נקודת מפנה: רועי ריק בפוסט אורח על "The Turning Point" המופתי של ג'ון מאייל לקראת פסטיבל הבלוז

עטיפת האלבום "The Turning Point"

לקראת פסטיבל הבלוז החמישי של תל אביב-יפו הבא עלינו לטובה, כתב רועי ריק (הקולקטיב) על האלבום המופתי של ג'ון מאייל – "The Turning Point", לו הוא יבצע מחווה בשבת הקרובה עם חברים ברדיו EPGB.

נתחיל קודם כל מן הסוף להתחלה – לכל אדם יש את השירים שלו. שירים שמעלים זכרון של תיכון, צבא או אהבה, שירים שליוו שברון לב או חופה (עד כאן פרסומת לסלקום). אך מעטים הם השירים אשר משפיעים באמת על חייו של אדם. לא רק צובטים בבטן או ממלאים בשמחה, אלא פשוט באים ומשנים לך את מסלול החיים. Room To Move של ג׳ון מאייל הוא שיר כזה עבורי. לפניו הייתי מה שהייתי, ואחריו רציתי לנגן מפוחית. ואחרי שניגנתי מפוחית, רציתי לנגן כמו המפוחית שלו. ועד שסוף סוף הצלחתי לנגן ככה, הנפש שלי התפוצצה מרוב אושר ובלבול והתפזרה בחלל ומאז אני תר אחריה ואוסף אותה חזרה, חלק אחר חלק.

אני לא יכול להסביר כמה פעמים השיר הזה חזר אליי וכמה פעמים אני חזרתי אליו. כמה פעמים ניגנתי אותו בקונסטלציות שונות של הקולקטיב לאורך השנים וברחבי העולם, מברים שכוחי-אל ועד לפסטיבלי ענק. תמיד הוא היה שם, כשסיימנו כבר את כל מה שיש לנו לנגן ונפל החשמל, ועדיין רצו עוד, ואמרנו טוב, הנה לכם בתענוג אמיתי, והשיר הבא הוא לא שיר שלנו, אבל הוא יעיף אתכם מעצמו. וזה תמיד עבד. כי השיר זה הוא שטיק. שטיק שאני חייב לו את השטיק שאני הפכתי להיות.

זהו אולי השיר המפורסם ביותר של ג׳ון מאייל וניתן להבין למה רק מלהקשיב לו. הוא מתחיל בכך שמישהו מהקהל מבקש ממאייל משהו לא ברור, ומאייל בעצמו לא בדיוק מבין ושואל חזרה ״ אתה רוצה צ׳יקה-צ׳יק-מה?״ ואז נופל למאייל האסימון והוא ממשיך: ״האמת שבשיר הבא יש טיפה צ׳יקה-צ׳יק…״ וטראח! מתחיל קצב צ׳יקה צ׳יק מצ׳וגע עלי מפוחית ממזרית. מיטיבי לכת (יעני, חנונים של מפוחית) יזהו שמאייל משאיל/מצטט כאן טריקים של סוני בוי וויליאמסון (השני), רק שהוא עושה את זה בקצב טורבו ובגרוב מאוד מיוחד, לבן אבל שחור, בריטי אבל אמריקאי.

והמילים, אולי לא שירה צרופה – אבל מרגישים אותם מהקרביים. ובקרביים, אני לא מתכוון לקרביים של איזה-זין-החיים-מאז-שעזבה-אותי, אלא להפך – Room To Move רומז לתת-סוגה עילית של שירי בלוז – הסוגה הממזרית שהייתה נפוצה מאוד בקרב האבות המייסדים של מפוחית הבלוז המודרנית (סוני בוי וויליאמסון, ליטל וולטר, ג'וניור וולס, האולין וולף, למשל). זאת שמודה בפה מלא: מותק, הכל אשמתי, אני פרפר, אני לא בן אדם טוב, אני ממזר ואני מחייך ואני קזנובה שאחר כך נהיה מטרד. ויהיה כאן כיף עד שנהיה לי סובל. אז תני לי מקום לזוז אחרת אנחנו נתקע. רק שג'ון מאייל מנצל את רוח תום עידן הפרחים להגיד זאת במסווה של אהבה חופשית באופן מעודן ובלתי מתחייב. בכל זאת, בריטי.

