פיתוח קול // כתבה ראשונה בסדרת כתבות על מוזיקה וטכנולוגיה

כשלוחצים על טאב ה-Explore בתוך אפליקציית שזאם, מגלים מפת עולם שעליה פרושים ריבועים ריבועים; אם לוחצים על אחד מהריבועים הללו – תמצאו מהם השירים המשוזמים ביותר ברחבי העולם.  הפלא ופלא – מרבית רשימות ההשמעה הן די חופפות: בהונלולו – דרייק, Naughty Boy ואלי גולדינג. ביפן – Lean On של מייג'ור לייזר, ג'סטין ביבר וטיילור סוויפט. בערב הסעודית – אדל, שוב מייג'ור לייזר וג'סטין ביבר. ובישראל: מייג'ור לייזר, דה וויקנד, דרייק וסאם סמית'. בסופו של דבר – אם צובטים הלוך וצבוט את המסך – רשימת האמנים מסתכמת בעשרות בודדות מאוד של אמנים שמשוזמים לאורכו ולרוחבו של כדור הארץ.

בהיותי נברנית מוזיקה סקרנית אך גם חובבת טכנולוגיה, תהיתי אם ניתן להתממשק לתוצאות המפה המוזיקלית הזו, לדגום אותה אחת למספר שעות וכך להסיק מסקנות מעניינות על מהירות הקול. הגילוי שלנו היום הוא הרבה יותר מיידי גם אם אנחנו לא מחפשים באופן אקטיבי. כל אחד מאיתנו חוצה יבשות ואוקיינוסים בסשן יוטיוב אחד ומעניין לדעת היכן שוזמה הרצועה לראשונה וכמה זמן לוקח לה להתפשט בכל עולם ולגעת בקהל מאזינים כל כך מגוון ורחב. ובכן – לאחר מחקר אינטרנטי קצר ואימייל לצוות התמיכה של שאזאם – מסתבר כי המידע הזה אינו חשוף לקהל הרחב באמצעות ממשק פתוח (כלומר API, למתכנתים שביניכם).

אז הרעיון שלי לא התממש לכדי מציאות, אולם שירותי מוזיקה אחרים קיימים בשפע. חלקם המציאו את הגלגל מחדש ובראו יש מאין, חלקם זיקקו את הצורך של המשתמשים באופן מוצלח יותר ונותנים שירות טוב יותר, חלקם ממש מעתיקים שירות קיים אך מגישים אותו בעטיפה מוצלחת יותר, זולה יותר או נגישה יותר. וחלקם נכשלים.

ביקוש

פטנט מספר 7,003,515 שינה את חיינו עוד בעידן האינטרנט בחיוג קווי (Dial-up). בינואר 2000, לפני כמעט 16 שנים, הושק שירות בשם פנדורה על-ידי שלושה מתוך ארבעה חברים הרשומים על פטנט זה. וויל גלזר, טים ווסטרגרן וג'ון קראפט היו אחראים לפרויקט הגנום המוזיקלי (Music Genome Project); הפרויקט אפשר לנתח כל שיר על בסיס 450 "גנים" שהם בעצם מאפיינים בסיסיים שמזקקים את תמצית השיר. בין המאפיינים הללו נמצאים: רמת הדיסטורשן בגיטרה, מינו של הזמר הראשי, קצב, רמת גרוב, ועוד. פנדורה לקחה את הפטנט הזה ובנתה על גביו כלי: כל שהיה עליך לעשות הוא להזין שיר או אמן שאהבת, ופנדורה כבר תמצא עבורך שירים בעלי גנום דומה. בזמנו פנדורה הייתה זמינה גלובלית, לכל מי שידו משגת טיפת אינטרנט, ובחינם. בארצנו הקטנטונת בה סדרות טלוויזיה, סרטים ואופנות מבוששים להגיע, המוזיקה פתאום העבירה דרכון חופשי – ללא ביקורת גבולות; מהרגע בו שמעת שיר שאהבת – היית יכול להגיע בטיסה ישירה לאמנים המושמעים ביותר מעבר לאוקיינוס.

