תמהיל מדוייק: ציפי פישר על ערב הג'אז ומוזיקת העולם בפסטיבל חשיפה בינ"ל בצוללת הצהובה

צילום: ציפי פישר

פסטיבל החשיפה בצוללת הצהובה הוא עבורי כבר מסורת, אני מקפידה להגיע לפחות ליום אחד מתוך כל שבוע שבמהלכו הוא מתרחש – כלומר יום אחד מתוך מבחר הג'אז ומוזיקת העולם ויום אחד לרוק והאינדי. הפעם הזאת הוזמנתי לפתיחה של שבוע הג'אז ומוזיקת העולם, שהתרחשה במגרש הביתי שלי, הצוללת הצהובה. הגעתי באיחור כך שלצערי פיספסתי חלק מההרצאה, אך הספקתי קצת לשוחח עם נציגים במקום, כמו נציג מטורקיה שגם אחראי על פסטיבל נורדי שעניין אותי ויתרחש בסוף החודש באנקרה, ולהתרשם מכמה מגוונות הארצות ששלחו לפסטיבל נציגים מתחום הפקת הפסטיבלים או קידום ההופעות – מאסיה הגיעו נציגים מארצות כמו הודו, קוריאה, סין וטיוואן, היתה נוכחות גם מארה"ב, ארצות סקנדינביה ומפסטיבלים נחשבים בצרפת ואנגליה. חלקם כבר היו פה בעבר ודיברו על כך שהם מרוצים מהלהקות שהגיעו בעקבות כך ועבור חלקם זאת הייתה הפעם הראשונה. אין ספק שמשרד החוץ עושה עבדותו נאמנה, ולא פלא שכל כך הרבה להקות והרכבים נאבקים להשיג מקום בפסטיבל.

מארגני הפסטיבל לא השאירו מקום למזל ובחרו לפתוח את הערב באחד המוזיקאים שאני הכי מעריכה בארץ, מארק אליהו. יצא לי כבר לראות אותו מנגן אקוסטית יחד עם אביו פרץ את המוזיקה שלו (לצורך מניעת בלבול אתייחס אליהם בשמותיהם הפרטיים). יש לציין כי גם יצא לי לראות הופעה של פרץ עצמו, בה מארק ניגן כחלק מאנסמבל מיצירת אביו, אך זאת הפעם הראשונה בה יצא לי לראות את מארק מנגן יחד עם האנסמבל שלו – הכולל בנוסף לאביו את אלדד ציטרין על הפסנתר (ציטרין גם מופיע בעצמו השבוע במסגרת החשיפה של הרוק והאינדי) ורוני עברין, שרעמת התלתלים שלו מוכרת לי מאירועים כמו פסטיבל מקודשת או הופעות של ימן בלוז. הסתקרנתי לראות כיצד ישתלבו השירים החדשים מ"דרכים" שיצא השנה, שלקחו כיוון שטיפה התרחק מנישת מוזיקת העולם, עם השירים מהאלבומים הקודמים, "חולות" ו"קולות יהודה". מארק החליט להתחיל הכי פשוט שאפשר, בנגינת סולו על הקמנצ'ה, כששאר חברי האנסמבל בחושך. ככל שהפריטות נהיו יותר מסובכות, עם נגינה דמויית פיציקטו כמו בכינור, לאט לאט הצטרפו כל אחד מהנגנים, קודם ציטרין בפסנתר, אז פרץ בטאר ולבסוף המתופף עברין. בהמשך ההופעה הם עברו לשירים קצביים יותר, עם זמזום אלקטרוני שהכניס אלמנט מודרני ליצירה, בעוד מארק מרשים את כולם בנגינתו המהירה והברורה. השיא של המופע קרה כשהמתופף עברין החזיק בתחילת השיר מולו קערה מלאה במים, והעביר יד בתוכה כדי ליצור אפקטי קול. זאת פעם ראשונה שבהופעה בה הייתי ניגנו במים. לקראת סיום ההופעה הסביר אליהו כיצד אביו היה לוקח אותו לנגן בהתבודדות במערה במדבר כשהיה קטן וכיצד המדבר עיצב את יצירתו המוזיקלית. הוא גם פירגן לציטרין וציין שאת אחד השירים ציטרין הלחין, ובסוף ההופעה הוא גם הודה לאביו, מאסטר גדול בפני עצמו. זאת הייתה הופעה סופר מקצועית ומהוקצעת, שהיה בלתי אפשרי לא להתרשם ממנה.

אחרי אנסמבל מארק אליהו עלו השלישיה ביטס אנד פיסז (Beats and Pieces), ששמם מתאר ממש במדויק את סוג המוזיקה שהם מבצעים – ג'אז עם ביט קשוח ודומיננטי. מדובר בטריו של באס תופים וסקסופון, ובניגוד למוזיקה של אליהו, הרגשתי שהיא יותר מושכת לכיוון הג'אז מלכיוונים של פיוז'ן. לקראת סוף ההופעה הגיע שיר ובו הגיטרה ביצעה ריפים דמויי מוזיקת מטאל, שהראו שהם בהחלט גם פוזלים לכיוונים אחרים. היה משהו במינימליזם ובקצביות שהזכיר לי הרכבים כמו טריו אלברט בגר, אבל בגרסה יותר יוזר פרנדלית.

