לסקוט ווקר יש את אחת מהקולות המיוחדים בעולם המוזיקה, תרתי משמע – בתור זמר יש לו טנור מלא ויבראטו, שמזכיר זמרי בלדות כמו ג'ון דנבר או זמרי אופרה, והוא גם קול ייחודי במובן שהוא כותב מוזיקה בצורה שאף אחד אחר לא כותב. אבל גם אם ממש הייתי רוצה, לעולם לא אשמע אותו בהופעה חיה, כי ווקר כבר ארבעים שנה לא מופיע. הוא אולי אחת מהדמויות הכי נחבאות אל הכלים, כמו שמציין דיוויד בואי, מעריץ ותיק שלו שגם ניהל דיאלוג הדדי של השפעות מוזיקליות איתו בקליפ לסרט הדוקו על ווקר "מי באמת יודע משהו על סקוט ווקר?".
וזה ממש חבל כי שרואים אותו בהופעה, פשוט יש לו את זה. הוא יודע ליצור קשר עין עם המצלמה, לעשות את תנועות הגוף, כל מה שצריך סולן. אלוהים נתן לו מתנה שמליוני אנשים רוצים, את הכישרון המוזיקלי (הוא ניגן בבאס בתור נגן אולפנים מקצועי לפני שהתפרסם), הכריזמה והמראה, אבל הוא בחר להפנות את גבו להצלחה. אני אוהבת סיפורים כאלה של מוזיקאים שסטו מהדרך הסלולה, הבאתי כמה מהם בעבר (ג'ון קייל, דיוויד סילביאן), אבל אף אחד מהם לא עשה את זה בצורה כה טוטאלית כמו ווקר. וזה מתאים לו האמת, כי עם השנים המוזיקה שלו הפכה יותר ויותר טוטאלית. קחו טעימה מאחת ההופעות הפומביות האחרונות שלו, רגע לפני שנואש מליצור להיטים.
לא מזמן השתתפתי בשרשור מוזיקלי, בו נשאלה השאלה מהו הדבר הכי קיצוני שנמצא בדיסקוגרפיה שלי. למרות שיש לי דברים די מוזרים, ממיסטר באנגל ועד אי-טונאליות של המאה ה-20, היה לי ברור מה הבחירה שלי תהיה, האלבום Bish Bosch של סקוט ווקר מ-2012 (קחו שיר לדוגמה מתוכו בשביל לקבל מושג על מה אני מדברת). אבל בניגוד להרבה יוצרים בסגנון של ווקר, שצמחו בסצנת האוונגרד כמו בריאן אינו או ג'ון קייל, ווקר לא התחיל את דרכו המוזיקלית בסגנון הזה בכלל. המעבר מיוצר שעשה מוזיקה הכי נגישה שיש למוזיקה הכי פחות נגישה שיש, מהלך שעדיין מתרחש כיום כי ווקר ממשיך לשנות את הסגנון שלו גם באלבומו האחרון, ונמשך מעל ל-50 שנה, הוא סיפור שהוא בין המרתקים שיש בעולם המוזיקה, ואני מאוד שמחה שניתנה בידי הזדמנות לספר אותה, כי זה משהו שאני כבר הרבה זמן רוצה לכתוב עליו.
המסע של ווקר התחיל כבר בשנות ה-50, כשהיה ילד פלא והתגלה כבר בתור נער בתוכנית הטלוויזיה של אדי פישר (כזכור פישר היה בעלה של דבי ריינולדס ואביה של קארי פישר). הוא הקים יחד עם ג'ון מאוס את להקת האחים ווקר ב-61', להקה שבהרבה מובנים הייתה טיפוסית ללהקות בנים של שנות ה-60, בסגנון הביץ' בויז או המאנקיז. האמת היא שחברי הלהקה לא היו אחים ושמם לא היה ווקר – הוא בכלל נולד בשם נואל סקוט אנגל. הלהקה התמחתה בפופ בארוקי בסגנון של ברט באכרך (אחד מהלהיטים שלהם, Make it Easy on Yourself, אכן נכתב בידי באכרך), ו-ווקר השתמש בקולו הקטיפתי ומראהו המצודד לגרום לנשים להתאהב בו, כמו באחד מהשירים הכי יפים של האחים, בו ווקר מבטיח לאהובתו שבקרוב מזלו ישתנה ויהיה לו כסף (הביטוי באנגלית "ספינתי תכנס בקרוב" הוא מטאפורה להצלחה שבדרך) ויהיה להם טוב ביחד.
