגיטרה האקוסטית שלו שהקו בין רוקנרול מתוק לכבד אינו משמעותי כל כך.

צילום: נועם חמו
flickr.com/noamh

אולי אלו אירועי הימים האחרונים שהפכו את הומי לאנטגוניסט, ואולי געגוע אמיתי לשותפיו ליצירה שגרמו לאוליברי להזכיר לא פעם את ג׳וש בחיבה רבה. ״תבינו, אני בסיסט, אני לא יכול לעשות פינגרס פיקינג כמו ג׳וש״. ונראה שמעבר לשכבות הפוליטקלי קורקט אוליברי מעריך מאוד את השותפות עם חברי קווינס אוף דה סטון אייג׳. אוליברי סרב לנגן שירים שאין לו קרדיט עליהם – ״זה שיר של ג׳וש, אני לא יכול לנגן אותו״ אמר לא פעם בהתנצלות. זאת למרות בקשות חוזרות ונשנות מהקהל. בפעמים האחרות התחיל לנגן שיר לבקשת הקהל והפסיק רק כדי לספר איך ג׳וש היה הופך את השיר הזה למה שהוא בזכות סגנון הנגינה הייחודי שלו.

אבל ההופעה הזו הייתה הרבה מעבר לאוסף של אנקדוטות או הייפ. ההופעה הזו הייתה כיתת אמן אמיתית לכל מי שחובב רוקנרול או את כלי הקסם הזה שנקרא גיטרה. אוליברי אמנם לא הפסיק להתנצל על היותו בסיסט אבל האיכויות שהוא הוציא מהגיטרה האקוסטית שלו לא היו מביישות את טובי הגיטריסטים. נתחיל בחרדת הקודש שבה אוליברי מתייחס לכלי. הוא לא הפסיק לכוון את הגיטרה. זאת למרות קוצר הרוח של הקהל שלא באמת היה יכול להבחין בהבדל. הוא לא הפסיק לדבר על ה״קוסם״ – הסטאפיסט שהיה מלווה את מלכות עידן האבן והיה מושיט לו בכל שיר בס אחר מכוון היטב. אוליברי לא מוותר לקהל ולעצמו ומכוון את הגיטרה עד לתדר המדויק. בשלב מסוים כשהסאונד מתחיל לעצבן אותו הוא פשוט מנתק את הגיטרה מהמגבר ומנגן אקוסטי. רק הוא והקהל ללא שום עזרי הגברה. אוליברי מכנה את הפרויקט שלו ״מוות אקוסטי״ אבל העבודה האקוסטית שלו נשמעת יותר חי מאינספור גיטרות עם מניפולציות הגברתיות כאלו או אחרות. ההופעה הזו הייתה הזדמנות חד פעמית לשמוע גיטרה אקוסטית בצורה שלא שומעים כל יום. צריך מסת שריר, שעות של אימונים מפרכים וגם כנראה 21 גרם של נשמה מיוסרת ומסוכסכת כדי לנגן על גיטרה אקוסטית בצורה הזו. האם זה יהיה אנטי פמיניסטי לקרוא לנגינה של אוליברי גברית? אולי. אולי יש תארים יותר טובים כדי להעביר את העוצמה והשליטה של אוליברי בגיטרה. אבל במובן מסוים המטאפורות האלו לא רלוונטיות. אוליברי הוא יחודי בפרשנות שלו לז׳אנר האקוסטי. וכמובן האיכויות של אוליברי כגיטריסט היו כמעט חסרות משמעות לו הן לא היו מגובות במנעד קולי מרשים שעמד בגבורה באוקטבות של הגבוהות ביותר של ז׳אנר הסטונר.

״אתמול פיטרתי את ההרכב שלי״ התוודה בפני הקהל. אולי זה האלכוהול, אולי אדי החשיש, אולי החיבוק החם של הקהל הישראלי שהפתיעו אותו וגרמו לו לחשוף בפני הקהל את אחד הרגעים הכמוסים ביותר בחייהם של אמנים – שלב המטאמורפוזה. אוליברי לא נשאר חייב: ״אני חייב לומר לג׳וש שאם יש מקום שהוא חייב להגיע להופיע בו זה ישראל״. הקהל הישראלי, טוטאלי ודרמטי לא פחות מהפרפורמר משיב: ״אנחנו לא רוצים את ג׳וש אנחנו רוצים אותך״.
אוליברי, מלך מודח מעידן האבן, דמות שנויה במחלוקת ובעייתית לכל הדעות, עוזב את תל אביב שטופת השמש ויוצא חזרה לערבות הקרות של ארצות הברית להמציא את עצמו מחדש. בסיסט או גיטריסט ואולי מנהיג של הרכב חדש. דבר אחד בטוח – הלבונטין 7 היה עד אתמול לכיתת אמן, מלאת השראה. גם אם לפרקים החוויה הייתה מאוד לא תקינה פוליטית, מדובר בהחלט בחוויה מוזיקלית יחודית וחד פעמית.

צילום: נועם חמו
flickr.com/noamh

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0