בשלב הזה של הערב עלו ההרכב שהיה לדעתי מבחינת הצופים שלא הכירו אותו הפתעת הערב, ואני דווקא הכרתי טוב, סאביר. קודם כל, היה לנו בקולומבוס את העונג לראיין אותם ולערוך סטרים בכורה לאלבום שלהם. זאת כבר ההופעה השלישית של ההרכב בה אני נוכחת (פעם קודמת הייתה לפני כחודש, ואף רכשתי אלבום לתת במתנה) וכבר ידעתי שהם יודעים איך להרים קהל, וזה מה שקרה בפועל. השילוב של ג'אז, מוזיקה ערבית ואלקטרוניקה פשוט לא השאיר אף אחד אדיש, וראיתי את הנציגים מקדימה מצלמים/מקליטים את ההופעה בהתלהבות. הקפיצות של נגן הויולה אליק מנצור על הבמה הלהיבו, לצד נגינת החליל הדומיננטית של ענת גוטמן. אין ספק שיצאו מההופעה הזאת מעריצים רבים.

את האמן הבא, מישל סג'ראווי והטריו שלו, לא הכרתי כלל, אבל כיוון שעד עכשיו הופיעו לסירוגין מוזיקאי ג'אז ומוזיקת עולם, כבר יכולתי לנחש שההופעה הזאת שוב תהיה לכיוון הג'אזי יותר, ניחוש שהתברר כנכון. סג'ראווי הוא וירטואוז גיטרת ג'אז בסגנון של פאט מת'אני, שהפגין יכולת מופלאה ללהטט בין סגנונות נגינה. רגע הוא מנגן גיטרה שהיא בעלת אופי ג'אז קלאסי, באחרת הוא מכניס נימה של מוזיקה ערבית כמו במוזיקה של ביל פריזל (מה שמתבקש, כי הוא מנצרת בכל זאת) ולמשנהו הוא מביא אותה בגיטרה מזרחית חשמלית סטייל יהודה קיסר. ניכר היה בהופעה שהוא שואף לסאונד מדויק, כיוון שבתחילת ההופעה היא טיפה התעכבה עד שאיזנו את המיקס של הסאונד לשביעות רצונו. הוא הצליח להביא לצוללת משהו מרוח הסובלנות הגלילית, כשהוא ציין שכל אחד מנגניו מגיע מיישוב אחר בגליל – מנצרת, עפולה (ועוד יישוב שאת שמו לא קלטתי). כמו בכל שנה, גם הפעם נחשפתי למוזיקאי לא מוכר שבהחלט אשמח לעקוב אחריו.

לקינוח קיבלנו תזמורת שלמה על הבמה, בהופעתה של נטע אלקיים שביצעה מחווה לזוהרה אלפסיה. כמו במקרה של מארק אליהו, יצא לי לראות את אלקיים כסולנית בעבר, אבל לא בגיבוי ההרכב שלה, ושמחתי לראות שנמצאו על הבמה שילוב של המסורתי (כינור שמנוגן מלמעלה, בסגנון הערבי, או דרבוקות, למשל) לצד אלמנטים של מוזיקה מערבית – גיטרת בס חשמלית וצ'לו. הלהקה יוצרת מוזיקת שעאבי מרוקאית אופיינית, והתבקש מצד הקהל למחוא כף ולהזיז את האגן לצליל שיריה של אלקיים, דבר שראיתי שהנציגים מחו"ל טיפה לא ידעו איך להגיב אליו. גם במוזיקה של אלפסיה אפשר לראות שילוב של מזרח-מערב, כשבשיר עצוב ושקט זיהיתי נגיעות של שאנסון צרפתי, קצת כמו סועד מאסי, שאת צליל קולה שמענו בהפסקה שקדמה להופעה. כמו סאביר ומארק אליהו גם כאן היתה תחושה של הרכב שיודע לתקשר עם הקהל ולהזיז אותו, תוך שמירה על רמה מקצועית גבוהה.

לסיכום, זה היה ערב עם תמהיל מדוייק שאיפשר לתת טעימה מפניה המגוונים של מוזיקת הג'אז והעולם שנוצרת בישראל. למרות שכל הרכב הביא איתו משהו אחר, אני חושבת שהנקודה העיקרית היא שלא היה אפשר למצוא טהרנות, אלא במקום זאת פיוז'ן של כל מיני אלמנטים בתור מכנה משותף של כל ההרכבים, מה שבעיני תורם למקוריות ולייחודיות של המוזיקה הישראלית. נותרו כרטיסים למופעי הצהריים של החלק השני של הפסטיבל שמתרחש בסוף השבוע הזה, שמתמקד במוזיקאי אינדי ורוק כמו מיכל גבע ואורוגנייט, נראה לי שכדאי לנצל את ההזדמנות (ובתור בונוס הכרטיסים זולים מאוד – 20 ₪ בלבד!) .

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0