שקט הכרחי: עומר אסייס על אלבומו החדש של ORI (אורי אלבוחר) – 1986

עטיפת האלבום החדש

באחד הראיונות עם בוטסי קולינס, בסיסט להקת הFאנק פארלמנט פאנקאדליק, הוא סיפר שמבחינתו הסוד ליצירת גרוב אמיתי לא טמון במה שאתה מנגן, אלא במה שאתה לא מנגן.
למה אני מספר לכם את זה לפני שאני הולך לכתוב על האלבום החדש של ORI, שמלא באלקטרוניקה עדינה ולא גרוב מלא בס סגנון בוטסי? כי ORI (אורי אלבוחר) משתמש באותן הפסקות כדי ליצור את האווירה הכל כך מיוחדת שיש ב-'1986', אלבומו החדש.

אלבוחר הוא מוזיקאי אלקטרוני ירושלמי המתגורר בברלין, שאת אלבום הבכורה שלו Unwind הוציא לפני כחמש שנים. אלבוחר היה גם חלק מלהקת FOLO שהוציאה אלבום מצוין ממש באותה תקופה. FOLO שילבה את האלקטרוניקה וההגשה שאפשר לשמוע באלבומי הסולו של אלבוחר עם פולק והאלבום שלה "The Secret Message" הוא לחלוטין אבן מוזיקלית שכדאי להפוך.

למרות שגם העבודות הקודמות של אלבוחר הן פנינות מוזיקליות, האלבום הנוכחי הוא מהשלמים והמיוחדים מהבציר המקומי בשנים האחרונות.
אחד הדברים הבולטים כבר משמיעה ראשונה הוא שכל שיר באלבום מורכב בזהירות מרשימה. כל שכבה מונחת רק אחרי שזו לפניה יושבת בבטחה בקצב. אם זה סינתיסייזר עדין, בס או קולו של אלבוחר, אין כלי אחד מיותר בשירים וכך עם מעט מאוד אלבוחר משיג הרבה מאוד.
דוגמא מעולה לאיך אלבוחר משתמש בשקט היא בקטע הנפלא Path. הקטע מתחיל עם מחיאות כפיים ותוף סנייר עדין ובין מחיאה למכת תוף יש חצי שנייה של שקט, כזו שמבליטה עוד יותר את הקצב עצמו, שלאט לאט שוקע בתוך האוזניים עד שסינתיסייזר עדין מצטרף אליו. רק לאחר מכן מצטרפים סימפול וקולות רקע של ORI שמשלימים את התמונה הגדולה. ככה, מהשקט של ההתחלה, בסבלנות מרשימה, נוצר לו קטע עשיר שלקראת הסוף מוריד שכבות ומתכנס שוב לתוך השקט.

העובדה כי קטע הנושא '1986' היא באורך של ארבעים שניות בלבד ומכילה רעשי רקע של ציפורים וקולות נשימה עמוסי הד הרגישה לי כאילו אלבוחר רוצה להעביר את התחושה שהעניין באלבום הזה הוא לא במה שמתנגן לך ישר לתוך האוזן, אלא בעושר שמרחף לו מסביב למנגינה העיקרית.

ב-On The Floor המאזין מתוודע לעוד נגזרת מבורכת כתוצאה מהמינימליזם של ORI והיא שכאשר מגיעים הבאסים, הם נשמעים כל כך בקלות וגורמים לקצב להיות כל כך ברור ונוכח שאי אפשר שלא להניע את הראש ביחד עם המוזיקה.

הקטע האהוב עלי באלבום הוא Parachute, האחרון שבו. קטע איטי, חולמני, כזה שמכניס אותך לישורת האחרונה בעדינות, עם מהלך אקורדים סטנדרטי ובלי לבלבל את המאזין יותר מדי. בסוף הקטע ישנן כמעט 30 שניות של שקט מוחלט. אל תתפתו להעביר אותן, הן הכרחיות כדי להרגיש את סיומו של המסע האינטימי ש-ORI מעביר את המאזין באלבום.

העניין עם האלבום הזה, שגם אם טכנית אין בו שקט, יש לא מעט רגעים שמרגישים כמו. רגעים בהם הצליל כל כך עדין עד כדי ריחוף ולא מנסה אפילו לתפוס את תשומת הלב. סבלנות כזו בבניית שירים היא בעיניי אחד הדברים הכי מרשימים שאמן יכול ליצור. סבלנות כזו היא בעיניי מה שעושה את האלבום הזה ליצירה שלמה, מעניינת ואסתטית, שיכולה למצוא בית בקלות בפלייליסט של כל אחד.

האלבום המלא להאזנה

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0