אבל ג'ון מאייל הוא יותר מהשיר הזה, וגם אלבום ההופעה החיה ממנו הוא לקוח הוא רגע הרבה יותר חשוב מסתם רגע צ'יקה-צ'יק. The Turning Point, כשמו הבנאלי ומדויק עד כאב, הינו נקודת מפנה גדולה עבור הקריירה של ג'ון מאייל. עטיפת האלבום לא מסגירה כלום. סתמית מאוד למתבונן הצעיר שעובר על אוסף התקליטים של אביו. דמותו של מאייל מרוטשת ומטושטשת בשחור-לבן. ובכל זאת, היה בה משהו, בפונט, בתמונות הקטנות מאחורה, בטקסט אניגמטי קצת של מאייל על כך שהוא זנח את הדרך שטיפח והחליט ללכת בדרך חדשה. אז הוצאתי את התקליט מהאוסף והנחתי על המחט ולא נחה דעתי גם עשור לאחר מכן. מאייל היה מעצב את העטיפות שלו בעצמו, אגב (וגם את הגיטרות שלו) – תוצאה של לימודי עיצוב גרפי בזמנים בהם לא חשב על להיות מוזיקאי בכלל. וזו אולי העטיפה הכי פחות צבעונית והכי מטושטשת שלו. הוא עדיין במרכז העטיפה כמו תמיד, אבל באופן מוסתר, ולא בהכרח ברור. אולי אני קורא בזה יותר מדי, אבל אני חושב שיש בזה משהו. אחרי חמש שנים של עשייה ופוריות בלתי נתפסת למישהו שהתחיל להיות מוזיקאי רשמית רק בגיל שלושים וכבר יש לו עשרה אלבומים (כמעט כולם היו לאבא שלי באוסף). באלבום הזה מאייל חשש, והוא עייף, והוא מתרגש, ורק רצה ואולי ייחל שהרגע ידבר בעד עצמו.

יש המכנים אותו "הסנדק של הבלוז הבריטי". אני חושב שזה כינוי דבילי, אבל מבין למה הוא נוצר. מאייל היה חובב מוזיקה אדוק ובפרט מוזיקת בלוז ו-R&B. הוא שירת בצבא במשך שלוש שנים בקוריאה, שם קנה גיטרה חשמלית לראשונה. לאחר מכן נרשם ללימודי עיצוב במנצ'סטר. הוא ואשתו גרו בבית עץ שבנה בחצר של בית הוריו, בבוקר עבד כמעצב ובערב המשיך לנגן מוזיקה עם כל מיני להקת חובבים ומשוגעים לדבר, שאת חבריה היה מייסר ומחליף תמידית בחיפוש אחרי נגנים טובים יותר. וכך החל להסתחבק ולהתחבר למיטב סצנת הבלוז הצפון-אנגלית הצעירה, ובמיוחד לאחד בשם אלקסיס קורנר (המכונה לעתים "האב המייסד של הבלוז הבריטי"…) ששכנע את מאייל לעזוב את העבודה, לעבור ללונדון ולהיות מוזיקאי במשרה מלאה. כך, בגיל שלושים, בוגר מרוב עמיתיו למקצוע (כן, בלוזיסט בריטי זה מקצוע, ובזמנו זה היה רגע לפני בועת הדוט.קום הענקית שלו), החל מאייל את הקריירה הרשמית שלו, עם רעב בלתי ניתן להשבעה, תחושת שליחות, ידע בלתי נדלה בעולם הבלוז, והכי חשוב מהכל – טביעת עין יוצאת דופן לזיהוי כשרון.