ההצלחה של "My Ship is Coming In " במצעד הבריטי (מקום 3) גרמה לכך שבשלב מסוים היו להם יותר חברים במועדון המעריצים שלהם מהביטלס. אבל למרות הצלחה כלכלית כמו זו שהשיר מתאר, ווקר לא היה מרוצה. הוא היה אינטלקטואל שאהב פרי ג'אז וסרטים אירופאים (אינגמר ברגמן ופליני, למשל), ועולם ההיפים והפופ של קליפורניה בה הלהקה פעלה לא קסם לו. אחרי 3 אלבומים עם הלהקה, הוא עזב אותה ב-1967 לטובת קריירת סולו ומעבר לאנגליה, בה הוא חי עד היום.
כבר מתחילתה, קריירת הסולו של ווקר הראתה שהוא לא מתכוון להיות מסחרי כמו קודם, כשהוא קרא לארבעת האלבומים הראשונים "סקוט", "סקוט 2" וכן הלאה, בלי לטרוח לתת להם כותרות שנשמעות טוב. אבל למרות שהוא התחיל לחקור כל מיני דברים – להתעמק בהפקת סאונד, עשה קאברים לז'אק ברל אותו הוא העריץ – השירים מאותה תקופה של 1967-1969 עדיין דומים לחומר הקודם שלו בכך שהם עדיין מה שאנחנו היינו קוראים לו מוזיקת סיקסטיז טיפוסית. "סקוט 2" נהיה לאלבום הסולו הכי מצליח שלו, אפילו שהסינגל הראשון שלו, תרגום לאנגלית של שיר של ברל, "ג'קי", נפסל להשמעה ב-BBC כי היו בו התייחסויות לבתולות, הומואים ושימוש בסמים.
ווקר עצמו החל להראות סימנים באותה תקופה שהוא לא עומד בלחץ הנפשי של פרסום רב. הוא הסתגר ב-68' במנזר כדי ללמוד כמו שצריך שירה קלאסית, שנה לאחר מכן תכנית טלוויזיה שהוא קיבל ב-BBC לא החזיקה מעמד הרבה זמן, אחרי שהוא הסתכסך עם המנהל שלו בעקבות לחץ מצד המנהל להפוך למעין פרנק סינטרה. ב-1969 הוא הוציא את האלבום הראשון והיחיד עד כה שחתום בשמו האמיתי, סקוט אנגל, שכולו חומר מקורי, "סקוט 4". ההבדל בסגנון גרם לכישלון מסחרי ולתקופה של קיפאון אמנותי, בה הוא ביצע רק קאברים. גם ניסיון לחזור ל"אחים ווקר" בשנות השבעים, שהתאחדו ב-1975, לא עלה היטב. למרות ביקורת חיובית לאלבום Nite Flights, שהיה רוקסיטי יותר ומעודכן בסאונד עכשווי, המכירות לא היו טובות.
ב-1981 אוסף חדש של חומרי הסולו של ווקר שיצא בעריכתו של מוזיקאי עכשווי, ג'וליאן קופ, עודד אותו לחזור ליצור מוזיקה, אחרי שהוא קיבל חוזה חדש עם וירג'ין. הוא יצר אלבום אחד בשם "Climate of Hunter" ב-1984 שהמשיך את המגמה מהאלבום הקודם שהוציא עם האחים ווקר. הוא עדכן את הסאונד שלו לאייטיז, והתוצאה יותר קרובה ברוחה לדיוויד בואי או דיוויד סילביאן, מאוד אווירתי ועם קצת עזרה ממארק נופלר. אבל למרות שהוא הראה שהוא לא תקוע בעבר, וירג'ין החליטו להפטר ממנו, והוא נעלם לעוד עשור.
אף אחד לא ציפה לחזרתו של ווקר ב-1995 עם אלבום שהוכתר כיצירת מופת, "Tilt". ווקר לקח עוד יותר רחוק את ההרפתקנות המוזיקלית שלו, כדי ליצור אלבום עם נגיעות של אינדסטריאל, אמביאנט ואוונגרד. עם ציטוטים של שירה מהקולנוען פייר פאוזוליני, האלבום אפל ומסתורי באווירה שלו. בניגוד למוזיקאים אחרים בגילו, ככל שווקר התקדם בהתפתחות המוזיקלית שלו הוא נהיה יותר ויותר "צעיר", יותר אגרסיבי, ויותר מוזר. מי שיאזין לחומרים עכשוויים שלו לא יבין מאיפה זה בא לו, אבל האזנה לאלבומים כמו "טילט" או "נייט פלייטס" מספקים תובנה שזה לא שינוי פתאומי אלא תהליך איטי שלקח כמה עשורים.
