הון תרבותי: ציפי פישר בשיחה עם סטיבן ברנשטיין, מייסד Sexmob

כשיצא אלבומו האחרון החליט חצוצרן הג'אז סטיבן ברנשטיין להלחם בתאגידים בדרך יצירתית: הוא פשוט סרב להפיץ אותו. שיחה שלא לוקחת את עצמה ברצינות על נושאים רציניים בהחלט, וגם מילה על בחירת נעליים

Photo by Greg Aiello


כשבאים לדבר עם סטיבן ברנשטיין, נגן חצוצרת הסלייד והכוח המניע העיקרי מאחורי ההרכב Sexmob (שמגיע לארץ במסגרת פסטיבל הג'אז בירושלים השבוע), נתקלים בבעיה לא פשוטה: מאיפה להתחיל? היקף העשייה של ברנשטיין הוא משהו שאי אפשר שלא להעריך: אני הכרתי אותו בזכות טרילוגיית "דיאספורה" (תפוצות באנגלית) שעסקה במורשת של המוזיקה היהודית האשכנזית במזרח אירופה ובארה"ב, שיצאה בלייבל "צדיק" של ג'ון זורן בין 1999-2004, אבל בנוסף לכך הוא חבר בעוד כ-4 הרכבים, עבד על מוזיקה לסרטים עם במאים כמו רוברט אלטמן, הופיע עם רשימת כוכבים כמו סטינג, ארית'ה פרנקלין והוציא בשנה שעברה אלבום עם הגיטריסט של ווילקו, נלס קליין, בלייבל הג'אז היוקרתי בלו נוט. לצד כל זאת, הרביעייה Sexmob היא ההרכב הוותיק ביותר שהוא הקים, שגם הוציא אלבום חדש השנה (והוא די קשה להשגה, את הסיבה תגלו מיד). זהו האלבום השמיני של ההרכב, אשר אף היה מועמד לגראמי ב-2006 על אלבומו Sexotica.
הדבר העיקרי שמאפיין את המוזיקה של סקסמוב היא גישה שלא לוקחת את עצמה ברצינות יותר מדי. הם אוהבים לשחק עם אלמנטים שונים בשירים מוכרים, ולערבב אותם עם ג'אמים בעלי אופי ניסיוני. כפי שכתוב בתיאור הלהקה באתר Allmusic, ברנשטיין הקים אותה על מנת להחזיר את הכיף לג'אז. ולא רק שהוא מצליח לממש כוונה זו, כשלצדו הבאסיסט טוני שר, קני וולסן בתופים ובריגאן קראוס על סקסופון וקסילופון, אלא שגם הריאיון איתו היה פשוט כיף אמיתי. ברנשטיין התגלה כאדם שאוהב לדבר 'תכלס', ותוך זמן קצת המס את הדיסטנס שחשתי כשניגשתי לדבר עם מוזיקאי בעל שיעור קומה שכזה.