את כולם הוא זיהה לפני שפרצו, ילדים שהיו חיות אדם על הכלים שלהם. וכולם לקחו חלק מהותי בסאונד של הבלוז-ברייקרס, להקת הליווי של מאייל. כולם בסופו של דבר עזבו – גיטריסט אלמוני בשם אריק קלפטון ניגן באלבום הבכורה, רק בשביל לעזוב ולקחת מאוחר יותר את ג'ק ברוס על התופים בשביל להקים את קרים. פיטר גרין, מיק פליטווד וג'ון מקווי הלכו להקים את פליטווד מק. ומיק טיילור הלך אחרי שני אלבומים גדולים והצטרף לרולינג סטונז. למאייל נמאס קצת (כאן המקום גם לציין שמאייל היה טוב גם בלהמאיס כפי שנזכרו אחר לא מעט מן הנגנים שליוו אותו). לא רק מחיפוש תמידי אחר נגנים, אלא גם בכלל מהכיוון אליו הבלוז הולך, שלו ושל אחרים. פריצתו של קלפטון בישרה את בואו של עידן הבלוז-רוק ואינספור הרכבים מבוססי גיטרה בס-תופים. אז הוא חתך. שחרר את הבלוזברייקרז, והחליט לשנות כיוון. Low Volume Music הוא קרא לזה. מוזיקת נטולת כסאח.

בלוז בלי תופים ובלי גיטרה חשמלית מובילה, במתח נמוך, עם גיטרה וקלאסית וחלילים. בחירה הזויה ביותר למי שעד אותו רגע שמר על חוקי הבלוז באדיקות דתית. אבל זאת הייתה האינטואיציה של מאייל ושוב היא פגעה. ג'ון מארק היה על הגיטרה הקלאסית, ג'וני אלמונד על סקסופון וחליל-צד, וסטיב תומפסון על בס. מאייל הוסיף גיטרה חשמלית, גיטרת סלייד ומפוחית כמובן. אחרי ארבעה שבועות של חזרות בלבד, הם טסו לארה"ב לסדרה של הופעות, אחת מהן הייתה ההופעה בפילמור איסט בניו-יורק, שהוקלטה והפכה לאלבום עליו אנחנו דנים היום. כל אחד מהם יחידת ריתמיקה משל עצמו, ויחד הם משכיחים את חסרון התופים או בכלל שמדובר במוזיקת בלוז. אולי זה משהו בהם, אולי זה היה באמת ערב חד-פעמי, אבל הכל קרה – הבס תומפסון התרחב ולא הפסיק לנסוע, הפריטה הבלתי שגרתית של מארק כיסתה את כל מה שמעל, הסקסופון של אלמונד היה חם מאין כמותו והחלילים היו מעולם אחר, ומאייל הדביק את הכל עם חשמלית טרמולו ומפוחית צ'יקה-צ'יק. היה זה בלוז, אבל היה בזה פולק, וג'אז, ופרוגרסיב רוק, ועוד, וכל כך מעט מכל אחד מהם, וביחד המון, בחלל קטן ובלתי נגמר. בערב שהיה פשוט אהבה למוזיקה, או יותר נכון – אהבה לרגע בה מוזיקה נעשית.

בתקופה בה גרתי במיסיסיפי, והתרוצצתי בין רגליהם של מוזיקאים מקומיים בתקווה ללמוד משהו מן הבלוז, כשהייתי נשאל על אמנים אהובים, הייתי מעלה בין היתר את מאייל וזוכה בדרך כלל למשיכת כתפיים. ג'ון מאייל מעולם לא זכה להכרה ברמה של קלפטון ומעולם לא נחשב כמפוחיסט יוצא דופן. גם הבלוז שלו ייענה במשיכת כתף על ידי בלוזיסטים מושבעים רבים. זה לא הבלוז שבהכרח רגילים לשמוע. השירים באלבום למשל, על מה הם מדברים – על טיול לקליפורניה, על שינוי החקיקה של סמים בעקבות התנגשויות בין שוטרים לצעירים, על אבא של אהובה שהיה קשוח איתו, על אהובה אחרת שנזכר בה לפתע ולא יפגשו שוב, ועל אהבה חופשית, הצורך להתפרפר, ולפנות מקום בשביל לזוז. זה כאילו לא בלוז. לא בפרקטיקה של "היי בייבי, למה עזבת?", אבל זה יותר בלוז מבלוז במידה אחרת. שיר אחד באלבום מוקדש ומדבר על ג'יי.בי לנואר, הבלוזיסט האהוב ביותר על מאייל, שנהרג בתאונת דרכים בשיקגו. זה השיר השני שכתב מאייל על מותו. הראשון היה על האבל בעקבות מותו, ואילו הנוכחי מדבר על הרצון של מאייל להלחם עבור ג'יי.בי ולהפיץ את המוזיקה של לנואר בעולם. אולי מעטים יבינו אותי. אבל אין יותר בלוז מזה.

