הופעות השנה של קולומבוס – 2017

עיצוב ואיור: Elad Elharar Design & Illustration

לאורך השנה כולה הצוות של קולומבוס הולך להמון הופעות ואת חלקן אפילו מסקר עבורכם כאן בהרחבה. חשבנו שמן הראוי שהשנה חלק ההופעות בסיכום שלנו יפרוש כנפיים ויקבל מקום משל עצמו, כמו האלבומים והשירים.
מקווים שתהנו, תזדהו, ואולי אפילו תקבלו חשק ללכת ולראות בלייב אמנים מהרשימה…

Guns N’ Roses – Not in This Life Time Tour
להופעה הזאת חיכיתי משהו כמו עשרים שנה ונהניתי מכל רגע. היה פשוט כיף, והנה שתיים מהסיבות למה: על אקסל רוז רואים ושומעים את השנים ואת ההתמכרויות. קצת צובט בלב לראות אותו ולהיזכר באל היווני שלפני 25 שנה היפנט את הקהל. אבל הוא נתן הכל בהופעה הזאת – רק לא לאכזב את הלהקה, לא לאכזב את הקהל. היו רגעים שהוא כמעט לא הצליח לשיר, ועל הפנים שלו היה אפשר לראות תסכול, אבל זה הצליח. Don't Cry, רגע לפני הסוף נשמע פשוט טוב. הבן אדם נתן את הנשמה על הבמה והקהל החזיר אהבה (שלא לדבר על עמידת הידיים שסלאש דפק בסוף ההופעה).
הדבר השני הוא הכבוד שהלהקה הפגינה למורשת הרוקנרול: יצא לי להקשיב בצורה חדשה לשירים המוקדמים לפני ההופעה, ופתאום הבנתי שמתחת לפוזה של המגניבים מלוס אנג'לס מסתתרים שני ילדים מחור נידח במידווסט (אקסל ואיזי שהגיעו מאינדיאנה), שגדלו על אלביס, הסטונז ודילן, ולא חשבו שהם ממציאים משהו חדש אלא פשוט לוקחים את הרוקנרול הכי בסיסי עוד צעד קדימה. המוזיקה של אקסל ואיזי היא רוקנרול פשוט ומאוד לא יומרני; אפשר להרגיש את זה גם בקאברים שהם עושים: דילן, מקרטני, אייסי דיסי ובהופעה השבוע גם אולמן בראדרז ודה הו. אנשים מסורתיים.

Ariana Grande – One Love Manchester
גילוי נאות: זו הופעה שלא הייתי בה, אבל היא מסמלת בשבילי כמה מהדברים המרכזיים שקורים במוזיקה היום. למרבה הצער, פיגועי טרור באולמות קונצרטים הפכו כבר לדבר שחוזר על עצמו. במאי השנה היתה זו אריאנה גרנדה, שטרוריסטים תקפו הופעה שלה בארנה של מנצ'סטר. גרנדה החליטה לחזור למנצ'סטר לקונצרט תמיכה ענק בעיר. היא הביאה לשם את טייק ד'אט ורובי ויליאמס, את פארל וויליאמס, את מיילי סיירוס, את הבלאק אייד פיז, קולדפליי, ליאם גלאגר ואחרים להופיע מול קהל של 62,000 איש, במפגן של אהבה לחיים, אהבה למוזיקה ואהבה למנצ'סטר.
פארל ווליאימס שר עם מיילי סיירוס את שיר השמחה האולטימטיבי שלו, אריאנה גרנדה הצטרפה לבלאק אייד פיז (במקום פרגי) לביצוע מרגש במיוחד ל-Where is the ?Love וליאם גלאגר, אחד המוזיקאים המפורסמים ביותר שיצאו מהעיר, חבר לקולדפליי לקלאסיקה של אואזיס Live Forever שהביאה את הקהל לאקסטזה. הטרור לא נפסק בזכות מופעי מוזיקה, אבל את האהבה הזאת אי היה אפשר להפסיק.