האלבום האחרון שלכם, שיוצא אחרי עשרים שנות פעילות, "Cultural Capital" הוא הראשון שמורכב מקטעים מקוריים, ללא קאברים. איך הוא יצא ככה?
"זה היה רגע בחיי שבו חשתי שזה מה שבא לי לעשות. בא לי להכניס את החבר'ה לסטודיו. כשהתחלנו בעסק הזה, לפני עשרים שנה, היה לנו לייבל קטן [Knitting Factory ששייך למועדון מיתולוגי בניו יורק, צ.פ.] והם נתנו לנו תקציב קטן ומכרנו איזה 10,000 עותקים. זה היה לייבל פיצי, אבל הייתה לנו הפצה עם "קולומביה". האלבום השני בהחלט מכר מעל 10,000. אף אחד עוד לא ידע מי אנחנו באמת, אבל עדיין היו חנויות תקליטים, היו מגזינים של מוזיקה, אם הוצאת אלבום זה כי מישהו חשב שאתה טוב מספיק כדי להוציא אלבום. כך פעם עשו אלבומים. היום הכל השתנה, אין ממש חנויות תקליטים, אין ממש מגזיני מוזיקה, כל אחד יכול לכתוב בלוג, ולהגיד זה משהו שאני אוהב [מודה שקצת התכווצתי. אאוץ'. צ.פ.]. אנשים מכינים בחדר השינה שלהם אלבומים שנראים אותו הדבר כמו אלבום שנעשה בסטודיו. אני מופיע במאות אלבומים, ואני חתום על עשרים אלבומים שהם שלי, לא בסקסמוב אבל בעוד הרכבים שאני מוביל. אז בשלב הזה אין צורך שאעשה עוד אלבומים, כי אף אחד לא הולך לשלם לי להוציא עוד אלבומים. אבל הייתה לי מוזיקה שכתבתי, ולנגן הבאס שלי, טוני, היה סטודיו בסגנון הישן בדירה שלו, עם טייפ סלילים. הוא כבר כמה שנים לא היה שמיש כי התקרה נפלה והוא לא ניקה את זה, ופשוט עבר לקומה מתחת. ואז הוא התקשר אלי ואמר לי: "ניקיתי את הסטודיו", ואני עניתי: "יש לי מוזיקה להקליט", וחשבתי שזו סיבה מספיק טובה להקליט עוד אלבום. אף אחד לא ידע מה זה יהיה, זאת מוזיקה חדשה שאף אחד עוד לא ניגן. הרבה פעמים כשאנשים עושים אלבום יש להם מניע נסתר, משהו שהם רוצים להשיג, אבל זה לא היה המקרה שלי. פשוט רציתי לעשות אלבום כדי לשמוע איך המוזיקה תשמע. זה היה רק ארבעתנו, בלי טכנאי סטודיו אפילו. בהתחלה, הדרך היחידה להשיג את האלבום הייתה ממני, לא היה שום דרך אחרת.

השם של האלבום – Cultural Capital, קאפיטל זה הון, כסף. הרעיון מאחורי האלבום הוא שאתה תשלם לי. אי אפשר לנגן את האלבום ברדיו או לבקר אותו. כשכותבים ביקשו ממני לכתוב ביקורת, הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט ועוד, אמרתי להם "לא, זה לא בשבילכם. אתם יכולים לרכוש את זה, אבל אתם לא יכולים לכתוב על זה". הרעיון היה להכין אלבום למעריצים, להפוך את כל הכסף שיגיע אלי מהתרבות שאני מייצר. חשבתי שאם כולם מתלוננים שאי אפשר להרוויח ממוזיקה, בגלל הסטרימינג, בגלל יוטיוב, אז אני לא אשים את זה בפלטפורמות האלה, הדרך היחידה לשמוע אותו, היא אם תיתן לי 10 דולרים. ואז אחרי שנה אמרתי לעצמי שעכשיו אפשר להוציא אותו לעולם המודרני, נראה מה יקרה, ולמזלי הרבה אנשים אהבו אותו. הוא קיבל סיקור נפלא מ-NPR , אבל לא עשיתי את זה כדי שיאהבו את המוזיקה שלי, עשיתי את זה למען עצמי".

האם הניסוי עבד? אתה מרגיש שהיה עדיף מבחינתך לשווק את האלבום ישירות לקהל?
"בהחלט. כל מי שאני מכיר מתלונן שהוא לא הרוויח חזרה את הכסף שהשקיע. אני הרווחתי את הכסף שלי. זה כל מה שאכפת לי ממנו. זאת העבודה שלי, אני אומן (craftsperson), משלמים לי כדי לעשות מה שאני עושה. אתה לא מזמין אינסטלטור לבית ואז מנסה להתחשבן איתו כמה יעלה לך לתקן את הצינורות, אז אני אותו הדבר, אני לא רוצה שינצלו אותי. המצב מול כל התאגידים האלה – ספוטיפיי, גוגל ואפל, הוא שאנשים מנצלים את יוצרי התכנים כדי להתעשר, אבל יוצרי התכנים בעצמם לא סוגרים את החודש. אז זאת הדרך הקטנה שלי להגיד "אני לא אהיה חלק מזה, אני אעשה את האמנות שלי, את התרבות, וההון יזרום מהתרבות אלי, וחזרה אל מי שייהנה ממנה. שאר העולם הוא לא הבעיה שלי".

