"אנחנו באמת צריכים לאסוף את סיד?": מור מריג' מציינת 48 שנים ל-"The Madcap Laughs"

הסיפור של The Madcap Laughs מתחיל כבר בפברואר 68, כשרוג'ר ווטרס, ניק מייסון, ריצ'ארד רייט ודיוויד גילמור נכנסו למונית שלקחה אותם להופעה בסאות'המפטון. סיד בארט, שנחשב אז למנהיג הלהקה, לגיטריסט ולכותב השירים העיקרי בה, כבר היה במצב קטטוני. הוא שתק בהופעות, טיפס על קירות ונרדם על כסאות עם סיגריה דולקת בין האצבעות. פינק פלויד של אותם ימים היתה זקוקה לו, הוא היה המנוע שלה; הוא כתב בקצב מסחרר, השירים נשפכו ממנו, הקהל אהב אותו, הכשרון התפרץ והכריזמה לא הוטלה בספק. אבל סיד היה מנותק מהמציאות וכמויות האסיד שעשה לא ממש עזרו לו לחזור אליה. אנשים שהיו בקרבתו מדברים על 3-4 טריפים ביום. כל יום.
מייסון מספר באוטוביוגרפיה שלו (Inside Out) שבהתחלה הם סרבו להכיר בחומרת המצב. הם היו בטוחים שמדובר באפיזודה חולפת והאשימו את ההצלחה המהירה בבלבול שתקף אותו. הם חשבו שכמו לכל אחד, גם לסיד יש ימים טובים וימים פחות טובים. העניין הוא שמספר הימים הפחות טובים הלך וגדל. המצב הדרדר, הופעות בוטלו ועם הזמן גם עבודת האולפן איתו הפכה מורכבת לפענוח. ההנחיות שחילק לא היו קוהרנטיות, הוא ביקש לנגן בצורה מסויימת ואז שינה את דעתו תוך כדי הנגינה ללא הרף. אי אפשר היה לעקוב אחריו. כששאלו אותו באיזה סולם לנגן את השיר הוא פשוט ענה "כן" ונחוץ ככל שהיה, נדמה שהעבודה איתו תסכלה והביאה יותר נזק מתועלת.
ווטרס, מייסון ורייט עמדו בצומת דרכים והבינו שבאופן אבסורדי פינק פלויד תוכל להמשיך להתקיים רק ללא הבורא שלה.
ככה מצא את עצמו דיוויד גילמור בפברואר 68 על ספסל המונית, בדרך להופעה בסאות'המפטון. השלושה הביאו אותו בעיקר לגיבוי, למקרה ששוב משהו ישתבש, אבל באותו יום קרה משהו לא צפוי שהיתה לו השפעה על כל מה שבא אחר כך. הם כבר היו בדרך לאסוף את סיד ואז, רגע לפני שהגיעו, מישהו שאל בהיסוס: "רגע, אנחנו באמת צריכים לאסוף אותו?". התשובה היתה שלילית, החלטית וחד משמעית. הם הגיעו לנקודת שבירה והעדיפו להשאיר את סיד בבית ולהמשיך להופעה בלעדיו. גילמור עלה לבמה במקומו. ההופעה, לשם שינוי, זרמה. הקהל הבין את המצב וקיבל את הבחור החדש וכאן למעשה הסתיים הפרק של בארט בהיסטוריה של פינק פלויד, כי מאז אותו יום, המונית כבר לא אספה אותו שוב.

קצת אחרי זה, בנחישות ורגישות, הודיעו לסיד שהוא כבר לא חלק מהלהקה. הוא סרב להשלים עם זה והיה ממשיך להגיע לאולפנים ולבהות בחברים שלו עובדים, מתפתחים ומצליחים בלעדיו. גילמור סיפר שאותם חילופי מבטים נצרבו לו בזכרון וסרבו לעזוב אותו במשך תקופה. אולי הם גם היו אלה שגרמו לו להתייצב מיד כשגילה שסיד הסתבך עם אלבום הסולו הראשון שלו, כי עם פינק פלויד או בלעדיה, לא היתה לו שום כוונה להפסיק ליצור.

העבודה על The Madcap Laughs התחילה במאי 68 ונמשכה עד אוגוסט 69. זה לא היה תהליך רציף וההקלטות הופסקו כדי לאפשר לסיד לקבל טיפולים פסיכיאטרים. את האלבום הפיקו 5 מפיקים שונים, בין היתר בגלל שהעבודה איתו היתה מתישה. הוא לא ניגן בקצב והנגנים כשלו בנסיונותיהם להתאים את עצמם אליו. הוא שינה מבנים של אקורדים ובאופן כללי הקשה מאד על כל מי שעבד איתו. בשלב הזה גילמור גילה התעניינות והחליט להפיק ולנווט את הספינה. בנוסף להפקה, הוא גם ניגן על בס והביא את ווילי ווילסון שניגן איתו בהרכב הקודם, טרום ימי פינק פלויד. אחר כך הצטרפו ובאו לעזרת חבר גם רוג'ר ווטרס ורוברט ווייט מ-Soft Machine.

האלבום יצא בינואר 1970, זכה להצלחה מסחרית מינימלית בבריטניה (מקום 40) ונשאר מחוץ למצעדים בארצות הברית. זה לא הפריע ל- EMI להציע לו מיד חוזה לאלבום נוסף. הם הבינו שיש להם ביד יהלום. יהלום משוגע, אבל יהלום. ואיך לא. סיד בארט זיקק מוזיקה פסיכדלית טהורה ממיתרי גרונו ומשישה מיתרים של גיטרה אקוסטית. וזה די מדהים לחשוב על זה ככה. לא היו פה אפקטים ולא מלוטרון ולא הקלטות שמורצות לאחור. היה פה קול מרטיט ומצמרר, מילים ילדותיות ומעורפלות ונגינה שנעה בין עדינות שברירית לאגרסיביות אלימה. היצירה שהשאיר אחריו וההשפעה שלו על כמות עצומה של מוזיקאים היא כמעט בלתי נתפסת ביחס לכמות השנים המועטות בהן היה פעיל. הוא לעד יהיה, בעיני, אחד מכותבי השירים המחוננים והמקוריים ביותר והוא אפילו לא התאמץ בשביל להיות כזה.

ביוני של אותה שנה החליט בארט להופיע כדי לקדם את אלבום הסולו הראשון שלו. די מהר התברר שההופעה הראשונה היתה למעשה גם ההופעה האחרונה, כשעלה לבמה, ניגן ארבעה שירים, הניח את הגיטרה והסתלק משם.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0