ניק קייב והזרעים הרעים בהיכל מנורה
נתחיל בהקדמה: זו הייתה שנה של הופעות חו"ל שלא הייתה כדוגמתה. ההיצע, המגוון, הזמינות, כולם עשו חיים קשים למי שתכננה לחסוך כסף. הייתי השנה ביותר הופעות מוזיקאים מחו"ל מאי פעם וחלק מההופעות האלה סוקרו על-ידי באתר של קולומבוס; החל בהופעה מעיפת החושים של פריאוקיופיישנס, או הפעם הראשונה שלי בפסטיבל חו"ל שכללה הופעה מצוינת של הנשונל, וכלה בהופעות שלא הספקתי לפרט עליהן אבל אני יכולה לדווח שהיו גם הן מעולות כמו ת'אנדרקאט או רדיוהד.
עם זאת, אין לי מנוס מלציין את מה שאתם כבר יודעים: בנובמבר הגיע פרפורמר ענק וטרף את כל הקלפים ושיכתב מחדש את מה נחשב להופעה טובה. כן, גם אני מאלה שהומרו לדת החדשה של ניק קייב, אפילו שמבחינתי לא הייתי במיקום מוצלח כמו בהופעות בבארבי או בתמונע או אפילו בגראנד האל דה לה וילט בפריז. אחרי ההופעה חזרתי לביקורת שערכתי פה על אלבומו הראשון של קייב, From Her to Eternity. מה שמצאתי הוא שהכותרת שנתתי למאמר התאימה בצורה מדויקת לתיאור ההופעה עצמה: מסע מסויט ונהדר בעולם אכזר. מסויט ואכזר כי זהו עולם בו השיטפון לוקח את כולם, ללא רחמים, או שבו ילדים נופלים למותם, סתם ככה, בלי סיבה. נהדר כי למרות ובגלל כל אלה, האדם מוצא משמעות, הוא דוחף ממנו הרחק את משא העולם, ונותן לעצמו להרגיש שוב, לאהוב שוב.
הגדולה של קייב היא שאפילו ממרחק כמה מטרים טובים, ביציע העליון, יכולתי לשמוע אותו לוחש רק לי: עוד פעם אחת, ברגש. ולכן למרות שמבחינה טכנית זו לא היתה החוויה האופטימלית עבורי, זאת הופעת השנה שלי, הזדמנות נדירה לראות אמן בשיא הכוח שלו, אפילו עם 40 שנה של הופעות מאחוריו, מלהטט ברגשות הקהל משל היו פלסטלינה, עושה בו כרצונו, במפגן ההיפנוט הגדול ביותר מחוץ למופעי קסמים.
ההופעה הזו סגרה את הטור ולכן הסתיימה בחיבוק קבוצתי של הבאד סידס וקייב שנעלו אותו באופן מושלם.

על הופעתו של ניק קייב והזרעים הרעים כתבה גם מור מריג': "כשזה נגמר, הרגשתי שאין מילים שיוכלו לתאר את החוויה מבלי לחטוא לה. הוא ירד מהבמה והרגשתי כאילו נחבטתי, כאילו הושלכתי מגובה רב הישר לאדמת המציאות. זרים מוחלטים פנו זה אל זה ושאלו ׳מה זה היה?׳, ניסו לברר אם נמצאת בפי מישהו התשובה לשעתיים ומשהו האחרונות. אסייג ואומר שהמיקום שלי אפשר לי קשר ישיר איתו וזה משמעותי בהופעה מסוג כזה; יכולה רק לשער שבשורות אחוריות התחושות היו שונות. בכל אופן, חיפשתי מילים ולא מצאתי אותן. העדפתי לא לכתוב כלום ולשקוע בתוך הראש של עצמי עם הזכרונות. ואז נבהלתי והתחרטתי, כי הזכרון שלי הוא לא אחד כזה שכדאי לסמוך עליו." לקריאת הביקורת המלאה, לחצו כאן.

קורי הנרי ושליחי הFאנק בבארבי
יש את מה שחשבתי שהוא פאנק, ויש את קורי הנרי. רמות הגרוב, האנרגיה, שמחת החיים והכיף הטהור שהיו בהופעה הזו, הספיקו בשביל למלא את המצברים שלי לחודשים אחר כך. מוזיקאי אדיר, שמה שהפך אותו לגדול באמת, היה ההבנה שהוא צריך עוד מוזיקאים בשיעור קומתו לצדו על הבמה. החומרים המוקלטים לצערי לא מספיק משקפים את מה שהלך שם, אבל אם הוא יזדמן לסביבתנו שוב, לכו להופעה בלי לחשוב בכלל.