ציינת שהיית בהרבה מאוד פרויקטים, אבל הרביעייה הזאת היא הכי ותיקה. איך מהלך הזמן השפיעה על הנגינה שלכם ביחד?

"אנחנו מבוגרים יותר ואנחנו טובים יותר. כשהיינו צעירים, היינו יוצאים ומנגנים חזק, כל הסט. אני לא מסוגל לעשות את זה יותר, ואני גם לא מעוניין בכך יותר. החיים פשוט מורכבים יותר, זה לא רק ללכת קדימה בכל הגז. בחיים יש עליות ומורדות, ואיך שאנחנו מנגנים עכשיו זה יותר כמו החיים האמיתיים. לפעמים זה מלא אנרגיות ושמחה אבל לפעמים זה גם שקט, ובלי צורך להרביץ לך על הראש כל הזמן. פעם כל הזמן רצינו להמשיך, פשוט 'בום בום בום', ועכשיו זה גם להיות ללא תנועה. המוזיקה תמיד הייתה נהדרת, זאת הסיבה שהחזקנו מעמד כל כך הרבה זמן, אבל עכשיו אנחנו יותר שולטים בכלים שלנו, באמנות שלנו, ולכן המוזיקה יותר טובה עכשיו.

אני משערת שהשיר ‘Helmland’ הוא מחווה ללבון הלם, שנפטר ב-2012 . האם תוכל להגיד כמה מילים על העבר המשותף שלכם, איך היה לנגן איתו בלהקה שלו?
“אני הייתי בלהקתו של לבון בשנים האחרונות של חייו, וזה היה מצב די מעניין להיות בו. בשלב הזה עמדתי בעצמי כבר בראש כמה הרכבים, וכשהצטרפתי ללהקה שלו זה היה משהו קטן שעשינו בוודסטוק. אחר כך אני חזרתי הביתה לעבוד ולעשות טורים עם הלהקות שלי, ומדי פעם הייתי מבקר אצלו. בסופו של דבר, הקריירה שלו חוותה פריחה נוספת, הוא קיבל הזדמנות לפרק שלישי בחייו, וזה נהפך לדבר מדהים. שמתי בצד את העבודה שלי כדי לעבוד עם לבון, ואמרתי לאנשים: "האם אני מטורף שאני עושה את זה, מזניח את העבודה שלי בשביל זה?" והם ענו לי "איך אפשר שלא? אתה עושה כאן היסטוריה". זאת להקה מדהימה, וזכינו בשלושה גראמיז, הסתובבנו בכל מקום, הבאנו הרבה אושר לאנשים, ואני למדתי הרבה. את יודעת, אני באתי ממעגל מוזיקלי שהיה לוקח את כל מה שיש ופשוט מפוצץ את הכל, לנסות לראות כמה רחוק אפשר לקחת דברים, כמה עוד אפשר להוסיף, וזה פשוט האופי של הדור שלי. אבל עם לבון, זה היה לנגן את השיר, לנגן את הביט, מנגנים את המנגינה, ואז שוב הכל מהתחלה. זה היה מאוד פשוט, נטול תסביכים, שיטה מאוד כנה. הוא לימד אותי שזה בסדר פשוט לנגן את המנגינה כמו שהיא, אין בכך בושה. למדתי הרבה, על להיות בוגר מספיק וכן מספיק כדי פשוט למסור את המנגינה – את הדבר הטהור, הבלתי מורכב, לשייף את המוזיקה למרכיביה הבסיסיים ביותר. אני חושב שזה השפיע על איך שסקסמוב מנגנת עכשיו. זה צד שלא הייתה לי קודם את היכולת להשתמש בו".