דמיינו את מידת האכזבה כאשר פנדורה טרקה במפתיע שעריה בפני מיליוני מאזינים והציבה את האימיגריישן האמריקאי כעומד בשער. כנראה שאינכם צריכים לדמיין: חוויתם את זה ככל בן או בת-עשרה בשנות האלפיים המוקדמות. לאחרונה, בביקור בארצות הברית, ניסיתי לבדוק מה שלום החשבון שלי בפנדורה. הופתעתי לגלות רשימות האזנה קיימות מביקור קודם אצל האח הגדול לפני כמעט עשור. כפי שאז פנדורה לקחה אותנו קדימה בזמן (ביחס למהירות הקול הממוצעת דתחילת שנות האלפיים), כעת אני נזרקת לאחור, מתרפקת על העבר.

פנדורה ופרוייקט הגנום המוזיקלי שברו כל שיר למאפייניו על מנת להגיש למאזין שירים נוספים בעלי אותו גנום. אולם שאזאם, סאונדהאונד, מיוזיקמאצ' ומתחריהם נותנים שירות טיפה אחר: למה לי לבודד את הגנום של ג'וש טילמן אם אני יכולה פשוט לקרוא לו בשמו? שאזאם ויתר אפליקציות זיהוי השירים עובדות בשיטה הנקראת Fingerprinting: כל שיר בעולם עובר סמפלינג שבו נדגם דפוס גובה הצליל (Pitch) של מקטעים שונים בשיר. כך למשל, אם שיר שלם מנוגן באמצעות בס ומושר על-ידי זמר או זמרת בעלי קול עמוק ונמוך – גובה הצליל הממוצע יהיה נמוך. בשיר סטנדרטי גובה הצליל איננו אחיד, אולם עדיין ניתן לייחד אותו לעומת שירים אחרים מכיוון שהחלק היחסי של כל גובה צליל הוא שונה. אסביר ואדגים: בפתיחה ל-Purple Rain מרבית הצלילים הם נמוכים, אולם בהמשך השיר, כשפרינס צורח נשמתו לתוך המיקרופון – הצלילים הגבוהים משתלטים ויוצרים דפוס אחר לגמרי. אם אשזם (מלשון שאזאם) את תחילת השיר, האלגוריתם של שאזאם יחפש במאגרי הנתונים שלו שיר בעל מקטע המאופיין בצלילים נמוכים. מכיוון שקיימים אינספור שירים כאלו, שאזאם דוגמים מקטעים רבים ככל האפשר כדי לחדד את הדיוק. ב-Purple Rain למשל – אם אשזם מקטע ארוך מהשיר – שאזאם יחפשו שיר שמתחיל נמוך וממשיך גבוה. נשמע מאתגר? לחלוטין! רק תחשבו על כמות השירים והמקטעים ששאזאם צריכים לסרוק על-מנת להצליח להבדיל בין יצירות ג'אז או פרוג-רוק.

היצע

גילוי מוזיקה איננו נחלת הצרכן בלבד. יש אותנו – המאזינים, מהצד האחד, אולם גם את יוצרי המוזיקה, האמנים – מהצד השני. אתם מבינים? לאמנים היום יש שליטה טובה יותר בהבנה שלהם את המאזין. באמצעות פלטפורמות כמו בנדקאמפ או סאונדקלאוד, אייטיונז, עמודי אמן בפייסבוק מתובלים בפרסומות מותאמות – אמן יכול להביא את המוזיקה שלו בדיוק לקהל היעד הרלוונטי ולעקוב אחרי מדד הויראליות שהאמנות שלו מייצרת. אגב ויראליות, אפילו לא דיברנו על יוטיוב ועל כך שאמנים רבים התגלו ממש במקרה על-ידי לייבלים כמו Jagjaguwar הקטנה או סוני המפלצתית.

