לובש את הלב על השרוול: ציפי פישר משוחחת עם יוני ליבנה לכבוד צאת אלבומו השני

יוני ליבנה. צילום: מיקה חזן בלום

במשך הרבה זמן יוני ליבנה היה מישהו שהציץ מדי פעם על גבי פיד הפייסבוק שלי כשהוא מופיע עם מוזיקאית שאני אוהבת, שירה ז' כרמל, אבל האמת היא שלא טרחתי יותר מדי לגלות מיהו. כשיצא הסינגל החדש שלו עם חנן בן סימון, הצצתי וזה הכה בי; היה בשיר שילוב בין קלילות קצת ממזרית לתזמור רגיש ובנוי היטב, שהזכיר לי מוזיקאים שאני מאוד אוהבת כמו אוון פאלט או סטיבן מריט מההרכב מגנטיק פילדס.

כשהתחלתי, בעקבות זאת, להתעמק יותר במוזיקה שלו – מצאתי אמן שכבר באלבום הבכורה שלו, "בחזרה אל מכרות הסוכר", יש רמת בגרות ובשלות מפתיעים. בנוסף לכך, ליוני ולי מכנה משותף של "דיי ג'וב" בתחום הספרות ולכן הייתי בטוחה שיהיה לנו על מה לדבר; ואכן, הרושם הזה לא הכזיב. ניהלנו שיחה שקצת התארכה בשל התשובות המעניינות, שזה תמיד כיף.

קודם כל, מעניין אותי לראיין מישהו שמחזיק ב"כובע שני" כמבקר ספרות עבור עיתון ידיעות אחרונות. יש איזושהי אינטראקציה בין ספרות לשירים שלך? נגיד אצל סופיאן סטיבנס, שהוא גם סופר, אפשר למצוא מחוות לספרים שהוא אוהב
"אני משתדל שלכל אלבום יהיה סיפור, שיהיה גשר בין השירים. נגיד באלבום הקודם שלי דמיינתי שני קולות: קול של גבר וקול של אישה שמדברים האחד עם השניה. קול אחד יותר הרפתקן, והשני נשאר בבית. אני גם מדמיין את האדם אליו אני פונה, אני מנסה לדבר אליו".

כיוון שאתה מדבר על שני קולות באלבום הקודם, בוא נדבר על שיתופי פעולה. שמתי לב שישנם לא מעט שירים בהם אמן אחר מתארח באלבום הנוכחי "הרופא לשבורי לב", עם בן סימון ודניאלה ספקטור וגם בקודם, בו אירחת זמרות כמו רוחמה רז. האם אתה מרגיש שזה מביא משהו מיוחד למוזיקה שלך?
"אני למדתי מוזיקה מנשים, ואני מרגיש שיש משהו באיך שהן שרות שאני מתחבר אליו יותר, כגבר הומו. באלבום הנוכחי היה גם את העניין שהוא נוצר בתקופה של משבר אישי, עברתי פרידה והסתגרתי בבית. היום עם הטכנולוגיה שזמינה, ובמיוחד כשאתה מנגן על פסנתר, שאפשר לנגן בו לבדך, זה מאפשר לעשות את הכל לבד. ואני רציתי לצאת וליצור קשר עם אנשים, אז שיתופי הפעולה, וגם עבודה מול המפיקים שעבדתי איתם (רועי אביטל , תמיר בן חיים ורועי חרמון) ממש הכריחו אותי לצאת ולהיות יותר קומוניקטיבי. לא רציתי ליצור אלבום מלנכולי אלא משהו שיהיה כיף".

זה מתחבר היטב לשאלה הבאה שלי – מהם לדעתך ההבדלים בין האלבום הנוכחי לקודם? הרגשתי שבאלבום הקודם היו טקסטים קשים, כמו היכנעי ואלנבי 40 שמדברים על מציאות מתוך דיכוי, ודווקא אלבום שיצרת מתוך משבר אישי, כפי שתיארת בתשובה לעיל, יצא יותר אופטימי.
"הפעם באתי יותר בטוח בעצמי, ידעתי מה אני רוצה להגיד. אבל גם באלבום הקודם, כשיש לי משהו קשה להגיד, נגיד ב"אלנבי 40" כשיש מסר קשה, שיש בו תופי מלחמה, אני מדבר על דיכוי אבל במחאה שהיא ריקוד. המחאה שלי היא לרקוד, אם לא נותנים לי להיכנס אני אעמוד בצד וארקוד את זה. אנחנו חיים בארץ שבה בו-זמנית הכל לחוץ, כולם מאוד מפחדים להיות חלשים אז הם דוחפים אחד את השני, אבל מצד שני גם הרבה דברים טובים קורים, אני חושב למשל שבאינדי הישראלי קורים דברים טובים, פתיחות ליותר דברים".