האם הגישה הזאת, הפחות מתוחכמת שמאפיינת מוזיקת רוק, נוכחת גם בשיתוף הפעולה שלך עם נלס קליין, למשל?
"בטח, אני תמיד ניגנתי רוק. אני חלק מדור שהרוק הוא חלק מהשפה שלנו. אפילו שתמיד אהבתי ג'אז, כשהייתי הולך למסיבה, לחבר או מקשיב לרדיו, תמיד הייתה שם מוזיקת רוק. אז התחושה הזאת תמיד הייתה חלק מהגוף שלי, חלק ממני. לא נולדתי בשנות הארבעים, נולדתי ב-1951. כשאני מנגן מקצב, הרוק הוא חלק מהמקצב שלי, אי אפשר למחוק אותו. עם לבון למדתי יותר איך לחתוך דברים עד לעצם, לכבד את מה שהמוזיקה דורשת".

עבורי להקות שעושות קאברים לרוק, כמו הבאד פלאס שמנגנים בערב לפניכם, הן אלה שהכירו לי את עולם הג'אז, ומהווות שער כניסה אליו. תהיתי האם אתה בפועל רואה איך טשטוש הקווים בין הז'אנרים מסייע להגיע לקהל שהוא לא חובב ג'אז באופן מסורתי?
"בוודאי, הרבה לפני שהבאד פלאס עשו את זה, אנחנו עשינו את זה. מה שהרבה אנשים לא מבינים, כי הם לא מבינים את הקונטקסט, הוא שמוזיקאי ג'אז תמיד ניגנו מוזיקת פופ. כשלואי ארמסטרונג מנגן משהו כמו "Big Butter and Egg Man", אלה היו שירי הפופ של זמנו, אלה לא היו שירי ג'אז. הם הכניסו את המקצב של הג'אז למוזיקת פופ. אלה היו שירים מסרטים, גם "Someday My Prince Will Come". ואנחנו באלבום הראשון שלנו ביצענו שירים של הקרדגניס, נירוונה, וזה לא שונה באמת מכל מה שמוזיקאי ג'אז עשו לפנינו. נכון שהיו מלחיני ג'אז שאהבו לנגן מוזיקה מקורית שלהם, כמו צ'ארלס מינגוס או דיוק אלינגטון, כי הם היו מלחינים. אבל רוב מוזיקאי הג'אז לקחו שיר פופולרי וניגנו אותו, וכך נתנו לקהל נקודה להיאחז בה וצ'אנס להבין את המוזיקה. יש לנו אלבום של מוזיקה מג'יימס בונד. כולם מזהים את המוזיקה הזאת, גם כשאני בהודו".

זאת באמת השאלה הבאה שלי – חלק מהזיקה שלכם למוזיקה מהסרטים כוללת גם ביצוע חי של פסקולי סרטים אילמים. האם זה שונה כשמנגנים משהו בסינכרוניזציה עם סרט?
"כן, זה משהו לגמרי שונה כי אנחנו מלווים ויז'ואל, זה כבר מולטימדיה. כשאנחנו מנגנים לבד, אנחנו צריכים להראות טוב. צריך לנעול נעליים יפות. זה הדבר הכי חשוב כי אתה על הבמה ומעל האנשים, אז מה שהם רואים זה הנעליים שלך. כשאתה מנגן לצד סרט הם לא מסתכלים עליך, הם מסתכלים על המסך".