סאו ג'ורג' במשכן האופרה
2017 הייתה בשבילי השנה שבה אהבה ילדותית לכלי שיט והמסורת סביבם הפכה לאובססיה של ממש. מהמרפסת, בערים בהן טיילתי, בספרים שקראתי ובאלבומים שהקשבתי להם; מכל מקום נשקפו אלי נמלים וספינות. אפילו בחריטה על העור. בערב אחד בחודש מאי, החובל האהוב עלי יצא מתוך הסרט האהוב עלי והגיע להופיע במשכן האופרה בתל אביב. זו הייתה הופעה נפלאה ומכושפת; עם ניחוח רום ורשתות קרועות עם במה שהפכה לבטן אניה ועם רוחו של דיוויד בואי מרחפת מעל פני המים. חצי שנה לאחר מכן רעדתי בבכי מול ניק קייב אחד, כשהבנתי שהוא חזר מהקהל אל הפסנתר כדי לשיר את "שיר הספינה". אבל על ההופעה הזו כבר סיפרו שתי חובלות אחרות. אני עדיין רועדת. אהוי.
לסקירה המלאה

רדיוהד בפארק הירקון
המצקצקים שבינינו (ואני ביניהם) יאמרו כי פארק הירקון הוא המקום המבאס ביותר בישראל לראות הופעות, ויש כנראה לא מעט אמת בדבר; במיוחד בשנים האחרונות בהן אם לא קניתם כרטיסים לגולדן רינג ההרגשה היא ששדה הראייה הולך ומצטמצם לכדי תעלה בין הטריבונות של אלו שהיו מוכנים לשלם המון והסאונד, הו הסאונד, שתמיד מאכזב. למה הקדשתי כמה שורות להסביר את הסלידה מפארק הירקון דווקא בפוסט שלכאורה בא לעשות ההפך? כי בהופעה של רדיוהד המצב היה הפוך לחלוטין משאר ההופעות. כבר כשהכריזו על ההופעה הודיעו כי הפארק לא יהיה מחולק לאזורים. ופרט לבמה קטנה לאנשים שאינם יכולים לעמוד, כולם עמדו יחד. התחושה מהרגע שצעדנו שני צעדים לתוך המתחם המגודר הייתה של פסטיבל. הקהל היה סבלני ותחושה של רוגע (ושל ריח הג'וינטים) מהולה בצפייה ענקית עמדה באוויר. ההופעה עצמה התחילה בזמן. הלהקה עלתה אחרי החימומים של שי בן-צור והראג'סטן אקספרס ודודו טסה, אותם מודה שבקושי הספקתי לראות, והסט-ליסט לא אכזב (כמעט) אף אחד בקהל. שירים נהדרים עלו מן הארכיון, כמו Weird Fishes למשל, מהולים בבחירות נהדרות מהאלבום האחרון ואפילו מחוות מרגשות, וכ"כ לא רדיוהדיות, לקהל המקומי כולל גרסה מוגזמת אך נהדרת של קריפ בסוף. אין הרבה הופעות בפארק הירקון שאני יוצא מהם בתחושת וואו, וזו בהחלט הייתה אחת כזאת.