בעולם אליו רובנו נולדנו, אמן היה מוצא את דרכו אל הקהל בדרך חתחתים יקרה וארוכה: החל מהקלטה באולפן וכלה בהפצת ה-EP לכל שדרן שרק יהיה מוכן לשדר אותך, יחסי-ציבור, הפצה מסחרית ותחזוק מתמיד של הקשר המאוד מאוד מתוּוך עם הקהל שכנראה היה חייב להיעשות על-ידי סוכן מיומן (ובמקרים רבים גם שרלטן). אין ספק שהעולם הזה עדיין קיים, אבל את הפריצה הראשונית קל ופשוט לעשות לגמרי לבד ובמחיר שווה לכל נפש. אמנים רבים מקליטים את עצמם באולפן ביתי, מעלים את קבצי המוזיקה באיכות לבחירתם לבנדקאמפ (10-15% עמלה על רכישה דיגיטלית) או לסאונדקלאוד (6-15$ לחודש); במקביל, הם משלמים עבור קמפיין (פרסומת) בפייסבוק המכוּון לקהל היעד המתאים לפי גיל, מין ועניין. מכיוון שפייסבוק יודע עלינו די הרבה – הפרסומות הללו, שנראות כמו חלק אינטגרטיבי מהפיד שלנו, עלולות לעבוד לא רע ולהביא אותנו על עמוד הפייסבוק של האמן או אפילו ישירות אל עמוד האלבום בבנדקמפ. לאחר מכן, ניתן למדוד את האפקטיביות של הקמפיין ולספר לנו כמה מאלו שלחצו על הקישור בסופו של דבר גם רכשו אלבום או שיר או סתם עשו לייק לעמוד. כבר אמרנו שפייסבוק יודע עלינו די הרבה?

אמנים רבים לא טורחים אפילו להיכנס לאולפן. האמת היא שאת חלקם מגלים די בטעות – יום אחד את קמה ומקליטה את עצמך בדואט עם אחותך כששתיכן מנגנות על כוסות פלסטיק – ויום למחרת את בגרנד אול אופרי מבצעת את Ring Of Fire של ג'וני קאש.

פס ייצור

לא הכל דבש. במאי 2014, ממש טרם רכישתו של מותג האזניות Beats על ידי אפל, רואיין ג'ימי איובין, יוצר Beats על מוזיקה והקונספט של יצירת רשימות השמעה. בראיון מרתק, איובין מספר על הדּרדרות תעשיית המוזיקה בעקבות הדיגיטציה. בעידן הקלטות הויניל, איובין אומר, האמן היה מוגבל במספר השירים: 8 או 9 רצועות על LP אחד; שירים נבררו בקפידה על-מנת לזקק את תמצית כשרונו ויצירתו של האמן. הופעת ה-CD וכיווץ הרצועות לפורמטים דיגיטליים, לעומת זאת, אפשרה אלבומים בני עשרות שירים. בד בבד, עם תשומת הלב של וול סטריט לעולם המוזיקה כעולם רווחי, הלייבלים לקחו one-hit wonders, חקיינים של בוב סיגר או דילן או אלביס, והכריחו אותם להקליט אלבום שלם בן 20 שירים. בן לילה, הציבור נאלץ לרכוש אלבום ב-$20 עבור מפ3 טוב אחד. הניצול הזה, יחד עם התקדמות הטכנולוגיה, ויחד עם תרבות ה-P2P (רשתות שיתוף קבצים), היוו מצע לעלייתן של ענקיות סטרימינג כגון נאפסטר ויחד, בסופו של דבר, הם הוזילו את מחירה של התעשיה כולה.

המעבר לסטרימינג, מלבד העובדה שפגע בפרנסתם של אמנים שהכנסותיהם קוצצו, פגם אף באיכות הסאונד שאנחנו מקבלים. ניל יאנג שחגג לא מכבר יום-הולדת 70, החליט שלא ישתף פעולה עם שירותי סטרימינג כגון ספוטיפיי בשל הפגיעה החמורה, לטענתו, באיכות יצירותיו. טיילור סוויפט גם היא משכה את הזכויות לניגון שיריה בספוטיפיי לאחר שהנ"ל הובילו לירידה במכירות האלבום האחרון שלה. סוויפט ידועה בתור שועלת קרבות מול ענקיות הטכנולוגיה, ביוני השנה היא יצרה סערה לאחר שאפל הכריזה שלא תשלם לאמנים בתקופת הניסיון לשירות הסטרימינג החדש שלה. בזכות הסערה הזו אפל חזרה בה מהצהרותיה.

