רוחות הבלוז מרקדות בארקדיה הבריטית: דנית צמית מציינת 74 שנים ללידתו של ברט ג'אנש

לו היה בחיים ברט ג'אנש (Bert Jansch) היה חוגג בשבוע שעבר (3 בנובמבר) 74 חורפים. האם ג'אנש הוא גיבור גיטרה? יש משהו פרדוקסלי בגיבור גיטרה פולקי, הפולק אינו ז'אנר הרואי. הוא בנוי על שירים מוכרים שחוזרים על עצמם בביצועים שונים, אין קרדיטים. טרובדורים נודדים בקרנות רחוב שרים שירים אלמותיים שהושרו אין-ספור פעמים. המוזיקה והמילים הן חסרות זמן, השירה והנגינה הן רגע חולף.

ובכל זאת, על אף שנדד כאמן לא הייתה לו גיטרה משלו, על אף שאת אלבומו הראשון הקליט במטבח והחוזה עליו חתם נכתב על מפית – ברט ג'אנש איננו עוד סינגר סונגרייטר שניגן את אנג'י במועדונים המעושנים של לונדון. אלא מי שהציב את הסטנדרט לאיך השיר הזה אמור להישמע ומי שהגה את האיצבוע והפריטה דרכן השיר יתנגן, גם אם לא הוא כתב את השיר.

אני לא זוכרת את מי מהן הכרתי קודם אבל להקתו של ג'אנש – The Pentangle, כרוכה במוחי עם ה-Fairport Convention, אחת הובילה אותי אל השנייה. במשך כמה שנים התמוגגתי מהעיבודים של הפנטנגלס, נגינת הגיטרות ושירתו של הזמר המוביל שנמזג בקולה של ג'קי משי הסולנית. מבלי לדעת שמאחורי הגיטרות יושב גאון (האמת היא שהלהקה הזו מורכבת מכמה גאונים אבל זה לא המקום). כשגיליתי את אלבומי הסולו של ג'אנש, בייחוד הראשונים, הרגשתי שמצאתי את מה שחיפשתי שנים.

ג'אנש הוא דמות מפתח בתחייה המחודשת של הפולק בתחילת שנות השישים באנגליה. ויש המכנים אותו בוב דילן הבריטי. הוא החל את דרכו במועדונים קטנים בסקוטלנד בה נולד ומאוחר יותר הסתובב באירופה כבאסקר. כשחזר ללונדון, הקליט שני אלבומי מופת. והתברג במועדוני הפולק הלונדוניים לצד יתר האמנים הגדולים של הסצנה שניגנו כל אחד את שיריו של האחר, יחד ולחוד. אמנים כמו דייבי גרהאם, פול סיימון, דונובן, רוי הרפר וכמובן ג'ון רנבורן. בין ג'אנש לרנבורן נרקמה מערכת יחסים מיוחדת, הם חיו יחד, הקליטו את אלבומם האקוסטי המשותף ומאוחר יותר הקימו עם ג'קי משי ודני תומפסון את הפנטנגלס.

בלוז אמריקני, ג'אז וסולמות ערביים ממרוקו נמזגים אל תוך הפולק הצלול של ג'אנש, עת אצבעותיו המרחפות לוטפות את המיתרים, מכשפות אקורדים וצלילים. רוחות הבלוז מרקדות בארקדיה הבריטית של הפולק, אהבה וקסם שחור דרים בכפיפה אחת תחת אצבעות האש של הסקוטי הענו. וכדי להשלים את הכישוף, ג'אנש רוקח מילים מדויקות, חותכות ואנושיות על חבר שאיבד עצמו למזרק, על אהובה שנעלמה או אהובה שנוכחת, על אם רחוקה, על עולם של עוולות.

ערבוביה משובחת של פואטיקות מז'אנרים שונים, טקסטואליות ומוזיקליות מגדירות את ג'אנש לכאורה, בפועל הוא זה שמגדיר כל אחד מהם מחדש, במילותיו ובתוויו:
"I don’t play regular music, I don't always stick to the bar" הוא מעיד על עצמו ומסכם.

לא בכדי ג'אנש הוא מגדלור לענקים כמו ניל יאנג וג'וני מאר, אולי שלא בצדק הוא הפך גם לאמן של אמנים, נישתי וחבוי. אבל הצליל החם והמלא שלו מחכה לכל מי שנובר מעט בהיסטוריית הגיטרות, הפולק או המוזיקה הבריטית בכללותה. כל מי שמחפש מעבר לדילנים ולדונובנים (שהם עולם ומלואו). אם חיפשתם את הדבר האמיתי, מקור לדורות של גיטריסטים ובאסקרים עם גיטרה אקוסטית חבוטה, זה פה ממש. ואף מילה על איך הוגים את השם שלו באמת.

ולמיטיבי לכת שבו לראות את ההופעה הזו בBBC לכבוד יום הולדתו ה-60:

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0