לא קצת מתסכל אותך שהסרט "לה לה לה לנד" מפיץ דימוי טהרני של הג'אז בקרב הציבור הרחב?
"תראי, לאף אחד לא אכפת מג'אז. יש מישהו שכותב ספר על הוביס פייג', בטח לא שמעת עליו, אבל הוא היה חצוצרן מאוד מוכר לנגני ג'אז בשנות הארבעים. אז הוא כותב ספר עליו, נושא מאוד אזוטרי, ושאל אותי האם אני לא חושב שפייג' אנדרייטיד? עניתי לו: 'אף אחד לא רייטיד! פשוט בוא נקבל את העובדה שזה לא חשוב יותר'. פעם, בתקופת מלחמת העולם השנייה, היו משדרים בשידור חי הופעות ג'אז, וכולם היו מאזינים בארה"ב להופעות, ואנשים היו מתווכחים על איזה נגן יותר טוב, כמו שהיום מתווכחים על ביצועים של ספורטאים, או מי הראפר הכי אהוב. אנחנו מדינה קפיטליסטית, אז מי שמרוויח, זה מי שנהיה מפורסם. ככה השיטה עובדת היום. מג'אז אי אפשר היום להרוויח כסף, אז מי שאוהב אותו פשוט אוהב, לא בגלל הכסף".

יש הרבה הומור במוזיקה שלך, כמו הגרסה שלכם ל"פרננדו" של אבבא. האם אתה נהנה להצחיק את הקהל שלך?
"כולם צריכים להיות נאמנים לעצמם, וזה מה שאני, אני משתמש בהומור כדרך להתמודד עם החיים מאז שאני ילד קטן. למשל, לא יותר מדי מוזיקאים יספרו לך על כמה חשובות נעליים להופעה של מוזיקאים, אבל אני כן מדבר על זה, כי זה נכון. בדיחה, אבל גם לא בדיחה, זה היופי של הומור. זאת דרך לספר את האמת, ולרכך את המכה כשאנשים שומעים אותה. כולם חושבים שאמנות היא דבר כזה ביג דיל, כזה נהדר, אבל היא באמת לא ככה. היא רק משהו שעושים, אם זה הייעוד שלך. באמת לא כל כך שונה מלהיות אינסטלטור. אבל [הפסקה דרמטית, צ.פ.] – הנעליים שלנו הרבה יותר נחמדות מאלה של אינסטלטורים! הם תמיד על הברכיים, אז הנעליים שלהם מתלכלכות. הנעליים שלנו יפות. אז כן, הומור הוא משהו שאני עושה, כי הוא חלק ממני, ומוזיקה צריכה לשקף את מי שאתה".

זו תחושה מיוחדת עבורך לנגן לקהל בישראל?
"נו באמת, אני מנגן בירושלים! אני אומר לך, זה לא בשביל הכסף! אני יודע שאני לא אמור לדבר על זה, אבל כשהציעו לי את העבודה הזאת אמרתי לשאר חברי הלהקה: אין שום סיבה באמת לעשות את זה, מבחינה כלכלית. יש משהו במסורת החזנות היהודית, ובג'אז, שקרובים אחד לשני, את מכירה את האלבומים שעשיתי עם מוזיקה יהודית? יש לי באחד מהם את גדול נגני הסקסופון, סאם ריברס. יש קשר טבעי בין מוזיקה יהודית למוזיקת ג'אז. ניגנתי בעבר בתל אביב את 'דיאספורה סול' אבל זה היה לבדי, לא היה מספיק תקציב להביא את כל מי שהשתתף באלבום אז הבאתי ארבעה נגנים, ל-2-3 ימים. אבל הפעם נהיה בירושלים, ארבעה ימים לשתי הופעות. יש שתי סיבות שאני עושה את ההופעות האלה: האחת היא כי אני אוהב את אבישי [כהן, המנהל האמנותי של הפסטיבל. צ.פ.] ואני רוצה לעזור לו. אבל אם הפסטיבל של אבישי היה בגרמניה, לא הייתי עושה את זה. זאת הייתה ההזדמנות לנגן בירושלים, במוזיאון יפהפה, היא שמביאה אותי. אנחנו לא עושים זאת כאינסטלטורים, אנחנו עושים זאת כשגרירי תרבות".

להקתו של ברנשטיין, Sexmob תופיע במסגרת פסטיבל הג'אז של ירושלים, במוזיאון ישראל. ההופעות יתקיימו ב-30.11 ב-21:45 באודיטוריום וביום למחרת, באולם לאמנות ישראלית ב-15:00

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0