בקצוות הספקטרום הרגשי: מור מריג׳ על ערב בלתי נשכח עם ניק קייב

כמעט שבוע עבר ואני עדיין מרחפת. השגרה מושכת מטה אבל כוח הכבידה שלה לא משפיע עליי. יש אילוצים כמו עבודה ועניינים ויתר דברים ארציים של יום יום, והם כולם דורשניים ומחייבים מחשבה מפוקסת או קיום מסויים בהווה, בעוד הראש שלי עדיין מדלג הלוך חזור בין ה-19 ל-20 בנובמבר

כשזה נגמר, הרגשתי שאין מילים שיוכלו לתאר את החוויה מבלי לחטוא לה. הוא ירד מהבמה והרגשתי כאילו נחבטתי, כאילו הושלכתי מגובה רב הישר לאדמת המציאות. זרים מוחלטים פנו זה אל זה ושאלו ׳מה זה היה?׳, ניסו לברר אם נמצאת בפי מישהו התשובה לשעתיים ומשהו האחרונות. אסייג ואומר שהמיקום שלי אפשר לי קשר ישיר איתו וזה משמעותי בהופעה מסוג כזה; יכולה רק לשער שבשורות אחוריות התחושות היו שונות. בכל אופן, חיפשתי מילים ולא מצאתי אותן. העדפתי לא לכתוב כלום ולשקוע בתוך הראש של עצמי עם הזכרונות. ואז נבהלתי והתחרטתי, כי הזכרון שלי הוא לא אחד כזה שכדאי לסמוך עליו.

צילום מור מריג'

בוקר יום ראשון נראה היה נורמלי להחריד ולא רמז דבר על מה שעתיד היה לקרות בערב. חיכיתי להופעה הזאת, מאד, ואיכשהו הצלחתי לעכב את הבערה הפנימית שמלווה אותי בדרך כלל לפני אירועים שאני מחשיבה כמשמעותיים או מרגשים במיוחד. לא היה לי מושג, גם לא הקלוש ביותר, שההופעה הזאת תהיה הרבה יותר ממה שאי-פעם דמיינתי. שבעצם המילה 'הופעה' בכלל תעשה עוול ולא תתאר את מה שקרה שם באמת. הקפדתי במהלך כל התקופה הזאת לא לצפות בשום וידאו שיכול היה לרמוז לי אפילו מעט על מה שמחכה לי. זו כנראה היתה ההחלטה הסתמית הטובה ביותר שקיבלתי.

ואז ברגע אחד האורות כבו. האולם התמלא בשאגות וצלילים ראשונים יצאו ממערכת ההגברה. הנגנים עלו אחד אחרי השני ורק הוא, במסתוריות המאפיינת אותו, שלח את קולו ודקלם שורות לפני שיצא אלינו בגופו. משך את הרגע, כאילו שהיה צריך, כאילו שהמתח לא היה בלתי נסבל גם ככה. זה הרגיש אמנם כמו נצח, אבל בסופו של דבר זה קרה והוא פלש אל הבמה. ככל שהדקות חלפו ונכנסנו עמוק אל תוך ההופעה (ושוב, זו מילה שאני לחלוטין לא שלמה איתה בהקשר הזה), כך המשימה לתאר את מה שהוא העביר אותנו הפכה קשה יותר ויותר.

לפני משהו כמו שבועיים הגיע אלי בדואר ספר קומיקס סוג של ביוגרפי על תחנות בקריירה של ניק קייב דרך השירים שכתב. הוא מביע שם את הרצון ליצור מוזיקה קיצונית, כזו שמטלטלת את המאזין, שגורמת לאיבוד שליטה, מוזיקה פרובוקטיבית, מסוכנת, מוזיקה שהיא כמו נשק דרוך. הוא מדבר על אינטרקציה עם הקהל ושואף לעוצמתיות, לברוטליות, לחוויה שהיא לא צפויה, פרועה, חייתית, אפילו מפחידה. רק שלא יהיה ׳נחמד׳. ״הבינוניות הזאת מדכאת אותי״. לא תארתי לעצמי אז, כשקראתי את זה, כמה מדויק זה יהיה. כמה הוא מתכוון ליישם כל מילה.