למרות שהביקוש רק גובר וההיצע אף הוא, מוזיקה היא עדיין לא עסק סופר רווחי אפילו לענקיות טכנולוגיה. הדבר ניכר בסיבובי גיוס וברכישות הגדולות הנעשות בתחום: רק בנובמבר הודיעה אפליקצית הסטרימינג Rdio על רכישתה על-ידי פנדורה מיודעתנו ב-75 מיליון דולר, וספוטיפיי גייסה ביוני חצי מיליארד דולר על-מנת להצליח להתחרות בשירות הסטרימינג החדש של אפל. בנדקמפ וסאונדקלאוד נאבקות אף הן באייטיונז, החנות המקוונת של אפל.

בראיון שנתן לאחרונה פרינס לגארדיאן הבריטי, הוא חוזר על טענתו כי האינטרנט מת, אולם מחדד את האמירה הזו: "התכוונתי לכך שהאינטרנט מת עבור כל אמן שמעוניין להרוויח כסף ממנו. תראה לי אמן שהתעשר ממכירות במדיה הדיגיטלית, אבל אפל די מצליחים, לא?". ופרינס צודק: אפל מגלגלת בין 4 ל-5 מיליארד דולר לרבעון (!!) ממכירות באייטיונז והסכומים רק גדלים משנה לשנה בעשרות אחוזים. ברבעון הזה היא גם הודיעה על סגירתה הסופית של Beats על כלל שירותיה.

מוזיקה 2.0

אפשר להפליג בשבחים או בתלונות על שירות מוזיקה כזה או אחר, אבל אין ספק שחל שיפור משמעותי ביכולת שלנו ליצור, להפיץ, להאזין ולגלות מוזיקה בעלות נמוכה משמעותית מזו שהייתה קיימת בשנים עברו. המונופול של אפל, שבסופו של דבר מחזיקה רק ב-15% מנתח שוק מכשירי הסמארטפון (80% עדיין נמצאים בשליטת מכשירי האנדרואיד), כן מצליח לייצר הרבה רכישות שבתחילת שנות ה-2000 היו מתחילות ומסתיימות בקאזה ודומיה. חלק מהשירותים הללו מצליחים לייצר גם חוויה אישית: שאזאם הגדילו ועשו ויצרו עבורנו ציר זמן של חיפושים, בינואר 2013 שיזמתי את פיירוז ובאוקטובר 2015 את Gramatik. יש במוזיקה משהו אישי באופן אינהרנטי, אבל חלק מהאפליקציות מצליחות לשמר את תחושת האינטימיות הזו ולספר לנו משהו על עצמנו מעבר לתאריכים ועובדות.

אחת ה"צרות" שנובעות מההתקדמות הטכנולוגית הזו היא שפע בלתי-נדלה, כך שנולדו להם אתגרים חדשים: היכולת לסנן, להתמקד, להבחין במוזיקה או בשירות טוב בבליל הגוונים, הקולות והאפליקציות שקיימות ברשת. השפע הזה מוביל לתחרות בתחום ה-Curation: יצירת רשימות ההשמעה. ה-Curation ושיפור איכות הסאונד בסטרימינג הם ככל-הנראה האתגרים הגדולים ביותר שתעשיית המוזיקה המקוונת עומדת בפניה כיום. ניל יאנג כבר הצהיר שיחזיר את יצירותיו לספוטיפיי ודומיה באם תשתפר איכות הסאונד. אני נוטה להאמין שזה יקרה עוד בימיו.

הסבתא הנהדרת שלי, בת גיל הזהב, התקשרה אליי השבוע ובפיה בשורה: "הרצו לנו השבוע במכללה על האינטרנט. את ידעת שהמחשב יודע שאם בחרת פריט ולא קנית אותו אז הוא יציע לך אותו אחר-כך בהנחה?! לא ייאמן, איזה דברים!". לא רציתי לספר לסבתא שלי שהטלפון שקנו לה כנראה יודע יותר על שגרת היום-יום שלה מאשר הנכדים שלה, ושהטלפון שלי כבר יודע שכשמסתיימת לה השיחה – הוא רק צריך לנבור במעמקי השאפל ולדוג את השיר הבא, אחד שאולי בבוא היום גם יתאים עצמו לתוכן השיחה.

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין קולומבוס המודפס, גיליון 3.