הגישה הזו של "אני אעמוד בצד ואעשה את הדבר שלי ולא אכפת לי אם זה מקובל או לא", נראית לי קשורה לעניין שאתה עושה דברים שלא מקובלים במיינסטרים, כמו משחק עם המגדר בשירים (רז ששרה בזכר, או אתה שר בנקבה ב"אלנבי 40", למשל). אתה בכל זאת רואה דרך בה זה זולג למיינסטרים?
"תראי, היום אני חושב שרוב האנשים מכירים הומואים ולסביות ויודעים שהם לא שונים מהם, אפילו ח"כים מש"ס. מצד אחד יש הרבה התקדמות ומצד שני הרבה מאבקים. אז אני לא יודע אם אני מכוון לשים את זה במיינסטרים, אבל אני פשוט מדבר על מה שאני מרגיש וחושב. אני חושב שהרבה מהמוזיקה היום, במיוחד שירי האהבה, הם מכובסים. אין כנות. ואני מנסה להיות כנה, אז אם זה חתרני על הדרך, אז למה לא. בחיים האישיים שלי אני לא בנאדם כזה פרובוקטיבי, אני די ביישן אפילו, אבל כשכבר נותנים לי את המיקרופון אני אגיד את מה שיש לי להגיד. ואני רוצה להעביר את מה שאני אוהב במוזיקה שאני שומע, את היכולת לדבר בפתיחות על עניינים כמו הרגשות שלי כלפי בן הזוג".
ציינת שאתה מוצא את מה שאתה מחפש במוזיקה שאתה אוהב
"כן. נגיד את סופיאן סטיבנס, שהזכרת מקודם, אני באמת אוהב".
קלעתי בול בניחוש! יש עוד דברים?
"בעיקר השפיעו עלי אנשים שהכירו לי מוזיקה חדשה, נגיד אחי הגדול שהיה משמיע לי מוזיקה שכולם מכירים ואני דווקא לא. הקדשתי את האלבום שלי למורה שלי לפסנתר שנפטרה, היא הכירה לי כל מיני דברים, לא רק קלאסי אלא גם סמבה, מחזות זמר. היא נתנה לי תחושה שהכל לגיטימי, שאין הבדל בין סוגי מוזיקה, בתחום שלי שהוא אלטרנטיבי, הרבה אנשים רוצים להראות שיש להם טעם טוב, הם יורדים על מוזיקת פופ, אומרים שהיא לא טובה. אני באמת רוצה לייצר מוזיקה שמכניסה את כולם, שזה משהו שלמדתי ממנה".

החיבור הזה לפופ באמת מורגש בהפקה של השירים, יש מעין קלילות אוורירית בעיבודים. כשעברתי על הקרדיטים התפלאתי כמה כלים מוזיקליים נמצאים בחלק מן השירים. אתה איכשהו מאזן בין הבארוקיות לאלקטרוניקה, זה משהו שיצא ככה או שהתכוונת אליו מראש?
"אני שמח שאמרת את זה כי באמת הבעיה שלי זה עודף רעיונות. ב"הרופא לשבורי לב" באתי עם הרבה ערוצים, ואני צריך להתאמץ להוסיף עוד ועוד. זה המאבק הזה בין הלחנה על פסנתר לבין הרצון ליצור קשר עם הקהל. אני לא רוצה להיות מתוחכם מדי, אני רוצה שאנשים יהנו מהמוזיקה שלי".

אני בהחלט נהנית מהמוזיקה של ליבנה, ואני מקווה שאם לא הכרתם – הריאיון הזה יאפשר לכם להיכנס לתהליך מאחורי השירים, כיוון שההסברים בהחלט אפשרו לי לראות איך הרצון לקומוניקטיביות ולכיפיות מנחה את ליבנה, וכל זאת מבלי להשטיח את המוזיקה שלו. באנגלית יש ביטוי שהולך (בתרגום חופשי) "לובש את הלב שלו על השרוול" (זה נשמע יותר טוב במקור) שבא לתאר אדם חשוף רגשית, כן עם עצמו, וזה באמת דימוי שצץ לי כיוון שבהרבה תמונות רואים את יוני ליבנה לבוש חולצה עם לב עליה. הנכונות הזו להיות חשוף היא אמיצה, גם אם היא לא מתבטאת בדיסטורשן או אגרסיביות מוזיקלית אלא באינדיטרוניקה עדינה – והיא ראויה להכרה ככזו.
תוכלו בעצמכם להתרשם מנגינתו של ליבנה בהופעה חינמית ברדיו E.P.G.B שבתל אביב בראשון הבא, ה-15.10. זו נראית לי כמו דרך טובה להיפטר מבלוז אחרי החגים.