Father John Misty – Pure Comedy Tour
במזל משוגע ולא ייאמן, נפלה בחלקי הזכות לראות את ג'וש טילמן על הבמה כחלק מסיבוב ההופעות האירופאי של אלבומו הקודם, I Love You, Honeybear. כתבתי לכם על ההופעה הזו אז, על נפילת החשמל באמצע השיר הראשון ועל הקלילות בה טילמן פשוט הרים גיטרה ושר ללא הגברה, ואיך החל לדבר עם הקהל וענה לשאלות. אחת השאלות הייתה מתי יצא האלבום הבא. בלי להתבלבל, טילמן ענה: מאי 2017.
כש-Pure Comedy יצא, בול בתאריך, היה לי ברור שאסע לראות את השאמאן ההולל והמתהולל שוב. הפעם נסענו לברצלונה ותפסנו את האב לקראת סוף סיבוב ההופעות. התגנב ללבי איזשהו חשש לקראת סיבוב ההופעות הנוכחי שיהיה קשה מאוד להתעלות על סיבוב ההופעות הקודם, בכ"ז טילמן זכה להרבה מאוד הערכה בשנה שעברה מאז ועבר להופיע באולמות גדולים יותר, הפסקת החשמל כנראה לא תקרה בשנית ולא אזכה להחליף כמה מילים עם האב מקדמת הבמה.
אבל תראו, אפשר להגיד על הרבה אמנים שהם לא משעממים, שהם יודעים להופיע, שהם מהפנטים את הקהל – אבל פאת'ר ג'ון מיסטי הצליח לעשות את זה פעמיים, בלי טריקים מיוחדים, בלי אפקטים, אפילו בלי חטיבת כלי הנשיפה שמלווה את האלבום ונדמה שבלעדיה האלבום הוא לא אותו אלבום. כן, תשימו את טילמן על במה, תנו לו גיטרה וזהו – זה כל מה שצריך. גם תופים יספיקו.

Chance The Rapper @ Tiny Desk, NPR
למדתי מאלקנה פה למעלה שכתב על הופעה שלא נכח בה, אך שהשפיעה עליו ועלינו השנה. אם אני צריכה לבחור הופעה כזו לשנת 2017 – מדובר ללא ספק בהופעתו של צ'אנס דה ראפר בשולחן הזעיר של NPR.
עכשיו וידוי קטן: בסוף השנה שעברה, דצמבר 2016, נכחתי בסיבוב ה-Coloring Book של צ'אנס בברלין, ממש רגע לפני שהסיבוב נחתך באיבו בשל בעיות הנפש של קניה ווסט, המנטור של צ'אנס. מההופעה ההיא, שהחלה כשעתיים ושתי הופעות חימום בינוניות לאחר פתיחת הדלתות, פרשנו בשיא. צ'אנס של ה-Coloring Book הגיע ברעש ובצלצולים, עם המון אנרגיות לקפוץ על הבמה אך פחות אנרגיות לשיר. למען האמת – מרבית ההופעה שמענו יותר את הקהל מאשר את צ'אנס עצמו.
והנה הגיע הוידאו הזה מה-Tiny Desk ופתאום ראיתי את צ'אנס שרציתי לראות אז, בהופעה. אז אני בוחרת לתת צ'אנס נוסף (חה!), רק כי הסשן הזה כל-כך נוגע ללב: מהשיר שצ'אנס כתב לכבוד המאורע ועד לקאבר המופלא הזה ל-They Won't Go When I Go של סטיבי וונדר.

Tank and the Bangas באברהם הוסטל בתל אביב
מי שהגיע להופעה של Tank and the Bangas באברהם הוסטל על בסיס ההופעה המעולה שלהם בטייני דסק לא קיבל את מה שהוא ציפה לו בהכרח… הוא קיבל הרבה יותר. מסתבר שההופעה היחסית אינטימית (בהתאם למדיום) בטייני דסק חשפה רק היבט אחד של הלהקה המוכשרת הזאת מניו אורלינס. באברהם הוסטל הם הראו לנו איך הם מקפיצים אולם שלם בטבעיות ובאותה חינניות שזכינו להכיר מההופעה ההיא שנטחנה הרבה ביוטיוב (אולי זה רק אני?) היו שם את שלושת השירים המוכרים, רק בעיבוד הרבה יותר מרקיד, לצד שירים חדשים ובתוכם הופיע ליין באס מוכר מאוד למתמידי הטייני דסק. לקינוח קיבלנו בהדרן קאבר מפתיע ומוצלח ל-Hey Ya של OutKast. לערב אחד האברהם הוסטל בלבונטין פינת מקווה ישראל יכל באותה מידה להיות ההופעה הכי טובה בפרנצ'מן סטריט, ניו אורלינס.

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar

    […] השנה [ אלבומי השנה | שירי השנה | הסיכום האפריקאי | הופעות השנה ] – […]

  • DISQUS: 0