באיזשהו שלב, בין שיר לשיר, תוך כדי שהוא שורף את הבמה ולא מקפח שום צד, הוא נעצר ויורה לעבר אחד הפרצופים ״You look terrified״. ואי אפשר היה שלא להיות. כבר מההתחלה. הוא לא מתחבא, לא נטמע בלהקה ולא מחפש נקודה אקראית בחלל שתחזיק לו את המבט. הוא נועץ את האישונים שלו באישונים שצמאים לו. העיניים שלו כל הזמן מחפשות מישהו להתרגש איתו. זה לא שהוא מנופח מחשיבות עצמית, הוא באמת מחפש את הקשר, את המגע, את הרגעים החד-פעמיים האלה, האותנטיים, הפועמים.

ואז הוא פשוט נעמד מולי, רוכן לעברי, מישיר מבט, שולח יד, אוחז בשלי ושר לי אל תוך הנשמה. הזמן קפא, טמפרטורת הגוף עלתה והלב הלם בתוכי בחזקה. אני מנסה להצטרף אליו, לא להתבלבל במילים, אבל זה גדול עליי. אני משתתקת ומספקת בלצרוב את הרגע הזה, כל מאית שניה ממנו, בכל תא בגופי.

והיו עוד שפע רגעי קסם מסעירים וכאלה שזכו לחוות אותו מקרוב. מקרוב ממש. להישאב איתו אל תוך מערבולת של ספונטניות והתמסרות טוטאלית. הוא משתדל לא לקפח שום יד מושטת והאסרטיביות מביניהן גם מושכות עצמן אליו, מטפסות מעלה ומפתיעות אותו. כשאחת מהן נעמדת מולו, הוא מסתקרן ושואל ״מה תרצי שנעשה עכשיו?״, היא נצמדת אליו, מניחה את ראשה בחזהו והם רוקדים צמוד אל תוך השיר. ב- Higgs Boson Blues הוא לוכד את ידו של נער נרגש, מניח אותה על ליבו ושואל, בטיימינג הנכון, Can you feel my heart beat? והוא אסיר תודה על כל מפגש כזה שרק טוען אותו באנרגיות והופך אותו למפלצתי יותר. ״שם, על הבמה, אתה הופך למישהו אחר. גדול יותר. עוצמתי יותר. נשגב. בורא עולמות״.

ולא רק הוא הפך למישהו אחר. גם מי שהיה שותף לחוויה הזאת הרגיש שהוא הופך תוך כדי למישהו אחר. שהוא כושף. היו מי שדברו על חוויה רוחנית, דתית, חוץ-גופית ועל אף שזה נשמע מוגזם או חסר פרופורציות, ככה זה הרגיש. מי שניק נגע בו, ואני לא מדברת על הנדבנות הפיזית, לא יכול היה להישאר אדיש. אני לא זוכרת משהו דומה לזה. כל שיר הרגיש כמו שיא, אבל מיד אחריו הגיע שיר נוסף שהתעלה על קודמו. זה היה מופע שהתקיים בקצוות של הספקטרום הרגשי. ניק לחש וצעק, בעט וירק, ליטף והתנכר, זעם וחמל, בכה וצחק, היה שם הכל מהכל ומופע הביטויים הזה היה כלכך אינטנסיבי ומהפנט. הוא ברא את עצמו מחדש בכל שיר והפגין כריזמה מחשמלת ויכולת נדירה לספר סיפור.

כשהיה בברלין עם ה- Birthday Party בתחילת שנות השמונים, נחשף שם ללהקות פאנק שעיצבו אותו ושיקפו לו את מי ששאף להיות. ״כשהם ירדו מהבמה, משהו השתנה בי, בקהל, בעולם. הם הפכו אותי למישהו אחר. זה רדיקלי! כזאת מוזיקה אני רוצה לעשות״.

והוא עדיין לא שכח את מה שלמד שם.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0