לקראת שנות האלפיים מוזיקאים ומבקרים צעירים החלו יותר ויותר "לדחוף" את ווקר והמוזיקה שלו. ב-2000 הוא אצר את פסטיבל המוזיקה הפופולרי "מלטדאון" וב-2003 השתתף בהפקה של מוזיקאים יותר צעירים כמו באלבומם האחרון של פאלפ. הוא זכה בפרס של מגזין Q הבריטי על תרומתו לתעשיית המוזיקה, פרס שרק פיל ספקטור ובריאן אינו קיבלו לפניו. שוב פעם אוסף שיצא של המוזיקה שלו, הפעם מארז של חמישה דיסקים שסקר את הקריירה שלו כולה, השיג לו חוזה עם חברת התקליטים 4AD, חוזה שעדיין בתוקף. אחרי הפסקה נוספת של עשור, הוא שב ב-2006 עם "The Drift", אלבום אפילו עוד יותר מורבידי ומדכא מקודמו, בו הוא מתייחס להתקפות 9.11, מדברר את רוחו של התאום של אלביס ומדבר על עוד אירועים "שמחים" כמו בשיר "קלרה" שמתייחס להתאבדותו של מוסוליני והמאהבת שלו, קלרה.
בעשור האחרון ווקר היה יחסית פעיל, והוציא בנוסף ל"ביש בוש" שציינתי קודם את "Soused" ב-2014 עם להקת הנויז-אוונגארד שאני מאוד אוהבת, (((Sunn O. כצפוי, כמה ממאזיניו הוותיקים לא ממש ידעו איך לאכול את התוצאה, אפילו שבעבר ווקר הוכיח שהוא מסוגל לעשות מוזיקה לא קומוניקטיבית בעליל. אני לא חושבת שיש יותר מדי מוזיקאים בני דורו של ווקר שממשיכים להתפתח גם בשנות ה-70 שלהם לכיוונים כל כך בלתי צפויים, וזה מדהים שגם בקונטקסט חדש הקול שלו ממשיך להפנט.
אין ספק שאי אפשר להתעלם מסוג המוזיקה שווקר עושה מאז שנות התשעים, בין אם אתם שונאים אותה בקטע של "מה זה הרעש הזה לעזאזל" או ממש אוהבים אותה. היא לרוב זוכה בהערכת המבקרים ("ביש בוש" זכה למשל באלבום החודש של מגזין המוזיקה "מוג'ו", הגארדיאן הצליח לפרסם שתי ביקורות סותרות לאותו האלבום – האחד נתן 4 כוכבים והשני 2). רוב האנשים לא מודעים אליה, כי היא בכלל לא מתאימה להשמעה לרדיו לרוב. אני התאהבתי בווקר כש"ביש בוש" יצא, ואני מודה שאני מכירה את הדיסקוגרפיה שלו באופן שטחי מאוד (בעיקר את הדברים המאוד ישנים או מאוד חדשים, פחות את התקופה שבין שנות השבעים עד לתשעים) אבל גם עם הכרות שטחית אני מאוד מעריכה אותו. הוא מוזיקאי שלא מפסיק להמציא את עצמו מחדש ולהפתיע אותי, וגם השנה הוא הראה שהוא לא נח על שמריו. הוא הוציא פסקול אינסטרומנטלי ותזמורתי לסרט, מה שמראה שהוא לא מתכוון להאט לקראת זקנתו, והוא כנראה נמצא באחת התקופות הכי פוריות שלו מאז שנות ה-70.
גם אם לא התחברתם לדברים העכשוויים שעשה, בטוח שיש מה לאהוב בדברים הישנים שלו. הוא אחד מהמוזיקאים הכי משפיעים שיש, אחד שהשפיע על אמנים מגוונים כמו אולטרהווקס, ג'ארביס קוקר (שאף ראיין אותו לא ממזמן בראיון יחסית נדיר לקראת ערב מחווה שנערך לכבוד ארבעת אלבומי הסולו הראשונים) והדיווין קומדי. לדעתי ווקר עומד בשורה אחת עם אמנים שציינתי פה (בואי, סילביאן, קייל) ועוד כמה נוספים (בריאן אינו, לו ריד, ורוברט וואייט למשל) שנאמנים רק לעצמם. המוזיקה שלו שוברת כל ניסיון להגדיר אותה, בזכות השילוב בין מוזיקה קלאסית, רוק, נויז ואלקטרוניקה, ולכן כל הפעמים שכונה "גאון" בהחלט מוצדקות.
COMMENTS
מרתק, כמו דויד בואי, שעבר מסגנון לסגנון ולא הפסיק להתפתח, אלא שבואי לא שקט על השמרים כמו סקוט ווקר.
יש איזו תפיסה מוטעית, שאנשים מפסיקים להתפתח, כשהם מתבגרים. מי שיוצר מוזיקה למען נפשו ולא למען הקהל, לעולם אינו מפסיק להתפתח.