לפני כמה שנים טובות, ג'ון מאייל הופיע בקיסריה. הייתה הופעה פושרת ביותר. נגנים עם סקס אפיל של פנסיונרים בפלורידה וכריזמה של ג'ל בשיער. הביצוע ל-Room To Move היה להקתי, עם ומקצב רומבה רצחני (במובן של רצח את השיר). שירת הצפרדע של מאייל, עם זאת, הייתה מצוינת וכאילו לא נפגמה עם השנים, וגם החדווה שלו, כך היה נדמה לי, לתפוס את המוזיקה ברגע בו היא מתהוות. בסוף ההופעה ניגשתי אליו, ובביישנות ביקשתי שיחתום לי על התקליט, וגם הבאתי לו דיסק, עם הקלטה של של הקולקטיב (אז עוד המדלי-בנד) עושים את Room To Move בתאטרון תמונע. הוא היה קצת עייף ולא נראה שהתרגש מהמחווה. "תקשיב לזה!" אמרתי עם טיפה יותר נוכחות ומאייל טיפה אפילו נבהל אם אני זוכר נכון. זאת הייתה תקופה בחיים שחשבתי שלאנשים אין משהו יותר חשוב מלהתעסק בי, לשמחתי היא עברה. לשמחתי היא הייתה. לא יודע אם הקשיב לזה או לא. אני יודע שכנראה אני עוד ארבעים שנה לא בטוח אקשיב לקאבר שהביא לי מעריץ צעיר (רק בגלל שלא יהיה איך לנגן דיסקים אז כבר בטוח), אז אני לא כל כך חושב על זה. אני ממשיך להילחם עבור ג'ון מאייל.

תמיד תהיתי מה יש לי עם ג'ון מאייל או עם האלבום הזה, ולמה בכלל לשחזר אותו בהופעה חיה. לא תמיד ידעתי להשיב. אלבום נפלא? כן. יוצא דופן? לא בהכרח. מיוחד? הכי בעולם. שלי. אני חושב שיש בינינו חיבור מסוים. ביני לבין מאייל. אולי כי כמוני הוא בזבז שנים על גבי שנים בצבא ועשיית דברים אחרים, שכל מה שאתה רוצה זה להפסיק לשמוע תקליטים ולהתחיל להקליט תקליטים. אולי אני חושב שגם לי הייתה טביעת עין לזיהוי כשרונות מוזיקלים יוצאי דופן ולהניע אותם לפעולה (כן, אני משתחצן, אבל כאילו אני מתכוון לכשרונות שהם לא שלי אז זה חצי לגיטימי, לא?). אולי לשנינו כולם הזמן אמרו "אבל זה לא בלוז" כשכל הזמן אתה בכלל לא רוצה לעשות בלוז ומצד שני חושב שזה הכי בלוז שיש. אולי מבלי להבין אני מבין כעת את המקום בו היה, שפתאום חברים עוזבים והמומנטום הופך לדרך ללא מוצא, ואתה נאלץ להמציא את עצמך מחדש ומישן, וכל מה שאתה רוצה זה שוב הזדמנות לעלות על הבמה, כבר לא בשביל התהילה, אלא רק בשביל הרגע הבלתי חוזר הזה שמוזיקה נעשית בו. אולי סתם, שנינו צריכים מקום לזוז בשביל לא להיתקע בו. ממזרים של מפוחית.

תגובות

וורדפרס: 2
  • comment-avatar
    היסטוריון הרוק 4 שבועות

    ג'ק ברוס על התופים?
    WTF?

    • comment-avatar
      רועי 3 שבועות

      היה לילה, הייתי חולה. נכתב בטעות תופים במקום בס. מקווה שתמצא בלבך לסלוח לי.

  • DISQUS: 0